עשר שנים בדיוק אחרי שבנם, סמל ברקאי ישי, נהרג במבצע צוק איתן באותה תקרית פילבוקס ידועה ליד קיבוץ נחל־עוז, קיבלו רבקה וירון שור שיחת טלפון מקצינת הנפגעים. היא סיפרה להם שאחד המחבלים שהרגו את בנם אינו אלא וסים אבו־שעבאן, ה"מאבטח" שחוסל יחד עם אסמאעיל הנייה בטהרן.
נסגר מעגל? אני שואל, אך רבקה לא מתחברת לקלישאה. "טוב שהוא חוסל", היא אומרת. "בכלל טוב שהעולם נפרד מטרוריסט נוסף. התפעלנו מזה שצה"ל טורח להודיע למשפחות שיש זיהוי ודאי, גם אחרי עשר או עשרים שנה".
"כשראיתי שיש שני ארונות, של הנייה והמחבל, חשבתי שהייתי שמח אם היו שם עוד שמונה ארונות", אומר ירון, מתייחס למחבלים האחרים בתקרית שבה נפל בנו. "אנחנו יודעים שאחד מהם נהרג, אבל לא יודעים מה קרה עם האחרים. לפני חודש פוצצו חיילי יהל"ם, ובהם חניך של ברקאי בבני עקיבא, מנהרה בשטח. הוא צילם את הפיצוץ ושלח לאביו את הסרטון. 'אבא, פוצצנו את המנהרה שהביאה למותו של ברקאי'".
לא בקלות הסכימו בני הזוג שור לשוחח איתנו. "המלחמה הנוכחית הביאה עימה שטף כזה של אירועים וסיפורים, שאפילו אני מרגישה מוצפת", אומרת רבקה. "מה פתאום עכשיו לדבר על ברקאי? אבל כשראיתי את טקס פתיחת האולימפיאדה, הכתה בי התובנה שבעצם בימים אלה אנחנו מעבירים למשפחות השכול החדשות את הלפיד שקיבלנו מהמשפחות שלפנינו, אחרי שרצנו איתו עשר שנים. לצערנו אנחנו לא אחרונים. אתמול באזכרה ניגשו אליי כמה אנשים ואמרו לי שאם לא הייתה כעת מלחמה, התקשורת הייתה מלאה בסיפורים מצוק איתן. עכשיו אין כלום, וזו הסיבה שאנחנו כאן".
"אם המחבלים לא היו נתקלים בחיילים שלנו, הם היו מגיעים לנחל־עוז בתוך שתי דקות. אמרנו אז 'מי יודע מה עשרה מחבלים חמושים היו עושים שם'. היום אנחנו יודעים מה הם היו עושים"
"הסיפורים היום כל כך עוצמתיים", אומר ירון. "ברקאי היה ילד בן 21 וחצי. כמה כבר הספיק לעשות בחייו? היום אתה מספיד מילואימניקים בני 40 פלוס, עתירי מעש. למשל יוסי הרשקוביץ, או איתן נאמן שנפל בקרב והשאיר אישה ושבעה ילדים. שניהם בנים של חברים שלנו. אנשים שהספיקו משהו בחייהם".
רצף תקלות
את רבקה הכרתי לפני כשלושים שנה, בטיול שהדרכתי לאירופה. שמחתי כאשר נישאה לירון, שגם אותו הכרתי מילדותי בירושלים, דור שביעי למשפחה שהקימה את אחד היקבים הראשונים בירושלים, ב־1848. ירון היה רב־פקד במחלקה לזיהוי פלילי, ושמו עלה לכותרות בעקבות ממצאיו בפרשת רצח תאיר ראדה. רבקה הייתה סמנכ"לית ארגון כי"ח. לזוג נולדו ארבעה ילדים, ברקאי היה הבכור.
