חלק גדול מהסצנות בסיפור הקומיקס שיצר ניסים חזקיהו ("נוסקו") מתרחשות בתוך ארון בגדים. בינואר 2024 הוא מצא עצמו עומד מול הארון הזה, שבתוכו הסתתרו שלושה חודשים לפני כן אח ואחות, מיכאל ועמליה עידן. הוריהם, רועי וסמדר, נרצחו בידי המחבלים שחדרו לבית המשפחה בכפר־עזה; האחות הקטנה, אביגיל בת ה־4, נחטפה; ורק עמליה ומיכאל חמקו איכשהו מעיני המחבלים. הם סגרו את דלת הארון וישבו בתוכו בשקט במשך שעות רבות, מדברים מדי פעם בלחש בטלפון עם בני משפחה ועם שתי נשים מכוחות ההצלה.
"הגעתי לשם יחד עם כרמל עידן, אביו של רועי", משחזר חזקיהו. "מאז האסון ועד לאותו רגע, הוא לא ביקר בבית של בנו שנרצח. נכנסנו לחדרים, וצילמתי את המיטה של הילדים עם הכרית המפורסמת של החד־קרן ואת הארון עצמו. עמדתי שם וקלטתי שעכשיו הכול נראה שלו ושקט, אבל במקום הזה הייתה זוועת א־לוהים. ילדים ראו שם את אמם נרצחת.
"חשבתי באותם רגעים על מיכאל, ילד בן 9. כיצד בתושייתו הרבה הוא שוחח בטלפון ותפעל את האירוע מול העובדת הסוציאלית ד"ר תמר שלזינגר, מתנדבת ב'איחוד הצלה' שהייתה איתם על הקו לאורך כ־11 שעות, עד החילוץ. בשלב מסוים הוא אף יצא מהארון והלך לחפש מטען לטלפון במטבח, כשהגופה של אמא שלו נמצאת בדרך. הבחנתי בדמעות בעיניו של כרמל, ואני לא התאפקתי ובכיתי איתו".
הסיפור שיצר חזקיהו בעקבות הביקור, "ארון של חיים", הוא אחד מ־12 סיפורי גבורה ישראליים שקובצו יחד לאנתולוגיית קומיקס, "בלב ה־7 באוקטובר". הפרויקט המלא יראה אור בצרפת בחודש ספטמבר, בהוצאה הנחשבת "דלקור". את הרעיון של האנתולוגיה הגה הקומיקסאי והקריקטוריסט הוותיק אורי פינק שבועות אחדים לאחר שפרצה המלחמה. "אנחנו בית נטול חדשות", מודה פינק. "כל הסיפורים של 7 באוקטובר הגיעו אליי מסוננים. אני חושב שקודם ראיתי את המֵמִים שעשו ברשת על 'רחל עוגיות', ורק אחר כך קראתי על מה שאירע שם.
"ארבעה מיוצרי הפרויקט נקבצו לריאיון משותף, לספר כיצד בחרו מבין עלילות הגבורה הרבות של 7 באוקטובר דמות אחת להתמקד בה, ואיך התמודדו עם זוועות שקשה להעלות על הנייר. ניסים חזקיהו הפך כאמור לקומיקס את סיפורם של ילדי משפחת עידן. אורי פינק בחר לאייר את סיפורה של רחל אדרי – תושבת אופקים שגילתה תושייה יוצאת דופן מול חמישה מחבלים שהתבצרו בביתה ולקחו אותה ואת בעלה כבני ערובה. היא הציעה להם עוגיות מעשה ידיה וחבשה את פצעיהם, בעודה מעבירה בחשאי מסרים לכוחות הביטחון שהקיפו את הבית. שי צ'רקה לקח את הסיפור של ענר שפירא ז"ל, שהדף רימונים מתוך מיגונית התופת, סמוך למתחם מסיבת הנובה. המאיירת טוהר שרמן־פרידמן בחרה את סיפור הגבורה של יהב וינר ז"ל מכפר־עזה, שהגן בגופו על אשתו שי־לי עטרי ובתם התינוקת שיה, והציל את חייהן. מאייר נוסף, מישל קישקה, מתראיין בנפרד בשל אילוצי לו"ז. הוא העלה על הדף את סיפורו של יוסף אלזיאדנה, נהג הסעות בדואי שחילץ עשרות בני אדם מאזור המסיבה ברעים, בזמן שבן דודו נרצח בחוף זיקים וארבעה מבני המשפחה המורחבת נחטפו לעזה – שניים מהם מוחזקים שם עד היום.
