הזירה שבה נהרגו 12 הילדים והנערים בשבת שעברה במג'דל־שמס, לאחר שרקטה כבדת משקל של חיזבאללה פגעה במגרש הכדורגל שבו שיחקו, מעוטרת בתמונות ההרוגים ובסרטי אבל שחורים. לצידם כדורי־רגל, גביעי הוקרה וזרי פרחים צבעוניים. דגלי ישראל אין, אבל יש שם המוני מבקרים מכל רחבי ישראל. חילונים, דתיים ומסורתיים, ימנים ושמאלנים, גברים ונשים – הכפר מלא במנחמים עד אפס מקום. הם מחנים את מכוניותיהם מחוץ ליישוב ונוסעים בשאטלים אל הכפר פנימה.
את המנחמים הרבים מקבלים האבלים היושבים יחד ב"בית העם" שבלב הכפר. בני המשפחה האבלים מחזיקים בידיהם את תמונות הילדים ההרוגים, והמנחמים חולפים על פניהם, אומרים כמה מילים, וממשיכים הלאה לאורך השורה הארוכה־ארוכה, כמעט בלתי נגמרת, של האבלים. האווירה במקום כבדה אך אצילית; כמעט אין בכי גלוי או דיבור בקול. המדרגות המובילות לקומת הגברים הן תור אחד ארוך של מנחמים. בכניסה מתבקשים המנחמים לא ללחוץ ידיים לאבלים, כדי לא לעכב את התור. רק רבנים, שייח'ים או בישופים מורשים ללחוץ ידיים, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו שהגיע לביקור ניחומים ארוך בכפר, רגע לפני שהורה לחיל האוויר להפציץ בביירות את ביתו של רמטכ"ל חיזבאללה.
הביקור הזה של נתניהו, כמו ביקוריהם של בכירים ישראלים אחרים במג'דל־שמס ההמומה והאבלה השבוע, ממחיש את השינויים העמוקים שמתחוללים זה שנים בקהילה הדרוזית בגולן, שינויים שהפגיעה הקשה האחרונה עשויה להאיץ ולהעמיק.
במשך עשורים רבים נקטו הדרוזים של הגולן קו בדלני נוקשה. בניגוד לאחיהם ברחבי הצפון, שהיו אזרחי ישראל מאז הקמתה, הדרוזים שעד 1967 השתייכו למדינה הסורית סירבו לקבל תעודות זהות ישראליות ולהתאזרח, ונהגו להניף את דגל סוריה ולחגוג את 17 באפריל, יום העצמאות הסורי. ואולם, מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011, המציאות הזו הולכת ומשתנה.
"הדרוזים בגולן עברו תמורות משמעותיות מאוד מאז תחילת ההתקוממות העממית בסוריה", אומר ד"ר יוסרי ח'יזראן, מרצה בכיר בתוכנית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם במרכז האקדמי שלם. "מסתמנת אצלם מגמה חדשה של התנערות מהזיקה לסוריה והשתלבות במרחב הציבורי הישראלי. המגמה הזו באה לידי ביטוי בהקשרים שונים, ובהם גם התאזרחות. עד 2011, רק דרוזים בודדים מהגולן הגישו בקשות לקבלת אזרחות ישראלית. מ־2011 והלאה אנחנו רואים עלייה ניכרת במספר הפניות לקבלת אזרחות ישראלית. מגמה דומה נוספת היא הנהירה למוסדות להשכלה גבוהה בישראל. לפני 2011, המשטר בסוריה אִפשר לדרוזים מהגולן להתקבל ללימודים בסוריה, לכל מקצוע שהוא ובלי תנאי קבלה. הפריווילגיה הייחודית הזו לא רלוונטית יותר".
מדינת ישראל הבחינה במגמות הללו, ובשנת 2018, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים, קיימו המועצות הדרוזיות בגולן בחירות מוניציפליות להחלפת הוועדות הקרואות שניהלו אותן עד אז. בפועל הניסיון הזה כשל, והרוב המוחלט של הדרוזים תושבי הגולן החרים את הבחירות ההן. שיעור ההצבעה במג'דל־שמס, למשל, עמד על 3.39% בלבד. ואולם הבחירות המקומיות האחרונות, שהתקיימו בפברואר 2024, כבר ביטאו מגמה שונה לחלוטין. מועמדים רבים התמודדו בהן, ושיעור ההצבעה זינק. במג'דל־שמס עצמה הוא הגיע ל־34.3% (פי עשרה מהפעם הקודמת). במועצות דרוזיות אחרות בגולן הוא נע בין 40 ל־50 אחוזים ואף יותר, לא רחוק משיעור ההצבעה הארצי. ממשלות ישראל ערות למגמה הזו, והן השיקו תוכניות כלכליות להעצמת היישובים הדרוזיים בגולן.
אירועי שבעה באוקטובר, מאבחן ד"ר ח'יזראן, הגבירו את מגמת הישראליזציה בקרב הדרוזים בגולן: "בפעם הראשונה חיילי צה"ל ישבו בתוך מתנ"סים ביישובי הדרוזים ברמת הגולן בלי שום התנגדות. להפך, קיבלו אותם בזרועות פתוחות. זו תופעה חדשה ומשמעותית מאוד. אני עצמי הגעתי למַסעדה כדי לתת הרצאה לחיילים שישבו במתנ"ס של היישוב. בנוסף, לראשונה הוקמו כיתות כוננות של תושבים דרוזים ברמת הגולן. נכון שבשלב זה עדיין אין שם התגייסות לצה"ל בממדים גדולים, אבל המגמה ברורה".
ביקור נתניהו במג'דל־שמס, מציין ד"ר ח'יזראן, הוא אירוע ש"לפני עשור וחצי איש לא היה מעלה על דעתו שיקרה. כלומר, השינוי כבר כאן, זו עובדה. אומנם הוא בא בעקבות קריסת סוריה, אבל תרם לו גם החיבור לדרוזים של הגליל, שיש להם מסורת של שותפות גורל עִם ישראל. המנהיגות הדרוזית בישראל רוצה בכך ומעודדת את האחים בגולן להתמיד בגישה הזו".