השבוע, בראש חודש אב, חל יום השנה העשירי לנפילתו. עשרה מחבלי נוח'בה פרצו באותו בוקר ממנהרה שחדרה לשטח ישראל ופשטו על המתקן הצבאי. בקרב שהתפתח נהרגו חמישה לוחמים מגדוד 17 של בית הספר למ"כים. מהתחקיר עלה כי המחבלים הפתיעו בעוצמת אש שגם הלוחמים הטובים ביותר בצה"ל לא היו יכולים להיאבק בה.
ירון: "כל תקלה רצינית היא תוצאה של רצף תקלות. הציבו אותם בפילבוקס מוקף בחומת בטון בגובה 2.5 מטר, באופן שלא אפשר להם לראות מה מתרחש סביבם. כיוון שקודם לכן נהרגו חמישה חיילים מפצמ"ר בשטח כינוס, אמרו להם להיכנס לתוך הפילבוקס. שני חיילים עמדו בתצפית על המגדל, וחמישה היו למטה. במרחק 150 מטר מהם היה פתח המנהרה בתוך שטח ישראל, שממנה חדרו המחבלים. איש לא הזהיר אותם שהשטח חשוד ושכדאי לתצפת על השטח הקרוב. עשרת המחבלים הגיחו, ובחסות הצמחייה התקדמו אל הפתח שהיה בחומה. מחבל אחד התמקם עם קלצ'ניקוב ואחר ירה אר־פי־ג'י, שממנו לא נפגע איש. המ"כ הורה להסתער, וכל השישה מילאו את הפקודה. המחבל ירה בכולם. המ"כ נפצע קשה. ברקאי נפגע מכדור שחדר לליבו. הסרטון שהפיצו המחבלים הראה כיצד הם מוודאים הריגה. הם עוד ניסו לחטוף חייל, אבל התצפיתן למעלה הצליח לפצוע אחד מהם וחבריו מיהרו לקחת אותו חזרה לרצועה".
בתקרית נהרגו חמישה חיילים. משפחותיהם נפגשות רק באירועים רשמיים. יש גם קבוצת ווטסאפ רדומה שקמה לתחייה אחרי שהתבררה זהותו של אותו מחבל. "יש שוני בינינו", אומרת רבקה, וירון מוסיף: "כולם נלחמים עבור הציונות ועבור ארץ ישראל. ארז שגיא היה בוגר הפנימייה הצבאית בחיפה, וסומן לגדולות. הוא נלחם כתף אל כתף עם ברקאי. אחרי האסון אימו התקשרה ואמרה שברקאי וארז נחשבו למעולים בחבורה, וכששמעה שברקאי הגיע לחטיבת כפיר אחרי שנתיים בישיבת שבי חברון היא הייתה בהלם. זה לא הסתדר לה".
את ערך הנתינה ירש ברקאי מסבו אליעזר, שנהג לחלק צ'קים לחיילים בודדים עוד לפני 40 שנה. "מצאנו פוסט בפייסבוק שבו ברקאי כתב על סדר יומו: 'שיעור בוקר
בישיבה, שיעור נהיגה על משאית לקראת נהיגה באמבולנס, ומשמרת במד"א שבה הייתה החייאה מוצלחת וגם לידה. יש לכם את היום הזה ביותר טוב?' קצינה בחיל האוויר סיפרה לנו שכמתנדבת נוער במד"א היא וחברה נוספת היו במשמרת עם ברקאי באותו יום, יחד עם חברה. היא הייתה בהלם מקור הרוח שלו ומהאופן שבו טיפל בכל האירועים הללו תוך כדי שהוא מרגיע אותן".
ניצני מידת הנתינה של ברקאי, מספרים הוריו, ניכרו בו כבר בגיל שש, כאשר בכל שבת רץ לעזור לקשיש מבית הכנסת לקפל את הטלית. בנערותו נהג להתנדב בארגונים לחלוקת מזון. בהמשך התנדב למד"א והיה אחראי ל"נוער מד"א" בשכונת מקור־חיים בירושלים. חבריו בישיבת שבי חברון סיפרו כי אחרי לילות כוננות היה מגיע לישיבה עייף אך בלתי מתפשר, ולמד בעמידה כדי לא להירדם.
