אחרי שנתיים עמוסות ומלאות באירועים, כשעשרה חודשים מהן במלחמה, סיים אתמול (א') תת-אלוף ברם חירם את תפקידו כמפקד עוצבת "הבזק" (99) והוחלף על ידי תת-אלוף יואב ברונר. חירם ייכנס בקרוב לתפקידו כמפקד אוגדת עזה (143).
בשנתיים האחרונות, תחת פיקודו של תת-אלוף ברק חירם, עוצבת "הבזק" (99) השתתפה בעשרות תרגילים ומבצעים. ב-7 באוקטובר קפצו כוחות האוגדה לעוטף עזה שם לקחו חלק בלחימה בתוך היישובים. האוגדה לקחה חלק בשני סבבי לחימה ברצועת עזה, והופעלה לזמן הארוך ביותר כאוגדת מילואים בגזרה הדרומית של הרצועה. האוגדה פעלה באזור מסדרון מרכז הרצועה, חיסלה מחבלים והשמידה מטרים רבים של תוואי תת-קרקע.
בטקס שנערך במחנה "נחשונים" בראשות מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי בלוט ובהשתתפות מפקדים, לוחמים והמשפחות, נאם מפקד האוגדה היוצא ודיבר על אתגרי המלחמה אך גם על התמורות החלות בעם בעקבות השנה האחרונה. הדברים שאמר חוללו סערה ברשתות ובשיח הציבורי מאז שפורסמו אתמול בלילה.
להלן נאומו המלא של תא"ל ברק חירם:
השבוע ציינו את היום ה-300 למלחמת חרבות ברזל.
300 ימים מאז הפלישה הרצחנית בגבול הדרום. מתקפת פתע נפשעת אשר גבתה ביום אחד את חייהם של למעלה מ-1400 אזרחים וחיילים, מאות חטופים שנלקחו בשבי ועשרות יישובים שננטשו ונחרבו. אנחנו כצבא סדיר הופתענו ונכשלנו בהגנה על אזרחי המדינה. ומאז ועד עתה אנו משיבים מלחמה שערה במאבק על בטחון ישראל.
הפער שבין ישראל 2023 לבין ישראל 2024 הינו מעל לכל דמיון. 300 ימים במלחמה הם עניין בלתי נתפס בפני עצמו.
עמידתנו האיתנה בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן – המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו. אירועי השנה האחרונה טלטלו אותנו כמדינה, כחברה וכיחידים. גודל השעה והאירועים ההיסטוריים העוברים עלינו אילצו ועודם מאלצים כל אחד ואחת מאיתנו לברר ולבחור מיהו, מהם ערכיו, על מה הוא מוכן להישאר ולהילחם, והיכן הוא בוחר לבנות את ביתו.
ואכן, מבעד לעטיפה השטחית של ההנאה וההוללות עולים וצפים הערכים והאמונות העתיקות – אלו המאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח. זו התחושה הבלתי ניתנת לערעור כי אנחנו משפחה ביולוגית אחת: אנחנו יודעים היסטורית שיש לנו עבר משותף, אנחנו מרגישים בלב שאנו רוצים להמשיך ולכתוב עתיד משותף, וכעת אנחנו בוחרים להילחם יחד כף אל כתף, בהווה, כדי לממש ייעוד זה.
רבים רבים מהישראלים חשים כי המלחמה הזו איננה רק מלחמת הישרדות על הקיום הפיזי. תוך כדי הלחימה בחוץ מתחולל בתוכנו מאבק עיקש לשנות מהיסוד גם את תחלואי הפנים. לעצב מחדש את היחסים בין הקבוצות השונות בעם, לשנות את השיח, לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה כיצד מקיימים כאן בית משותף לכל חלקי החברה הישראלית ולעם היהודי בארץ ובעולם.
מלחמת חרבות ברזל, במובן זה, היא ההזדמנות של כולנו להבטיח לעצמנו ולילדינו את המדינה והחזון הציוני המשותף אליו ערגנו, התפללנו וקיווינו במשך אלפי דורות.
במשך עשרת החודשים האחרונים, בתוך החושך הגדול של המלחמה והשכול ראינו נצנוצי אורות בוהקים של החברה הישראלית. ההתייצבות המרשימה למילואים, ההירתמות של העורף, ההתגייסות של יהדות התפוצות – כל אלה באו לידי ביטוי גם בתוך האוגדה.
