שעות ספורות לפני שהגעתי לביתה של צופית ליבמן ביישוב טנא, הותר לפרסום שהחטופים אלכס דנציג ויגב בוכשטב נהרגו בשבי חמאס. כששמעתי על כך נזכרתי בשיחה שערכה ליבמן באחד מפרקי ההסכת שלה עם אליה דנציג, נכדתו של אלכס. הסיפורים הקטנים והיפים שהצעירה בת ה־22 סיפרה על סבא שלה הפכו אותו בשבילי לדמות חיה וקרובה, הרבה יותר מעוד שם ברשימת החטופים הארוכה.
זו הייתה רק המחשה קטנה לכוחה של סדרת ההסכתים "לב שבוי" (מבית מקור ראשון), שבה ליבמן מארחת קרובי חטופים. היא הייתה בעצמה חלק מהמושג "משפחות החטופים", ובמידה רבה היא עדיין כזאת, ולכן הרבדים שאליהם ליבמן מגיעה בשיחותיה אחרים ממה שאנו רגילים לשמוע בראיונות בערוצים השונים.
"לאורך החודשים האחרונים ראיתי איך נוצרים בין המשפחות חיבורים מעניינים ושיח חיובי, אך הם לא תמיד משתקפים החוצה לתקשורת", מספרת לי ליבמן. "עם כל חילוקי הדעות, עדיין מצליחים ליצור שם שיח שיש בו הרבה אהבה והכלה. משהו בגורל המשותף אינו מאפשר להגיע למקומות המכוערים. זו הייתה החוויה שלי, ורציתי שזה יצא החוצה.
"סיבה נוספת להקלטת ההסכת קשורה למקום האישי שלי. במפגשים של המשפחות לא יצא לי לשמוע את הסיפורים של כולן בצורה מסודרת ובנחת. חשוב לי שאנשים יכירו את סיפורי החטופים לפני שהם רצים למלחמות אידיאולוגיות. צריך לחזור קודם לרובד הכי בסיסי, אנושי ויהודי של ערבות הדדית, להקשיב ולשמוע על מי אנחנו מדברים. אחר כך אפשר גם לחלוק".
איך מצליחים בימים מתוחים כאלה לנהל שיחות עומק עם משפחות חטופים בלי לגלוש לוויכוח על הדרך להחזרת יקיריהן?
"אני חושבת שיש הבנה, גם בתוך המשפחות וגם ברמה הלאומית, שאנחנו לא יכולים לחזור אחורה לשיח של 6 באוקטובר. יש רצון להצליח בשיח אחר. זה קצת כמו בני זוג שיש ביניהם חילוקי דעות על חינוך הילדים. הם אוהבים מאוד, והם ילכו לטיפול זוגי כי הם רוצים את טובת הילדים. בפרק עם ירדן גונן, שאחותה רומי נחטפה מהמסיבה ברעים, התחלנו לדבר קצת על נושא העסקה – ואני עצרתי. לא רציתי שניכנס לזה כי מבחינתי מי שמחפש את הדיון על כך – שיפתח את ערוצי התקשורת. חוץ מזה, עדיין לא הוכח שמישהו השתכנע בעקבות ויכוח. אני יודעת איך אני רואה את הנושא, אבל אני גם כל הזמן בתהליך בירור מול עצמי, והעמדה שלי מורכבת. כולנו כאומה צריכים הרבה ענווה וצניעות כשאנחנו ניגשים לסוגיה. ההתנצחויות שהגענו אליהן לפני המלחמה הובילו להתבצרות ולהפיכת הצד האחר לאויב, וכך אי אפשר למצוא את עמק השווה. מאז כבר הבנו שאין לנו ברירה אלא לחיות יחד, וצריכים להגיע להסכמות".
אליקים ליבמן ז"ל הוא הגיס שלה, אחיו של בעלה אלישע. "אליאק", כפי שכונה בפי חבריו ובני משפחתו. הוא היה מאבטח במסיבה ברעים, ואף שהיה יכול להימלט משם כשהחל הירי, הוא בחר להישאר ולסייע לפצועים. כעבור כמה שעות נותק הקשר איתו. הוא לא אותר בבתי החולים או בשטח, ובמשך 210 ימים היה מוגדר חטוף המוחזק בעזה. לבסוף התברר שנרצח בשטח המסיבה, ושרידי גופתו נקברו בטעות עם נרצחת אחרת.
מאז שהפכתם ממשפחת חטוף למשפחה שכולה, היחסים ביניכם לבין שאר משפחות החטופים השתנו?
"בני המשפחות עדיין מבקשים שנבוא לאירועים שקשורים בהם. אומרים לנו 'אתם חלק מאיתנו'. היו למשל יומיים של אירוע הפוגה למשפחות, והיה ברור להם שאנחנו צריכים להיות איתם. בסופו של דבר, כשאתה עובר חוויה משותפת כזאת במשך שבעה חודשים, נוצרים קשרים אישיים.
"יש עוד משפחות שחשבו שהבן שלהן חטוף, ובסוף התברר שהוא נרצח. זה שונה מהחוויה של משפחה שכולה, שקיבלה כבר בהתחלה בשורה על מוות. אנחנו בעמדה נפשית מורכבת מאוד, קצת שכולים וקצת חטופים".