בדף היזכור של "שבי חברון" נאמר כי "ברקאי הלך לצבא, אך לקח איתו את ה'קו' של הישיבה. בכל עת היו איתו ספרי קודש. לא ניתן היה לטעות במראהו: כיפה גדולה, ציציות משתלשלות. חבריו ביחידה חשבו שהוא 'עוף מוזר', אך מהר מאוד התחבב על חבריו, גם החילונים".
הסתרה בתוך הסתרה
בניגוד למשפחות שכולות רבות, ירון ורבקה בחרו שלא לעסוק במיזמי הנצחה. "לא מסלול בנגב, לא שביל או טורניר כדורגל ולא מעיין על שמו", אומרת רבקה. "אני לא אוהבת את הריצה להנצחה ואת מסעות ההתרמה לשם כך. לא כל משפחה יכולה, הן מבחינת כוחות הנפש ואולי גם מבחינה כלכלית. ירון אמר לאנשים שבאו להלוויה 'תעשו מעשים טובים, תיתנו טרמפים'. זה היה חלק ממסירת האבוקה. ההנצחה היא במעשים טובים".
רוב הפעולות להנצחת ברקאי לא היו ביוזמתם. כך למשל, חניכי בני עקיבא בירושלים מקיימים פעמיים בשנה קייטנה בת חמישה ימים לילדים נצרכים. תורם אלמוני מדרום־אמריקה הקים מחלקת נשים חדשה בבית החולים שערי צדק וקרא אותה על שם ברקאי, אולי מפני שהוא התנדב במד"א ורצה להיות רופא. מד"א קראו אמבולנס על שמו, וביישוב גבעות הוקם קרוואן עבור החיילים השומרים על היישוב.
ירון שולף מארנקו כרטיס כחול ועליו כיתוב "מעשה טוב הבא שתעשה – חשוב על ברקאי", לצד הבקשה "תעביר את זה הלאה". הם יזמו את הדפסת הכרטיסים הללו ואת הפצתם זה שנים ברחבי הארץ. "תרמנו גם קומה במעונות ב'שבי חברון'. ראינו שברקאי תרם 100 שקל בכל חודש ממשכורת צבאית של 500 שקל, אז אנחנו לא נתרום?"
כאשר אני מבקש מהם לדמיין מה היה ברקאי עושה ב־7 באוקטובר לו היה חי, רבקה מתרגשת ופונה לירון: "תקרא לו מה כתבה רק הבוקר חברה מהשבט שלו שגרה אז בקיבוץ סעד". ירון פותח את הסמארטפון ומתחיל לקרוא: "ברור לי שבאותה שבת נוראית ברקאי היה מגיע מיד דרומה ברכב, בטרמפ או באמבולנס שהיה משיג איכשהו. אני ממש שומעת את השיחה שלנו. 'יש מצב שגנבת אמבולנס?', והוא עונה לי 'לא גנבתי. רק שאלתי בלי ליידע איש'. הוא היה מנסה לעזור לכל מי שאפשר. לטפל, לפנות, להציל, לתמוך. אחרי הימים הראשונים באזור הוא היה מתגייס למשימה, למילואים או למד"א, בכל מקום שבו היו צריכים אותו, כי לשבת בשקט הוא לא יכול. ברקאי היה איש של עשייה. אדם שחי לפי הערכים שהאמין בהם, בעל דעות נחרצות שמתעקש על הדברים החשובים לו אבל גם קשוב לדעות שונות משלו…" ירון נעצר באמצע הקריאה, משהו חונק בגרונו.