"הפרויקט הזה הוא מעין מאבק נגד השִׁכְחָה או ההכחשה", אומר קישקה. "הוא אינו סרט דוקו, הוא גם לא דומה לסרטים שצילמו המחבלים, והוא לא מגיע ממחלקת ההסברה של ישראל, אם יש דבר כזה. אנו אמנים, ולכל אחד מאיתנו יש קו קצת גרוטסקי, קצת הומוריסטי וקצת ריאליסטי. כל אחד מאיתנו מנסה בדרכו לגעת בליבו של הקורא בעזרת הקומיקס, שהוא מדיום ידידותי, ולהשמיע קול שאינו קול רשמי של המדינה".
פינק: "ההחלטה לא להתמקד בזוועה שואבת השראה מהמאייר זאב אנגלמאיר, אף שהוא לא משתתף בספר הזה. אנגלמאיר סוחף את כולם לא באמצעות איורי זוועות, רגשי נקמה או שליליות, אלא באמצעות אנושיות. גם אנחנו בוחרים להסתכל קדימה, כי עם זוועות אין לנו איך ולאן להמשיך".
צ'רקה: "אנחנו לא רוצים לבנות את הזהות שלנו מתוך הזוועות, אלא מתוך המחשבה כיצד אנחנו מתגברים על הזוועה, איך מתנהגים בתוכה באופן שמעורר הערכה. לכן עדיף לספר את הסיפור של הגבורה או של ההתמודדות".
שרמן־פרידמן: "כשכל העולם שונא אותנו כל כך, אין דרך טובה יותר מלהראות את האנושיות שלנו. כך אפשר לגשת ללב האנשים, כאשר הזוועות הן מעין פרולוג שלא נכתב, אך כולם מודעים אליו".
קישקה: "אם אני יכול לרגש ולהעביר את הדברים בלי להראות את הזוועות, זו הצלחה גדולה מבחינתי. כי להראות אותן זה קל מאוד. אני סומך על האינטליגנציה של הקורא ועל הרגישות שלו, ועובד בצורה מאופקת, מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה".
ובה בעת, המראות הנוראים מתגנבים אל תוך הדפים. חזקיהו אייר את הרגע שבו סמדר עידן נרצחת מול ילדיה. אצל צ'רקה נוכח מחבל בעל מראה שטני, שמכלה את זעמו במיגונית. גם ההתבצרות הממושכת של המחבלים בביתה של רחל מאופקים משוחזרת אצל פינק בפרוטרוט מצמרר.
כל אחד מהם זוכר היטב מה חיבר אותו דווקא אל האירוע שבחר. חזקיהו: "לקחתי את הסיפור של משפחת עידן כי מדובר בשני ילדים שעוברים סיטואציה בלתי אנושית. קיימת זילות מסוימת של המילה שואה, אך שם זו הייתה שואה קטנה. התחברתי לזה גם משום שרועי עידן היה צלם עיתונות, ואני סוג של צייר עיתונות. הוא גר ממש על הגדר, קילומטרים ספורים מעזה, והספיק לצלם את התמונה הידועה של מצנחי הרחיפה".
הבחירה בסיפור רגיש כל כך עוררה גם קשיים?
"רציתי להגיע אל הילדים עצמם, אבל זה לא היה אפשרי. כרמל וליזה עידן, ההורים של רועי, הם היחידים שתקשרו עמי, וכך ערכתי את התחקיר. במקור אני לא קומיקסאי אלא קריקטוריסט, וקריקטוריסט חי על דימויים, אבל פה היה חשוב שאפרד מהדימויים ואתמקד בלספר סיפור אנושי.
"הקושי הגדול שלי היה לצייר את מיכאל ועמליה ולהראות את העדינות שלהם. ביצירת הקומיקס הבלטתי את הגבורה שמיכאל גילה. ליוותה אותי המחשבה שהילדים האלה יקראו את הקומיקס יום אחד, וחשוב לי שהם ירגישו טוב עם עצמם".
