השעה 9:00 בבוקר. אנו עומדים בבית שמשמש את מפקד חטיבת אלכסנדרוני, אל"מ גיל ורנר, בלב שכונת ג'חר א־דיכ במרכז רצועת עזה. פירוש שם האזור, "מחילת התרנגול", הולם את מה שמתרחש כאן היום. בתים ספורים בלבד עומדים על תילם, אחרי שצה"ל הרחיב את שטח האבטחה באזורים הסמוכים למסדרון נצרים.
השבוע חלפו עשר שנים מאז שהייתי כאן בפעם הראשונה והאחרונה, כמפקד במחלקת סיור של גדוד 75 בחטיבה 7. שבועיים ארוכים עברו עלינו כאן במבצע צוק איתן. מדי לילה עברנו מבית לבית, טיהרנו, פרסנו תצפיות ומשמרות, ושקדנו מסביב לשעון על אבטחת הכוח. ממש כאן נהרג חברי סמ"ר גיא לוי ז"ל מפגיעת רסיס של פצצת מרגמה, בדיוק לפני עשור, בזמן שהגן על חבריו לכוח השריון שנפצעו קודם לכן. גיא הובא למנוחות בבית העלמין ביישובו כפר־ורדים, והיה חלל צה"ל הראשון שנטמן בחלקה הצבאית שם.
אל"מ ורנר מסביר לנו את מצב האזור והפעולות שביצעה החטיבה בחודש וחצי האחרונים מצפון למסדרון – בזייתון, צברה, שיח'־עג'לין ורימאל. "זה המבצע המשמעותי הראשון שאנחנו עושים כחטיבה מדרום למסדרון, במחנות המרכז", הוא אומר, בזמן שאנו ניצבים בקצה סוללת עפר ומתצפתים מערבה.
סגנו, סא"ל אביה בן־אלחנן, מבקש מאיתנו לרדת מעט כדי לא להיחשף לעיני תצפיתני חמאס. "לא התחככנו בשום אויב שהאט אותנו", אומר ורנר, ולפתע נשמעת שריקה חדה שמתקרבת אלינו במהירות. אנחנו ממהרים לרדת מסוללת העפר, מעלינו נשמע פיצוץ עז. המפקדים מנסים להבין מה מקורו, ובמקביל ממהרים להיכנס לתוך הבית. המודיעין מזהה שמדובר בטיל נגד טנקים ולא בפצצת מרגמה. בהמשך הצליחו החיילים "לסגור מעגל" ולזהות את המקום שממנו נורה הטיל.
לחמאס עדיין נותרו באזור יכולות פיקוד ושליטה, מבהיר אל"מ ורנר, "אבל הוא חלש. אנחנו לא נלחמים במפקדי הגדודים שהתחילו את המלחמה או בסגניהם. כיום אלה מפקדי פלוגות ששודרגו במהירות כדי להשלים את הפערים".

לדבריו, צה"ל יודע להתמודד מול הכוחות שנותרו לחמאס. "כשמחבלים נערכים להגנה אני מזהה כל פעילות שלהם – הוצאת תחמושת מהמחסנים, הצבת עמדות תצפית, ירי טילים נגד טנקים ועוד. אנחנו תוקפים אותם מיד לאחר הזיהוי, מבלי להיכנס לכפרים. אנחנו משתדלים תמיד להישאר כמה צעדים לפניהם, וזה בא לידי ביטוי במספר המחבלים והתשתיות שנפגעו".
