לפני כמה שבועות התקיימה באחת הערים הגדולות בישראל הופעת סטנד־אפ במחיר מוזל במיוחד לנשות המילואימניקים. בין הבאות הייתה גם שרית (שם בדוי), נשואה לקצין בקבע, שביקשה להתאוורר לערב אחד מהמציאות הסבוכה והמעיקה. "מצטערים, אבל זה רק לנשות מילואימניקים", אמרו לה בקופה. "אבל הוא בדיוק כמו מילואימניק, אפילו יותר, נלחם לצידם כתף אל כתף", התעקשה לשווא, ונאלצה לחזור הביתה בפחי נפש.
מקרים דומים מתרחשים לאלפי בנות זוג של קצינים ונגדים המשרתים בקבע, שכבר עשרה חודשים מרגישות ששכחו אותן – המדינה, הציבור וגם המערכת הצבאית. בעוד משפחות המילואים זוכות להכרה על פועלן והקרבתן, משפחות הקבע נותרו מאחור.
פגשנו השבוע את הדס, יעל, וטל. שלושתן נשות קבע ותיקות, נשואות לבני זוג שנמצאים עמוק בלחימה, בתפקידים מסווגים, ולכן נחשפות רק בשמן הפרטי.
הדס, עורכת דין ירושלמית ואם לשניים, נשואה לרס"ן ר', רופא־לוחם בקבע ביחידה מיוחדת. לדבריה, שורש הבעיה נעוץ בכך שמשפחות הקבע נתפסות כמובנות מאליהן. "אומרים לנו שאנחנו 'רגילות לזה' כי בן הזוג תמיד בקבע ולא בבית, אבל משרתי הקבע שותפים במלחמה הזאת ונעדרים מהבית כבר עשרה חודשים בצורה שונה מכל מה שהכרנו, גם מבחינת הסיכון שהם לוקחים על עצמם. ובכל זאת, התחושה היא שהיחס כלפינו לא השתנה בכלל".
הדס: "כדי שמשרת קבע יהיה ממוקד במשימה, כמו להיכנס לחאן־יונס לשלושה שבועות, הוא צריך לדעת שדואגים למשפחה שלו, שהדברים מוחזקים. כרגע הדברים לא מוחזקים"
בתחילת המלחמה הן חשבו שמדובר בעוד מבצע, ושעליהן לנשום עמוק ולהמתין שהתקופה הזו תסתיים. אבל אחרי חודשיים היה ברור שהפעם זה אחרת. הראשון שגרם להם להפנים את המצב היה שר הביטחון. "משפחות הקבע, אתן עמוד השדרה של הצבא", אמר גלנט במפגש איתן בחודש נובמבר. "אנחנו צריכים אתכן חזקות ב־2024 וגם ב־2025". הדס חשה אז שהאוויר יוצא מריאותיה. "הבנתי שזה אירוע שלא אנחנו ולא המדינה מוכנות אליו. אין תוכנית ומעטפת תמיכה, וזה נכון גם עכשיו. אין מחשבה של ממש על אופן הסיוע למשפחות הקבע".
יעל, מרצה במכינות קדם־צבאיות ואם לארבעה, נשואה לסא"ל ש' המשרת בקבע בתפקיד מסווג בחיל המודיעין. הקושי העיקרי מבחינתה היה לעבור מהעמדה ה"מוחזקת" שסיגלה לעצמה, לעמדה שמבקשת עזרה וסיוע. "אני נשואה לאיש קבע כבר 16 שנה, ותמיד הסתדרתי. יש לי פאסון, ומבחינתי בקשת עזרה היא חולשה. אבל בעקבות המלחמה יצאתי מהתפיסות האלה. שנים נראיתי מהצד כמי שמחזיקה את הבית בצורה מושלמת. כל חברה שבן הזוג שלה יצא לשלושה ימים למילואים – באה אליי בהשתאות ושאלה איך אני עושה את זה. לא שהיה קל, פשוט התרגלתי.
"בשבעה באוקטובר קמתי מצלצול במכשיר הטלפון של בעלי. זה היה חריג, כי באותו שבוע בקושי דיברו איתו. בתוך 30 שניות הוא כבר היה בדלת עם הנשק ותיק על הכתף, ואמר: 'יעל, את צריכה לחשוש מחדירת מחבלים'. אנחנו מחזיקות כל הזמן את הקושי ביציאה שלו, כשמבחינתי הוא צריך להגן עלינו, המשפחה שלו. זאת העבודה שלו ואני רגילה לזה, אבל מצד שני אני אימא שצריכה לרוץ עם הילדים לממ"ד באמצע הלילה".