"הם היו צוות הדרכה מדהים בבני עקיבא, אהבו את החניכים. ברקאי היה מגיע מהצבא, ובמוצאי שבת הולך לסניף לפגוש אותם", מספרת רבקה. "הוא גם היה הולך לבר־מצוות ולבת־מצוות שלהם", מוסיף ירון. "נהג לומר שהוא כמו אח גדול שלהם. רבים מהם באו כעת לאזכרה.
"חבר שלו שאל אותי שאלה אכזרית יותר", מספר ירון. "אם היית יכול לבחור באיזו מלחמה ברקאי ייהרג, בצוק איתן או עכשיו – במה היית בוחר? אמרתי לו, אתה מתכוון עכשיו כשהוא נשוי עם שלושה ילדים? נזכרתי באבא של יוסי הרשקוביץ שמתפלל איתי בבית הכנסת ומדבר על זה כל הזמן. נכון שהוא נהרג אבל יש לו דור המשך, את הפירות האלה לא ייקחו ממנו. זה שונה מאדם ששירת חייו נקטעה באמצע. מצד שני אתה מדבר על יתומים ואלמנות. טוב שלא שואלים אותנו".
ירון, דיברת על תקרית הפילבוקס כתקלה בשרשרת תקלות. המלחמה הנוכחית חשפה מחדל נורא, וטענות שבעצם צה"ל לא רוצה לנצח והפך ל"צבא ההכלה לישראל". אתה שותף לתחושות האלה?
"ברקאי היה 'ממלכתי' ללא פשרות. לא יכולת להוציא ממנו מילה רעה על מד"א, על בני עקיבא וגם לא על הצבא. פעם הם חזרו מפעילות לילה וגילו שהטבח לא הכין ארוחת בוקר כי הוא מתעורר רק בשבע. הוא לא הרשה לי להתקשר למג"ד להתלונן. 'שלא תעז, אני אטפל בזה', אמר, וידעתי שלא יעשה כלום. כך שלא תוציא ממני מילה רעה על הצבא. זה הצבא היחיד שיש לנו. הוא צריך לטפל בעצמו. גם אנחנו 'ממלכתיים' ואני מתנגד לביזוי סמל שלטון גם אם הוא עצמו אינו מכבד את עצמו, כמו שרואים אצל חברי כנסת מסוימים. עם זה אנחנו נחיה".
אבל אותה "ממלכתיות" שפירושה שתיקה, לא תביא לתיקון.
"נכון, אסור לשתוק", אומרת רבקה, "אבל צריך לדעת איך ומה לעשות. הרעיון הוא לסמוך על הצבא שיבדוק ויתקן. אנחנו לא אנשי ביטחון. מה שעשו בצוק איתן היה חשוב, גם אם הרסו רק 30 מנהרות. ידעו על קיומן. המצב ב־7 באוקטובר היה כל כך קטסטרופלי, שההסבר היחיד שאני נותנת לעצמי הוא שהייתה הסתרה בתוך הסתרה. הכתובת הייתה לא רק על הקיר אלא ממש בידיים שלנו, וכשכל הדרגים לא רואים את המצב זה רק כוח עליון".
ירון: "אם המחבלים לא היו נתקלים בחיילים שלנו, הם היו מגיעים לנחל־עוז בתוך שתי דקות. אמרנו אז 'מי יודע מה עשרה מחבלים חמושים היו עושים שם'. עברו עשר שנים והיום אנחנו יודעים מה הם היו עושים. קיבלנו הודעת ווטסאפ מאחד מאנשי נחל־עוז: 'אנחנו לא שוכחים את הילדים שלכם שהצילו אותנו לפני עשר שנים'".
האמון בצה"ל נשבר, הם מסכימים, אבל רק במערכת, לא בפרטים. "אם רק נשבור, לא נקום", אומרת רבקה. "הקשר של הצבא עם המשפחות השכולות הוא דבר מדהים שאנחנו מאוד מעריכים אותו".
כשאתם שומעים ש"כל" ראשי מערכת הביטחון תומכים בעסקת החטופים, זה לא מדאיג אתכם?