מפקד החטיבה יודע לציין נתונים על הישגיה. 200 מחבלים לפחות חיסלו חייליו, עשרים מהם בקרבות פנים אל פנים, והיתר בסיוע של ירי אווירי, מטנקים או ארטילריה. עם זאת, הוא מצטנע. "אין מה להאדיר את ההישג. חלק גדול מהמחבלים שחוסלו הם אנשי השוליים. בגלל שחמאס נלחם בשיטת גרילה, הוא שולח קדימה את החלשים, לא את המחבלים ה'כבדים'. ביומיים האחרונים השמדנו תצפיות וחוליות נגד טנקים, וזה משמעותי. הם נמנעים מחיכוך ומנסים לפעול נגדנו מרחוק עם ירי רקטות, טילים נגד טנקים וצלפים. בינתיים, להערכתנו, המִפקדות שלהם מתחפרות באזור ההומניטרי ומתערבבות בתוך האוכלוסייה האזרחית".
מה מחזיק אותנו
כמה קילומטרים דרומית משם, מעבר לנחל עזה, נמצא גדוד 9203 של אלכסנדרוני, שאיבד מאז תחילת המלחמה שלושה לוחמים: סעדיה דרעי ועומר סמדג'ה לפני כחודש, ועומר בלווה שנפל שבועיים אחרי 7 באוקטובר.
מפקד הגדוד, סא"ל דידי דגני, מארח אותנו בבית רחב ידיים שכל קירותיו מפויחים. אלכסנדרוני היא חטיבת מילואים, ולכל חייליה יש חיים מקבילים. דגני, למשל, מלמד במכינות קדם־צבאיות, מתגורר באור־עקיבא והוא אב לשישה ילדים. "אחרי 7 באוקטובר שירתנו חמישה חודשים בצפון, השתחררנו והתכוננו לחודש וחצי נוסף של מילואים באוגוסט. אנשים חזרו הביתה, התאקלמו ונכנסו לעניינים, ובדיוק כשכולם קצת נרגעו – הקפיצו אותנו לכאן באמצע מאי בצו 8.
"בשנה העברית הזאת, מראש השנה שעבר ועד סוף השנה, נהיה בסך הכול שמונה חודשים במילואים. יש מעט מאוד אנשי מילואים שנושאים על גבם נטל כזה. מי יכול לעשות שמונה חודשים בשנה אחת? אבל אנשים נשארים פה למרות התנאים, החום, הלחימה הקשה, החברים שנהרגים, הקושי של האישה והילדים, העבודה וההיעדרות לכל כך הרבה זמן. כולם עדיין פה. זה מה שנותן לנו כוח. יש פה מאות לוחמים שנותנים לנו כוח להמשיך. הם לא מוותרים, מאמינים במה שאנחנו עושים. זאת העוצמה של המדינה".

סא"ל דגני מסביר מה לדעתו מניע את האנשים להישאר במילואים למרות הקשיים. "זה לא קל, אבל שני דברים מחזיקים אותנו. הראשון הוא שאנחנו מאמינים במה שעושים פה, ואין מי שיעשה את זה במקומנו. הדבר השני זה החיבור של כולם, אחוות הלוחמים שנותנת כוח. אנשים אומרים שהם לא יכולים להשאיר את החברים לבד. 'אם נכנסנו יחד אז גם נצא ביחד'".
עם זאת, לא קל להשלים שמונה חודשי מילואים, הרחק מהמשפחה ומחיי השגרה. "הקושי הכי גדול הוא בבית, אצל בנות ובני זוג שנשארו עם העול בעורף ושמחזיקים את המשפחה לבד", מוסיף דגני, "המדינה הזאת חייבת הרבה למשרתי המילואים. זה פער שהייתי רוצה לגשר עליו. כשאנשים חוזרים הביתה אחרי חודשיים של מצבים בלתי נתפסים, אחרי שכמה מחבריהם נהרגו ונפצעו, המדינה צריכה לתת להם הוקרה והערכה".