"לפני שנה ילדתי ויצאתי לחופשת לידה", אומרת הדס. "אמרתי אז לבעלי, שהיה אחרי כמה תפקידים אינטנסיביים מאוד עם יציאות פעם בשבועיים, שהוא צריך תפקיד אחר בשביל המשפחה, וגם כי יש לי קריירה. אז הוא עבר לתפקיד הנוכחי, שבשגרה יוצאים כל יום הביתה. בשבעה באוקטובר, כשהוא הוקפץ, ירדתי עם שני הילדים הקטנים למקלט למשך שעות. היה ברור לי שהוא צריך ללכת ליחידה ואני גאה בו וסומכת עליו, ויודעת שהוא יכול לסמוך עליי בעורף. ברור שמלחמה היא לא כמו שגרה, אבל מה מצפים ממני, שאחזור לעבודה כרגיל? שאוותר על הקריירה שלי? איך אני אמורה להחזיק גם את המלחמה הזאת וגם את החיים הרגילים במשך עשרה חודשים? כדי שמשרת קבע יהיה ממוקד במשימה, כמו להיכנס לחאן־יונס לשלושה שבועות, הוא צריך לדעת שדואגים למשפחה שלו, לדעת שאני בסדר, שהדברים מוחזקים. כרגע הדברים לא מוחזקים, ואין תוכנית ואין צפי לכלום. נכון שהרבה דברים השתבשו אצל כולם במדינה, אצלי זה פגיעה ישירה מהמלחמה".
"הילד סירב לרדת מהכתפיים"
טל, דוקטורנטית לגנטיקה ואם לשלושה, חוותה חודשים אינטנסיביים במיוחד כשבעלה, סא"ל ז', היה בתוך עזה. הוא קפץ ליישובי העוטף ביום הטבח עם היחידה המיוחדת שהוא מפקד עליה, והמשיך בלחימה תקופה ממושכת. "תשעה שבועות רצופים הוא היה בעזה", אומרת טל. "לפני המלחמה ידעתי שבשבתות שהוא לא מגיע הביתה – אנחנו מגיעים אליו. הילדים היו רואים אותו פעם בשבוע, לא משנה מה קורה". היחס הבעייתי והחסר, לדבריה, מתחיל כבר בשגרה. "טיילנו פעם בארצות הברית, ובכל מקום שם ראינו הוקרה לכוחות הביטחון – יש תור ייחודי, מכירים בעשייה ובנתינה שלהם כל הזמן. החיבוק הזה חסר פה".
יעל: "בשגרה יש ודאות, יודעים מתי הם חוזרים הביתה לאפטר ומתי יוצאים בשבתות. למדנו להתנהל עם זה. בעלי משרת בתפקיד מודיעיני, ובשגרה הוא יוצא הביתה כמעט כל שבת. בשלושת החודשים הראשונים למלחמה הוא לא יצא לשבת בכלל, ובא פעמיים באמצע שבוע לחמש שעות כדי לראות אותנו. גם עכשיו הוא חוזר פעם בשבועיים והוא לא זמין לשיחות, אז הכול עליי. כרגע אני חותמת אבטלה. דיברתי עם עשרות בנות זוג של אנשי קבע, וכולן אמרו שהן לא יודעות לבקש עזרה גם כשקשה וצריך. זה סוג של מגננה. אשת קבע לא יכולה להיות אישה ש'מתבכיינת', כי אז בעלה לא ישרוד. הוא יבוא כל שבת והיא תגיד כמה קשה לה? לכן זה מודחק".
יעל: "ביקשתי מבעלי לקחת את הילדים למסגרות אחרי חודשים שזה לא קרה, ופתאום הוא הוקפץ כי יש התרעות על מסלול הנסיעה של התלמידים בצפון. הפער היה בולט"
כשהושקו תוכניות הסיוע למשפחות המילואים, יעל התרשמה שהמדינה יודעת לתת מעטפת למגויסים, והחליטה לפעול למען משפחות הקבע. היא, הדס ועוד שלוש בנות זוג של אנשי קבע בתפקידים בכירים הקימו את "פורום נשות הקבע", הפועל בחודשים האחרונים להשגת סיוע ותמיכה, ובעיקר להעלאת המודעות הציבורית להקרבה שלהן.
