באחד הבקרים בחודש מאי הגיעה אסנת ניימן לעבודה במוסך בקריית־שמונה, וגילתה על הרצפה שביל פרחים. בקצהו חיכה לה החבר, אמיר, והציע לה נישואין לעיני כל החברים מהעבודה. היא מיד אמרה כן.
לקריית־שמונה היא הגיעה מירושלים לפני חמש שנים. ״התאהבתי בצפון, הרגשתי שכאן זה הבית וכאן אגדל את ילדיי״, היא אומרת. למוסך היא הגיעה לפני שנה וחצי. ״קנינו רכב במגרש סמוך, ראיתי את המוסך וביקשתי מבעל המקום לעבוד אצלו. לא היה לי ידע או ניסיון, ולקח לי קצת זמן לשכנע אותו, אבל בסוף הוא הסכים״.
המוסך הוא מפעל חיוני, אבל לא רק בגללו היא נשארה בקריית־שמונה בימי המלחמה. ״יש לנו ארבעה כלבים, חלקם כאלה שהושארו בקריה על ידי הבעלים שלהם ואנחנו אימצנו אותם", היא אומרת. "זה סיפור להתפנות איתם. איפה יקבלו אותנו עם ארבעה כלבים גדולים?״
כשנשמעת אזעקה בזמן העבודה, הם רצים למקלט הצמוד. לפני חודשיים הייתה נפילה ליד המוסך: דקה לפני כן ניימן ישבה שם ברכב, ובמזל הספיקה לצאת. ״זה טמטום לא לפחד״, היא קובעת. ״יש חשש, ולומדים לחיות איתו. אנחנו כבר יודעים לזהות נפילות ויירוטים ואת הארטילריה שלנו. כשיש אזעקות, הכלבים רצים מעצמם למרחב המוגן. לפעמים עוד לפני האזעקה הם רצים פתאום, מרגישים שהולך להיות משהו״.
שגרת המלחמה מוזרה, אומרת ניימן. כשהיא מטיילת עם הכלבים ברחוב, היא יודעת איפה נמצאים המקלטים לאורך הדרך, "ואם שומעים שהיה חיסול בלבנון – יודעים מתי יהיה ירי ובאיזו שעה אפשר לצאת לטיול. מלחמה זו לא תקופה של בילויים, בוודאי לא בקריית־שמונה, שגם ככה היא לא מקום שמתאים לבילויים. גם הסופרים והמכולות – אלו שעדיין פתוחים – נסגרים מוקדם, ואנחנו נאלצים לנסוע אל מחוץ לעיר כדי לעשות קניות״.
בשעות הפנאי היא מטפחת את אוסף דגמי כלי הרכב שלה, ויש לה גם אוסף של רסיסים מרחוב מגוריה, וכמה שנשלפו מגג ביתה. אבל התחביב העיקרי הוא שמיעת מוזיקה, וגם הוא נכנס לשגרת מלחמה. ״אנחנו שומעים בתורות: פעם אני עם האוזניות ופעם אמיר. דואגים שתמיד אחד יישאר קשוב למה שקורה. שאם תהיה אזעקה או התרעה, יהיה מי שישמע".
המציאות חייבת להשתנות, היא אומרת. "אנחנו לא רוצים לחוות ירי טילים ולא רוצים להיות רצועת ביטחון. החלום שלי הוא שיהיה שלום עם לבנון. שנוכל ללכת להשתזף על חוף הים בביירות. אבל זה חלום שלא יתגשם, לצערי. אני מקווה שישקמו את קריית־שמונה וישקיעו בפיתוח שלה, ובעיקר באמצעי התחבורה אל העיר וממנה, שנרגיש חלק משאר ישראל. היום התחושה היא שאנחנו פחות מחוברים למדינה ושהמדינה פחות מחוברת אלינו״.
ומה עם החתונה?
״קודם נעבור את התקופה הזו, שהחברים שלנו יחזרו ותהיה שגרה, או תקווה לשגרה. אז נדבר על מועד לחתונה״.
