כמה עשרות אנשים ונשים באים בימים התכנסו לפני שבועות אחדים ברחבה בפתח מרכז המורשת המטופח במרומי אלון־מורה, מול הר כביר. לפני כחצי מאה, כשהיו יפים וצעירים ונלהבים, הם הרעידו את הארץ. צלם המועצה העמיד אותם לתמונות משותפות, מרלו מיקבי השומרון נמזג לתוך כוסות יין. על המסך לצד הבמה ריצדו מילות שיר של נעמי שמר שנכתב בשעתו עליהם: "אנשים כל כך מוזרים, אנשים כל כך יפים / וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל / ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".
השבוע לפני חמישים שנה נאחזו האנשים הכל כך מוזרים ויפים בתחנת רכבת טורקית נטושה, ששמה הפך מאז לשם נרדף למפעל כולו: סבסטיה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות של ו' באב תשל"ד, 25 ביולי 1974, הוצב בה שלט קטן, "אלון מורה", והשאר היסטוריה.
"בציבור הרחב לא הורגשו אז געגועים גדולים ליו"ש, כמו אלה שהיו לירושלים בשיר המפורסם של נעמי שמר", הודה בכיר הגרעין הרב מנחם פליקס. "כשנפגשנו אחרי חווארה עם רבין, והוא אמר לנו (בלעג) שממשלת ישראל לא יכולה לרוץ בשטח אחרי כל קבוצה של חמישים איש, אמרתי לו: טוב, אז בפעם הבאה נהיה אלפים".
פליקס, עוד מעט בן 78, היה אז תושב קריית־ארבע. היום הוא כמעט עיוור בגלל אירוע מוחי שחווה לאחרונה, אבל זוכר מצוין ומתנסח נפלא. יחד עם הרווק הצעיר יהודה עציון הוא איתר את נקודת ההתנחלות בתחנה ואת דרכי הגישה. אורי אליצור, יהודה חזני ויעקב כץ (כצל'ה) ניצחו על גיוס האלפים. שליחים מטעמם יצאו לכל רחבי הארץ ופקדו את בתיהם של מועמדים אפשריים להתיישבות או לתמיכה. אחד או שניים מהשליחים הללו הגיעו גם לבית הוריי בצפון. נאמר לנו שבקרוב ייערך מבצע התנחלות נוסף, ושהפעם יש כוונה לגייס אליו אוהדים רבים. כעבור כחודש וחצי הגיע צו 8. הוא לא הכיל נקודת ציון של יעד המבצע, אלא מידע על נקודת הכינוס. יחד איתו הגיעה גם בקשה לשמור על חשאיות מבצעית.
תיק סבסטיה א' בארכיון המדינה מכיל את תמליל הידיעה ששודרה במהדורת שמונה בערב של חדשות קול ישראל: "קבוצת מתנחלים המבקשת להקים יישוב יהודי בשומרון הגיעה לפנות ערב לסבסטיה, עשרה קילומטרים מצפון־מערב לשכם. המתנחלים אומרים שלא נתקלו בכוחות ביטחון שניסו לחסום את דרכם. בקבוצה 150 נפש, מהם 35 משפחות ובהם 55 ילדים. במתנחלים גם רופא מבית החולים איכילוב בדרגת פרופסור וכל משפחתו, וכמו כן חמישים צעירים וצעירות. הם אומרים כי משקיעים שונים מוכנים לסייע למפעל, ועל כן מובטחת להם עצמאות כלכלית והם לא יזדקקו לתמיכת השלטונות. במנשר שפרסמו לפני היציאה להיאחזות אמרו המתנחלים כי הם מבקשים מהממשלה להכיר בישות יהודית בת שלושת אלפים שנה קודם שיתווכחו על הישות הפלסטינית".
צה"ל דיווח ללשכת ראש הממשלה על כ־250 מכוניות שהגיעו לתחנת הרכבת, ועל אוהדים שהמשיכו רגלית ליעד לאחר שכלי רכבם נחסמו. 18 חברי כנסת מהליכוד ומהמפד"ל הגיעו אף הם לתחנה בסבסטיה, ובהם שלושה ראשי ממשלה לעתיד: בגין, שרון ואולמרט. ככל הזכור והידוע, ח"כ יצחק שמיר, אף הוא ראש הממשלה לעתיד, לא בא, וכנראה לא בגלל עכבות טכניות. אולי הסתייג מהשיטה. בנימין נתניהו היה אז סטודנט למנהל עסקים באמריקה. נפתלי בנט – פעוט חיפני בן שנתיים וחצי.
אגב, גם הרב צבי יהודה קוק לא בא לסבסטיה. ייתכן שמקורביו ביקשו לחסוך ממנו את סערת הרגשות הכרוכה בחיכוך אפשרי נוסף עם כוחות הביטחון. ראש ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה, תפס את עמדת הפיקוד הרוחני. הוא הסביר לעיתונאים שיש הבדל בין ממשלת ישראל לעם ישראל, והתייצב למניין מנחה חגיגי ורב־משתתפים שהונצח בתמונות ובספרים. אני זוכר שהתרשמתי עמוקות מאמהות צעירות שהשכיבו את ילדיהן הפעוטים לשינה באוהלים – טובה פליקס, בינה קצובר, דבורה ארציאל ועוד. הן לא באו להפגין, הן התכוונו להישאר.
רבין המודאג והכעוס כינס ישיבת חירום של הממשלה. הפרוטוקול הארוך שלה מאלף. הוא מוכיח שראש הממשלה ורוב שריה הבינו בעוד מועד שלאירוע ההמוני ליד שכם צפויות השלכות מרחיקות לכת על גורל ישראל. הם עסקו בסוגיה במשך שעות, וכמעט כולם הביעו חשש שהמתנחלים יצליחו לעצב את מפת הארץ באופן שונה מזה שתכננה הממשלה הטרייה. אומנם בקווי היסוד שלה לא נכתבה מילה אחת על פשרה טריטוריאלית, והצירוף "מדינה פלסטינית" נחשב אז למשוקץ גם בעיניה, אבל התורה שבעל פה כללה נכונות לוויתורים מפליגים בשומרון תמורת הסכם שלום וצמצום ממדי הבעיה הדמוגרפית. גוש אמונים ביקש לסכל את הנסיגות האלה בעוד מועד.
ראשית חוכמה ביקש ראש הממשלה מאלוף ורדי לתאר את האירועים בשטח. מתאם הפעולות בשטחים טען שהצבא עצר בדרך את מכוניות המתנחלים, אבל "האנשים ירדו מכלי הרכב, עקפו את המחסום והלכו ברגל". לדבריו, "חלקם פרצו את המחסום".
"אריק שרון היה ביניהם?", ביקש השר ישראל גלילי לברר.
ורדי: "כן, הוא היה. היו גם (ח"כ יוחנן) בדר ובגין".
שולמית אלוני, שרה בלי תיק מטעם מפלגת מרצ, העירה במרירות: "והצבא אינו יכול לעמוד נגד בגין!"
רבין התנדב להשיב לה במקום ורדי: "לצבא לא ניתנה הוראה לפתוח באש". ברור שדיבר באירוניה, אך גם בהכירו את נפש הדוברת. אלוני וקבוצת שרים נוספים באגף השמאלי של הממשלה ביקשו לעצור את המתנחלים בכל מחיר כמעט. זיכרון התנהלותו של בן־גוריון בפרשת אלטלנה קסם להם.