"כשמשרד האוצר יצא עם תוכנית של תשעה מיליארד שקלים למילואימניקים, למרות שהיא לא מושלמת, זה הראה שמישהו ישב וחשב על האנשים האלה", אומרת יעל. "כשיוצא משהו שקשור למשפחות הקבע, זה קורה רק בזכות חמש הנשים של הפורום הזה. כשאנחנו מציפות את זה אנשים תוהים מה השתנה מבחינתנו, ואומרים שאנחנו עדיין מקבלות משכורות כרגיל. פגשתי את הגישה הזאת בכל מקום – בכנסת, בתקשורת, בפגישות עם ראשי רשויות. אבל בעלי לא יצא מהבית בשביל המשכורת, רק בגלל תחושת השליחות".
ברמה הפרקטית, הן אומרות, יש כמה נקודות קריטיות. יעל: "אין לנו אפשרות לשעת היעדרות מהעבודה, כך שאי אפשר להגיע מאוחר או לצאת מוקדם. אשת קבע יושבת ליד אשת מילואימניק בעבודה, הבעלים של שתיהן נלחמים יחד בעזה, אבל אחת יכולה לצאת מוקדם והשנייה לא. רוב נשות הקבע לא מקבלות החזרים על בייביסיטר כמו שמשפחות מילואים מקבלות עכשיו, ואין סיוע בטיפולים רגשיים".
"כל זה רלוונטי עבורנו רק לשעת חירום", מבקשת הדס לדייק. "בשגרה ברור לנו למה אשת קבע לא יוצאת מוקדם, כי אז אף אחד לא יעסיק אותה. אבל בחירום זה זועק לשמיים. כשאנשים אומרים עכשיו 'סבב שני', אני מעריכה אותם על כך, אבל חושבת לעצמי שהסבב הראשון שלנו משבעה באוקטובר עוד לא נגמר.
"באחת השבתות בעלי לא היה בכוננות אז יצאנו לנופש, אבל אחר הצהריים הוא הוקפץ בגלל האסון במג'דל־שמס. הבת הקטנה שלנו לא רצתה שהוא ילך ולא הסכימה לרדת לו מהכתפיים. ככה נראית השגרה של משרתי הקבע. אני פונה למקבלי ההחלטות כדי שהם יכירו את המשבר הזה, אבל גם לציבור הישראלי ולרשויות המקומיות, ומבקשת לשים לב שכשעושים משהו רק למשפחות המילואים – אז משפחות הקבע נשארות בחוץ. אנחנו נשים חזקות שיודעות מה הן שוות, ואם בן הזוג שלי יודע שאני מחזיקה את הבית כדי שהוא יוכל להילחם, המדינה צריכה לעטוף אותנו בכל הרבדים".
"אנחנו חזקות, אבל גם אנחנו זקוקות לתמיכה והכרה ומילה טובה", מוסיפה יעל. "בעלי לא לקח את הילדים שלנו למסגרות כבר עשרה חודשים, אז כשלאחרונה הוא היה בבית ביום שישי אמרתי לו שייקח אותם, כי זה חשוב. פתאום הוא קיבל טלפון מהצבא ואמר שהוא חייב לנסוע, כי יש התרעות על מסלול הנסיעה של הילדים בצפון לבית הספר, וצריך לדאוג לציר חלופי. זה היה כל כך בולט – ההקרבה המשפחתית שלי לעומת מה שהוא עושה בצבא. כשמקבלים 'ברקסים' כאלה של חוסר הכרה, זה ממש מוציא את הרוח מהמפרשים".
בעיני יעל, המצב הנוכחי "פוגע בביטחון המדינה, לא פחות. כדי שמשרתי קבע איכותיים יישארו בצבא, צריך לתת מעטפת טובה למשפחות שלהם. כשאישה צריכה לבחור בין השליחות הזאת ובין ילד שחזר להרטיב בלילה והקריירה שלה שדועכת, היא תעשה את הבחירה שלה".
מהמערכת הצבאית אין שום מענה?
