המסדרונות הארוכים של בניין השיקום בבית החולים תל השומר מלאים בימים אלה בגברים צעירים, פצועי וגיבורי המלחמה. חלקם מתהלכים עם קביים, אחרים מתניידים בכיסא גלגלים. עבורם המלחמה רק התחילה. הם לומדים שוב ללכת, לנוע, לפעול.
הגעתי לכאן כדי לבקר את הרב ישי אנגלמן (33), ר"מ צעיר בישיבת ההסדר במעלה־אדומים, ששירת בשנה האחרונה כלוחם בגדוד 121 שבחטיבת השריון 8. הוא דילג בין מארבים ללימוד תורה, בין פשיטות בלב עזה להעברת שיעורים בפלוגה. לפני כחודש, ב־1 ביולי, נפצע אנגלמן קשה ממטען חבלה, ומאז עובר תהליך שיקום אינטנסיבי. ביום הראשון שלאחר הפציעה הוא היה מורדם ומונשם, כעת הוא הולך על רגליו באיטיות ובזהירות, קולו חלש.
בשמחת תורה שהה אנגלמן עם תלמידיו בישיבת מעלה־אדומים. האזעקות הגיעו לעיר בשעה עשר בבוקר, וקטעו את התפילה. "רצתי הביתה לאשתי, שהייתה בחודש השביעי", הוא מספר. "כשפתחתי את הטלפון ראיתי שמחפשים אותי מהבוקר. הוקפצתי לצפון. יצאנו צפונה בעיצומו של החג, בצהריים. בדרך פגשתי לא מעט תלמידים. לראות אלפי מכוניות של מילואימניקים שמנסים להגיע לבסיסי צה"ל, להבין שאתה חלק ממשהו גדול, מנהר שנוהר לשרת את המדינה – זאת הייתה חוויה מכוננת.
"התמקמנו בגבול הצפון והצבנו מארבים, מתוך תודעה שעוד רגע פורצת מלחמה עם חיזבאללה, ואנחנו אלה שצריכים למנוע את החדירה לישראל. אלה היו ימים עם הרבה התראות על חדירות וירי, תקופה מאוד מתוחה. היינו קבוצה של חיילים שמוצבים ליד הגבול עם מתח נפשי גבוה, ימים שלמים ללא טלפון".
תקופת המילואים הראשונה נקטעה בבשורות משמחות, כאשר אשתו של ישי, צופיה, ילדה את בנם הרביעי, אחיָה. "יצאתי ביום שישי, וכעבור שלושה ימים כבר היינו בחדר הלידה". לאחר מכן הספיק לשרת כחודשיים באזור הגדר בעוטף עזה, במסגרת סבב מילואים נוסף. בחודש מאי הוקפצה החטיבה שוב, כמעט בהפתעה, לסבב מילואים במסדרון נצרים שברצועת עזה,
"אמרו לנו 'עוד ארבעה ימים צריכים להתייצב בעזה'. זה היה קו שיש בו יותר פחד. עד אז תמיד אשתי אמרה לי 'לך למילואים, אבל אל תיכנס לעזה'. ואז זה מגיע. הרגע שבו אתה נפרד מהילדים הוא לא פשוט, אבל בשבילי זו לא הייתה אפשרות לא להתייצב. יצאתי לעזה מתוך תפילת יום ירושלים בכותל של כל ישיבות ההסדר. שימשתי שם כחזן, התפללתי עם המדים. זאת הייתה הליכה אל הלא נודע, להיכנס לעזה החרבה בלילה".
פעילותו התורנית נמשכה גם בעזה: "שדרגנו שם את בית הכנסת שישב על חורבות היישוב נצרים. מסרתי שם לא מעט שיעורים לחברים בפלוגה ובגדוד. באחד הימים יצאנו להתקפה על שטח חדש, וכשהתמקמנו באיתור שכבשנו, מסרתי שיעור על פרשת הציצית שקראנו אז בתורה. דיברתי על ההבדלים בין המשמעות של הציצית בספר במדבר למשמעות שלה בספר דברים. בספר דברים הציציות מתפקדות כבגדי הכהונה של עם ישראל, מעין מדים קדושים. בספר במדבר תפקיד הציצית הוא שונה, היא מעוררת אותך להקשיב לאלוהים ולהיות קדוש".
השיעור נקטע בעיצומו, בעקבות מידע מודיעיני של שב"כ שהעלה כי מחבלי חמאס מתכוונים לתקוף בקרוב את הבית. "החלטנו לעזוב את הבית שבו היינו ולעשות מארב על הציר. אתה באמצע עזה, ובאוויר יש תחושה קשה מאוד. ישבתי עם חבר שריונר מישיבת ירוחם, היו רגעים של אימה וגם בכי. הייתה לי הרגשה לא טובה. שלחתי לאשתי הודעה: 'לא נהיה זמינים כמה שעות, נדבר מחר בעזרת השם'. היא שאלה 'כמה לדאוג?', עניתי לה 'תפילות ולא דאגות'. היא שאלה 'כמה להתפלל', ועניתי: 'קצת יותר מבדרך כלל'. ההודעה האחרונה שהיא שלחה לי הייתה 'תיזהר, זקוקים לך פה'".
"אנחנו יוצאים מהאיתור המסוכן לכיוון האיתור שבו נכין את המארב", משחזר אנגלמן. "בזמן שהמחלקות נכנסות לתוך המבנה החדש, פתאום נשמע פיצוץ מטורף. אני עף אחורה. המ"פ שלי, אייל אבניאון, שבתקופת המילואים האחרונה הייתי צמוד אליו כקשָר, נהרג במקום. הופעל עלינו מטען רב עוצמה שהוטמן בכניסה לבית. אני זוכר הכול מהרגעים האלה. אני עף אחורה ומאבד המון דם, ממש רואה את הדם משפריץ ממני, ואני בקושי מצליח לנשום. החובש מגיע אלי, אבל אין לו מה לעשות במצב כזה. הוא מניח תחבושת על הבטן שלי שנפגעה קשה, ואומר לחברים שאם לא אקבל טיפול מיידי, הוא לא אופטימי שאצליח לשרוד. התחיל מסע אלונקות לפנות אותנו, ואני כל הזמן בהכרה".