"זה שוב המערכת. כשאומרים 'כל המערכת', אל תאמין בכלל", סבורה רבקה.
ירון: "שמעתי הבוקר את השר קיש אומר ששמע את אחד מראשי המערכת, השב"כ או המוסד, שאומר שאסור ללכת לעסקה כזו. אז זה כבר לא 'כל'. אנחנו הורים שכולים, ויש מין מוסכמה שלהורים שכולים מותר לומר הכול. ראינו אח של חטוף שמתנהג בצורה שערורייתית, ואני אומר: רבותיי, להורה שכול יש קול אחד בקלפי, כמו לכל אחד אחר. ואם כואב לנו נטפל בעצמנו אבל אני לא אעמוד באמצע כביש ראשי, ולא אשרוף משהו כי כואב לי. אני מתנגד לחסימות כבישים באופן גורף. אין לאיש לגיטימציה לפגוע באחרים. תעשה דברים טובים ואני אהיה איתך".
רבקה ממתנת את הדברים: "משפחות החטופים נמצאות במצב שקשה להעלות על הדעת, וצריך להיות עם הרבה אמפתיה כלפיהן, אף שבאמת אסור להן לפגוע באחרים".
אתם בעד העסקה?
רבקה: "לא רוצה להיכנס לזה. מה זה משנה מה אני חושבת? אני שמחה שאני לא נמנית עם מקבלי ההחלטות".
המרכז מתחזק
ירון מבחין בהבדל בהתנהלות של הצבא מאז צוק איתן. "אז, כשרצית להוריד רכב עם מחבלים, אמרו לך לא, כי יש שם ילדים. היום אתה שומע שיחד עם המחבלים נהרגים אחרים. הטרלול ירד קצת, והצבא מבין שכאשר משתמשים באזרחים כמגן אנושי זה לא מקנה חסינות. לכן אנחנו סופגים מהעולם את כל הביקורת".
"יש גם שינוי בהיבט הנפשי", מתרשמת רבקה. "היום חבר'ה שחזרו מקבלים התייחסות ומודעות גדולה יותר".
שאלתי אותם כיצד הם רואים את השינוי שחל בחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר, כאשר מתחושה של אחדות ונתינה חזרנו לזמירות הישנות של פלגנות ושנאה. רבקה לא מאבדת את האופטימיות. "מהרגע שהעולם נחרב מעל ראשנו גילינו המון טוב מכל קבוצות האוכלוסייה, וזה נמשך עשר שנים. זה לא נורמלי. אין עוד עם כזה וזה מדהים. נכון, יש קצוות. כשאתה נזכר במה שעברנו לפני המלחמה, אתה מורט את השערות מול השבר והכאב שגורמים הקיצונים. אני מרגישה שמאז 7 באוקטובר המרכז גדל ויש יותר נכונות להתקרב, אם כי תמיד יישארו שוליים צעקניים משני הצדדים, אבל אני מזכירה לעצמי שבסופו של דבר הם שוליים.
"חלק מהאסון שלנו הוא שהילדים גדלים בשכונות הומוגניות, והמפגש הראשון האמיתי עם אנשים שונים הוא בצבא", סבורה רבקה. "ברקאי היה בחטיבת כפיר, במסגרת שאינה דתית. הדתיים ניסו להתרכז בחדר משלהם, אבל הוא התעקש להישאר עם החברים החילונים שלו. בשבת הראשונה הם ניגנו מוזיקה ושמעו רדיו. בשבת השנייה הבינו שזה לא נעים אז החלישו. אחרי שנפל הם עשו בחדר פינה עם כיסא ותפילין, שמי שרוצה יוכל להניח".
ירון: "אני מקווה שהשוליים הסהרוריים מימין ומשמאל, אלה שיורקים על נוצרים בעיר העתיקה או שלא נותנים להתפלל בתל־אביב, יידחקו, ונישאר עם המרכז המופלא של עם ישראל".