מהיום הראשון של הפלישה ועד עתה ניצבים כוחות האוגדה בכל הגבולות ומגינים על ארצנו: סדיר ומילואים, גברים ונשים, מכל הגוונים הסוגים והמינים. עמדנו בכל המשימות שקיבלנו וגם באלו שהטלנו על עצמנו. למרות הקושי, ההקרבה והמחיר האוגדה מעולם לא נסוגה ממשימותיה. רוח ההתנדבות, היוזמה, המחויבות והרצון להוביל, ניכרו בעשייה האוגדתית על כל יחידותיה.
אבקש בהזדמנות זו להביע את תודתי מעומק הלב: למפקדת האוגדה ובראשם ראש המטה תת אלוף גיא חסון, אשר במנהיגותו ובתבונתו, ידע להוביל ולהשלים אותי על כל חסרונותיי ומגבלותיי. למטה המסור אשר במקצועיותו גישר על כל הפערים והוכיח שאין פסגה שהיא גבוהה מדי. לצוות החפ"ק שהולך איתי באש ובמים בלי היסוס ומאפשר לי את החופש לבחור היכן להתמקם.
ואחרונים חביבים, והמוערכים במיוחד, המח"טים והמג"דים, אשר נקלעו באמצע חייהם לתפקיד מפקדי יחידות בלחימה. כמה יפה ומרומם לראות מפקדים בשעה הרת גורל זו כשהם מוכנים, כשירים ונענים לאתגר והופכים אותה לשעתם היפה ביותר. בנוסף למוות, לשכול ולחורבן המלחמה הזו הסירה בבת אחת את מרבית המסכות בעולם בו אנו חיים.
לפתע, באופן ברור ביותר ראינו מי מבין העמים סביבנו שותף וחולק עמנו את עולם הערכים שלנו ומי שקוע עד צוואר בשנאת ישראל קדומה ועתיקת יומין גם אם הוא מתהדר בנוצות של קדמה, השכלה ונאורות.
אנצל הזדמנות זו להודות לידידי הגנרל פטריק פרנק על שותפות אמת ורעות אותה הפגין במהלך משימתנו ברצועת עזה.
החלפת פיקוד באמצע לחימה היא משונה ורבת ניגודים. אני מאמין כי בנסיבות אחרות הייתי מבקש להישאר איתכם עד סיום המערכה. קשה עלי הפרידה מכם. אך עוד יותר קשה עלי הפרידה מהמשפחות השכולות – אשר איבדו את היקר להן מכל, ומהפצועים שלנו – אשר סיימו להילחם באויב ועוסקים כעת במאבק השיקום לחזור לחיים.
בפניהם אני מבקש להביע את הערכתי העמוקה וההכרה כי קורבנם לא היה לשווא וכי אנו חייבים להם חוב מוסרי אדיר כאוגדה וכאומה – לא לעצור ולהמשיך במלחמתנו עד שנשיב את השלום והבטחון לארצנו.
יואב ידידי משכבר הימים, אתה מקבל לידיך אוגדה כשירה ומנוסה המשחרת לטרף ולמשימה הבאה. מהיכרותי הארוכה איתך אין לי ספק כי אתה האדם הנכון להוביל אותה קדימה למשימות הבאות בכל מקום אליה תידרשו. ברור לי כי יחד תוסיפו לרשום דף נוסף בתולדות אוגדת הבזק.
לסיום, עוצמתה של אומה לא נמדדת במספר הטנקים והמטוסים שלה, היא נמדדת בעוצמת הרוח שלה ועוד יותר בעוצמת נשותיה. אתן הלוקחות חלק בחזית ובעורף, אתן הממשיכות בעיקשות בשגרת החיים, מחזיקות את הבית, מרגיעות את הילדים והשכנים ונוסכות בטחון בכל הסובבים אתכן. דרך ארוכה עוד לפנינו: עלינו להכריע את אויבנו, עלינו להחזיר את תושבי הגבולות ליישוביהם, ועלינו להשיב את אחינו השבויים לביתם. כל עוד אתן מוכנו להמשיך ולעמוד בסבל ובקושי, אין לי ספק שאנחנו ננצח!