"כבת זוג של מפקד לוחם קיבלנו 'שיח מג"דים'", מציינת טל. "זו שיחת זום פעם בשבועיים עם עוד בנות זוג של מפקדי גדודים, ואשת מקצוע שמנחה את העיסוק בנושאים כמו ליווי הורי, ייעוץ זוגי ועוד. זאת עשייה קטנה מאוד, ולא נראה שהשקיעו פה כלכלית יותר מדי, אבל זה נותן תחושה שרואים אותנו, וזה משנה המון. על טיפולים רגשיים היינו צריכים להילחם, וזה לא מתקרב למה שמילואימניקים מקבלים".
טל: "חשבתי לומר לבעלי שלא ייקח את התפקיד הבא, אבל סיירתי בעוטף, פגשתי אנשים שהיו במקומות הכי נמוכים שאפשר והם בוחרים להיות אופטימיים, והשתכנעתי"
יעל מבהירה כי "נשות 'מפקד לוחם' זה הטופ של מה שמקבלים בקבע. הרבה אנשים שהיו בתפקידים עורפיים בשגרה נכנסו עכשיו ללחימה פעילה, כמו מפעילי די־9. הם מתקשרים אליי כדי להתייעץ על הזכויות שלהם, כשהבית שלהם קורס כלכלית. זה בדיוק הפוך ממה שרגילים לשמוע, שזה יציב וקבוע, ופתאום מגלים שלא".
ההצלחה הגדולה ביותר של הפורום עד כה היא הקמת קרן סיוע מטעם המדינה לנשות הקבע במלחמת חרבות ברזל. "היא קטנה יותר מהקרן של המילואים", מציינת יעל, "ומשרד האוצר הגדיר לנו סיבות ספציפיות למימוש. עדיין יש פער בקייטנות הקיץ. אף אחד לא חשב שלמשפחות הקבע אין סבבים ויציאות. יש רשויות שנותנות סבסוד בקייטנות למילואימניקים, אבל כשנשות קבע התקשרו לברר אמרו להן שיש הנחה דרך הצבא.
"מעבר לזה, העבודה שלנו היא לטווח ארוך. ברור שהמציאות הביטחונית תשתנה ולא תחזור למה שהיה, ולכן נצטרך תוכנית מסודרת, אבל אף אחד לא חושב מה משפחות הקבע צריכות כדי לשרוד. בני הזוג שלנו עושים את זה מתוך שליחות, אבל השחיקה מטורפת".
"למדתי לבקש עזרה"
בתקופה האחרונה, מפקדים רבים של יחידות לוחמות סיימו את תפקידם והמשיכו לתפקיד הבא, אך בנקודה הזו צה"ל נתקל בבעיה: לא מעטים סירבו להתמנות לתפקידים אינטנסיביים וביקשו שיבוץ בתפקיד עם תנאים שמאפשרים יציאה קבועה הביתה, עם כמה שפחות הקפצות וסיכון מבצעי.
טל מספרת על מסכת לחצים שהופעלו על בן זוגה לקראת המעבר לתפקיד הנוכחי, שנחשב לאחד הקשים והאינטנסיביים בצבא, ושבימי שגרה רבים היו מתמודדים עליו. "כל מי שייעדו לתפקיד הזה לא הסכים להגיע. הם רצו ללכת לתפקידים סולידיים יותר. גם בעלי לא רצה בהתחלה, ואז מפקד אוגדה שהיה איתו בעזה ביקש ממנו לחשוב שוב. אחר כך מפקד אוגדה אחר פנה אליו, ואז גם המח"ט שלו ביקש. הוא התייעץ איתי ואמרתי לו שיש פה משהו גדול ממני, מהילדים והמשפחה שלנו. לדעתי הוא הכי טוב ומקצועי בתפקיד שלו ובכל פעילות שהוא עושה, לא משנה כמה היא מסוכנת, ואם אני רוצה שכשהילדים שלי יגיעו לצבא יהיו להם מפקדים טובים, אז גם עכשיו אני מצפה שיהיו בצבא מפקדים טובים. יש לזה לא מעט מחירים עבורנו. אם הייתי אומרת 'לא', אז זה היה 'לא'. אף אחד אחר לא היה מצליח לשכנע אותנו".
בצבא לא ניסו להציע תנאים יותר טובים כדי שיסכים?
