״כאילו א־לוהי הקולנוע החליט לעשות חסד עם הקיבוץ ודאג שמישהו יצלם אותו לפני שהכול נחרב״, אומר אדם גבאי ועדיין מתקשה לעכל ש׳כיסופים׳, הסרט החדש שהוא משתתף בו, הפך מרומן נעורים נוסטלגי ליצירת קולנוע מצמררת בעלת משמעות סימלית לתקופה הזאת. המדשאות רחבות הידיים, חדר האוכל, מגורי הצעירים, כל הלוקיישנים שלמשך קיץ אחד ארוך היו לסט צילום – כבר אינם נראים כך היום.
"סיימנו לצלם את הסרט לפני שלוש שנים, בקיץ 2021", נזכר גבאי, "פגשנו את גדי חגי מקיבוץ ניר־עוז, שבא להיות ניצב בסרט, ואת סער מרגוליס הרבש"ץ שהעביר לנו תדרוך ביטחוני. לימים גדי חגי נרצח וגופתו נחטפה לעזה, וסער נפל כשיצא להגן על הקיבוץ. בעין של 6 באוקטובר הכול נראה רגיל, והרגשתי שמיוחד לבלות קיץ שלם בחבל ארץ שלא הזדמן לי להגיע אליו לפני כן, אבל כשאתה יודע מה קרה מאז ושהיינו שם רגע לפני, זה פשוט מצמרר".
אילו שיחות היו לכם עם חברי הקיבוץ, הם הביעו חשש מפני מתקפה כזאת?
"הסלוגן שם היה שהמקום הוא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום. יש קטע בסרט שבו החבר'ה מתחרים ביניהם מי יתפוס איזה דורבן שמפריע לגידולים, ובסוף הם מגיעים למחילה שלו. מישהו מזהיר אותם שם מפני המחילות האלה, מספר שאם נכנסים לשם כמעט בלתי אפשרי לצאת. אז הכול מקבל משמעות אחרת כשאתה יודע מה קרה בסוף במנהרות. אני ממש מרגיש שישנו החלק הלא מודע של הסרט וישנו הממד הטרגי שמתקבל אחרי שיודעים מה קרה בהמשך".
"כיסופים", סרט הביכורים של קרן נחמד, היה אמור לעסוק בסיפור התבגרותם של בני גרעין נח״ל בישראל מוכת ההלם של סוף שנות השבעים, שמנסה להתאושש מהמחדל של מלחמת יום הכיפורים. חוויות הנעורים שפוגשת את המציאות הפוליטית הטעונה שטפחה על פניהם. אבל הטבח באוקטובר הפך אותו ליצירה בעלת משמעות נוספת. עזה של אותם ימים הייתה עיר שעוד אפשר היה לבקר בה ואפילו לקנות פלאפל, עם המצרים עדיין לא היה שלום אבל התחילו לפנטז עליו, והיחס לפלסטיני המצוי נע בין תקווה ושכנות אמיצה לבין פחד וסלידה. גיבורת הסרט היא אלי (סוול אריאל אור), נערה יפה בעלת מזג סוער שרוצה לטרוף את החיים וכל הגברים מאוהבים בה. דמותה מבוססת על סיפורה של בחורה בשם אליאן גזית, שאכן הייתה חברה בגרעין המקורי בשנות ה־70 וחייה נגדעו בידי מחבל שזרק רימון לתוך הרכב הצבאי שבו שהתה במהלך סיבוב קניות בעזה.
גבאי מגלם את אודי, אחד מחברי הגרעין, בחור מהורהר וחסר ביטחון."קרן ביססה את הסרט על החוויות של אבא שלה, שהיה חבר גרעין נח"ל בכיסופים", מגלה גבאי, "רק בפרמיירה הבנו שהסרט היה אחד התיעודים האחרונים של המקום. חדר האוכל שצילמנו בו – אינו. החצר שישבנו בה נשרפה. יש רגעים נבואיים בסרט הזה. זה מזכיר לי את האלבום של ג'ימבו ג'יי, שגר ביישוב בעוטף. הוא עבד עליו לפני 7 באוקטובר, ויש שם שירים על איך הוא מסביר לילדה שלו את הבומים שהיא שומעת כל היום. ואז אתה שואל את עצמך – איך בן אדם ידע לכתוב את זה לפני שהכול קרה? כמו שיש מוזיקאים ומוזיקאיות שכותבים אלבום על פרֵדה לפני שהם מתגרשים, ככה גם בסרט. אין לזה הסבר. יש דברים שהם כנראה מעל ההבנה שלנו, מיסטיים כאלה. מדהים שקרן מתמקדת דווקא במקום הזה".
