התכנון פשוט, וזה פלא שהרעיון לא עלה מעולם קודם לכן: ביום ראשון ז' באב (11 באוגוסט), בין 17:00 ל־18:00, שני עשורים בדיוק אחרי השרשרת ההיא שנמתחה משערי עזה ועד שערי הר הבית בקריאה נואשת לבלום את הגירוש, תשוב ותימתח שרשרת אנושית, הפעם סביב חומות הר הבית.
נדרשים בסך הכול 2,000, אולי 2,500 איש, כדי להקיף את הר הבית במעגל, יד ביד, מרחבת הכותל דרך רחוב הגיא ודרך ויה דולורוזה עד שער האריות, ומשם סביב הכותל המזרחי והכותל הדרומי של ההר בחזרה לנקודת המוצא.
אבל לא בטוח כלל שהמשטרה תאפשר לאזרחי ישראל המעוניינים בכך להצטרף לשרשרת אנושית כזאת. לשאלתי השיבה דוברות משטרת ישראל באופן לקוני כי "כל בקשה לקיום מחאות או אירועים תיבחן לגופה בהתאם למכלול השיקולים והערכת המצב".
מהיכרות רבת שנים עם המערכת – והלוואי שאני טועה – יש להניח שבעולם המושגים השפוף השולט בה, סגירת מעגל אנושי יהודי סביב ההר נתפסת כנפיצה יותר מחיסול אסמאעיל הנייה בטהרן. תחומי "הרגישות" של הר הבית משתרעים גם מעבר לחומותיו. כל יוזמה יהודית בעניינו ואפילו בזיקה אליו מותקפת תמיד כהתגרות ומתוארת כאצבע בעין. מספיק להיזכר כיצד נזעקו ראש הממשלה דאז יאיר לפיד והמפכ"ל יעקב שבתאי להתריע מפני הסכנה הנוראה בתקיעת השופר של ח"כ שמחה רוטמן בכותל המזרחי, מחוץ לשטח ההר, תוך זעקות בנוסח "זה יוביל לשומר החומות 2".
השרשרת האנושית הנשכחת מגוש קטיף לירושלים לא מנעה את החורבן. אולם כיום נראה שקיים יותר קשב לטענות שבבסיסה. רבים יותר מבינים שלו היו נעתרים לזעקה ההיא, דם רב מאוד היה נחסך. ומצד שני, אף שהתברר היטב מי צדק ומי טעה, מי שלא הקשיבו אז לא מקשיבים גם היום.
למה דווקא סביב הר הבית? כי מה שקשור לעזה לא מתמצה רק בעזה, ותוכיח תמונת כיפת הסלע המוצבת במקום של כבוד בכל חדר ברצועה. יוכיח שם המלחמה בפי האויב, מבול אל־אקצה. יוכיח אסמאעיל הנייה, שתמונתו האחרונה היא על רקע דגם כיפת הסלע. יוכיחו ה"שהידים בדרך לירושלים" של חיזבאללה השיעית, הדת שאינה מכירה בקדושתה של ירושלים ובכל זאת מסמנת את ההר כמוקד בשל קדושת המאבק ביהודים.
הר הבית ומקום המקדש הם לב העניין, אבל מי שחושב שהתיישבות בעזה איננה ריאלית חושב גם שדגל ישראל המונף אל על בראש ההר הוא איוּם מסוכן על עתיד המדינה. לך תסביר למי ששפת הקדוּשות והקוֹדשים זרה לו, שדגל ישראל בראש כיפת הסלע הוא התשובה הניצחת לאויב שמזכיר את שמה ללא הרף, ובשביל זה הרי אין צורך בשליחת גדודי טנקים ואיננו נתבעים לסכן אפילו חייל אחד.
מתחת לפני השטח נראה שקיימת בציבור כמיהה לבשורה, להתנערות עממית יהודית ולעמידת המדינה על ערכיה ועל נכסיה הלאומיים. הרוב הדומם, המנומס והמעט מיואש אינו מסכים עם ההכרזה שיעד המלחמה מתמצה בהחזרת החטופים. הוא מבקש גאווה לאומית וכבוד עצמי.
את כל זאת באה השרשרת לסמן. היא באה להזכיר נשכחות: כמיהה, חלום ואמונה גדולה שאפשר לשנות דברים במציאות.