כולן צוחקות. "לא הציעו כלום", אומרת טל. "גם אם ייתנו, זה לא שווה את זה", אומרת יעל. "התפקיד הנוכחי של בעלי, עוד לפני המלחמה, אינטנסיבי מאוד, ולפני שנה ביקשתי ממנו שהתפקיד הבא יהיה יותר רגוע. הכול היה פתוח לפניו, והוא בחר באותם ימים באוגדת מילואים שקטה ורגועה. היום הוא בלב המלחמה. גם אם בניתי על מסלול מסוים בצבא והתחייבתי אליו – הכול השתנה מאז. הרבה אומרים 'למה לי להיות בקבע? אין הכרה והוקרה, אין לי מעטפת ולא רואים אותי, אני מובן מאליו. אשתחרר ואעשה מילואים, ככה ארגיש משמעותי ויעריכו אותי'. לא צריך הרבה כדי שנרגיש שמעריכים אותנו. כמו שטל אמרה, תראה מה מפגש פעם בשבועיים עושה".
"כעורכת דין נהייתי מוקד לפניות של נשים שפוטרו מהעבודה או הוצאו לחל"ת, ושואלות אותי אם זה חוקי", מספרת הדס, "משמח אותי שיש להן למי לפנות, אבל זאת לא אמורה להיות העשייה שלנו אלא של המדינה. במקום שמדינת ישראל תגיד 'יש לי שני בנים ואני רואה את הצרכים של שניהם', היא אומרת 'יש לי בן אחד', נושאת אותו על כפיים ומעצימה, ומהבן השני היא מתעלמת".
לפני כמה שבועות פנתה להדס אֵם ללוחם שנפצע בעזה, וסיפרה לה בהתרגשות שבן זוגה ר' הציל את חייו בטיפול רפואי מהיר ומקצועי בשטח. בבית החולים נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו של הבן אבל הוא נותר בחיים, לא מעט בזכות ר'. "היא נתנה לי תמונה של בעלי והבן שלה ומכתב תודה מרגש מאוד, והוסיפה שרק בזכותי, שנתתי לבעלי לשרת שם, הוא היה במקום באותו רגע והציל לו את החיים. ברור לי שהציבור מעריך אותו ומפרגן לו, אבל ברגע שאני אומרת שבן הזוג שלי הוא משרת קבע ולא מילואימניק – מיד רואים את השינוי בפנים של הצד השני. אם החברה הישראלית הייתה רואה מה בן הזוג שלי עושה, יורד ממסוק ומחלץ פצועים בשטח ומטפל בלב עזה, היו מחבקים אותו. אף אחד בעולם לא יכול להתרגל לסיטואציה הזויה כזאת. אנחנו משפחות נורמליות ורגילות שחיות במציאות לא רגילה".
אתן חשות כעת יותר אופטימיות או יותר פסימיות?
"בתחילת המלחמה הייתי יותר פסימית, בעיקר בגלל השיח הציבורי שמתחלק לשמאל וימין", אומרת טל, "אבל פגשתי אנשים שגרמו לי להאמין שיכול להיות פה טוב. ממש חשבתי לומר לבעלי שלא ייקח את התפקיד הבא, אבל סיירתי בעוטף, פגשתי אנשים שהיו במקומות הכי נמוכים והם בוחרים להיות אופטימיים, והשתכנעתי".
יעל: "אנחנו 'נשואות למערכת' אבל אזרחיות של המדינה. בחודשיים הראשונים הייתי פסימית, אבל עברתי תהליך ולמדתי שלבקש עזרה זה בסדר. במצב הנוכחי אחרות כבר מבקשות ממני עזרה, וזה מחזק אותי. אנחנו עושות משהו חשוב וזה צורך השעה. החלום הוא הצעת חוק שקוראים לה 'זכויות משפחות הקבע בתקופות חירום'. אנחנו עובדות על זה".
הדס אומרת שהעשייה של הפורום מעודדת אותה. "אני פוגשת אנשים שבוחרים לקחת על עצמם לעשות את השינוי. אני אופטימית גם כי אין ברירה, הילדים צריכים אימא שמחה, למרות שקשה לי. אבל אם מישהו יקרא את הכתבה הזאת ויבין שאנחנו לא 'רגילות לזה' אלא נמצאות בתחושת שליחות אמיתית – עשיתי את שלי".