אני פה, האישה בפורטוגל
סא"ל אביה בן־אלחנן, סגן מפקד החטיבה, הוא מנכ"ל ובעלים ב"גזית", חברה ליזמות וביצוע פרויקטים בתחום הנדל"ן. "החברה שלי שורדת", הוא מדווח. "לפני המלחמה עלתה הפעילות, ולאט לאט פרויקטים התבטלו. יש פה אנשים שהעסק שלהם קרס. המפקדים בעומס גדול מאוד – גם מובילים לוחמים בקרב, וגם מתמודדים עם הקשיים שלהם בעורף"
הוא מספר על שיחות לא מעטות שקיים עם מפקדיו בסוגיית היחס למשרתי המילואים. "רציתי שיבינו את גודל האירוע. שכיר מקבל את המענקים ולא מפטרים אותו, אבל כשהוא לא נמצא הרבה זמן בעבודה – בסוף יביאו מישהו אחר שימלא את התפקיד שלו. כשהוא חוזר מתברר שהבונוס השנתי שלו נעלם, אין לו פרויקטים כי הסתדרו בלעדיו, וכל התכנונים המשפחתיים מושפעים מזה.
"אנשי הסדיר לא מבינים מה זה מילואים", מסכם אביה, "מפקד אוגדה אחד אמר לי ששנינו באותו מצב – במילואים מ־7 באוקטובר. עניתי לו שהצבא זה החיים שלו, אין לו קריירה מקבילה. רציתי שיבין מה זה להיות מנכ"ל חברה בהפוגות מהצבא".
דגני תורם את נקודת מבטו כמילואימניק על המצב הטקטי. "כאזרח, קצב הלחימה מתסכל אותי", הוא אומר, "הייתי רוצה פעילות מהירה ותוקפנית יותר. ככה מביאים ניצחון. אבל מצד שני, אני מבין שבשביל להיות יעיל צריך יותר לוחמים. הבעיה היא שטעו בבניין הכוח, ולכן אנחנו עמלים על מציאת פתרונות נקודתיים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד 7 באוקטובר, ואם נלך אחורה ונפסיק לתקוף זה מה שיקרה. כשעשינו תעסוקה מבצעית במשך 24 ימים בשנה חשבנו איך נביא את החיילים, וכיום הם משרתים פי עשרה ימים במילואים. מה השתנה מאז? הבנו שהאיום קיומי, וזה מה שמאפשר לנו להתאים את עצמנו גם מול המחסור בכוח אדם".

ירי פצצות מרגמה באזור מאלץ את כולנו, גם הלוחמים עוטי האפודים וחובשי הקסדות, להתפנות לצידו האחורי של המבנה. יהונתן ונריה, שני לוחמי מילואים, עומדים לצידי. אני שואל אותם איך המשפחה מתמודדת עם החופש הגדול בזמן שהם במילואים. "יותר מ־60 אחוזים מהחיילים פה הורים", מספר יהונתן, "במקרה שלי, למשל, אשתי כבר לא יכולה ללכת להורים שלה אחרי מאתיים ימים במילואים. לא נעים לה".
נריה מציין ש"ברור שקשה להיות במילואים בזמן החופש הגדול, אבל לנו זה עוד יצא טוב יחסית לעומת המחליפים שלנו: עכשיו כבר אין קייטנות, והאישה שנשארת בבית צריכה להעסיק את הילדים לבדה".
חייל אחר מתערב ואומר בציניות: "נתנו לנו מענק של 1,500 שקל, אז הכול טוב". חייל נוסף מספר על פתרון מסוג שונה: הוא שלח את אשתו, עולה חדשה מפורטוגל, יחד עם בנותיהם לחופשה אצל הוריה: " למה שיתייבשו כאן בזמן שאני במילואים?"
יהונתן אומר שלא כל התוכניות של הצבא התקבלו בקלות אצל החיילים. "רצו לגייס אותנו לעוד מילואים בצפון עד סוף ספטמבר, אבל נלחמנו על זה. אנשים 'איבדו את זה'. בשילוב של קולות מלמטה והמפקדים, הצלחנו להבהיר ל'קודקודים' שזה לא יקרה". נריה מעיר מנגד שלמילואים כעת בכל זאת התייצבו החבר'ה באחוזים גבוהים. "יש פה מעל 90 אחוזים התייצבות, זו חטיבה חזקה".