יהונתן דיוטש ז"ל, שנרצח אתמול (א') בפיגוע הירי בבקעת הירדן, הובא היום למנוחות. יהונתן היה בדרכו לעפרה לביקור אצל ארוסתו, אמונה שוסהיים, ובהמשך לראיון עבודה ביישוב, כאשר המחבל פתח עליו בירי בכביש המוביל לרותם ורצח אותו. הוא הותיר אחריו, ארוסה, הורים, ארבעה אחים ואחות.
דויטש היה חייל במגלן ולחם במלחמה מהיום הראשון, כאשר הגיע להדוף את המחבלים בקיבוץ נחל עוז. אביו אורי סיפר הבוקר בריאיון לכאן רשת ב' כי "נורא פחדנו. יש לנו עוד שני ילדים, אחד בדובדבן ואחד בסיירת צנחנים. הם יצאו מעזה והייתה הרגשה שזה נגמר כביכול. התחלנו לחלום את החלומות של החיים". כאשר אורי שמע שהיה פיגוע סמוך למחולה ובנו לא ענה, הוא נסע למקום. כשנעצר במחסום המשטרתי הוא ירד מהרכב ורץ לזירה, שם ביקש מכוחות הביטחון וההצלה מידע על הנפגעים עד שלאט לאט הבין שמדובר בבנו.
יהונתן למד בישיבה התיכונית בבית שאן, התנדב בעיר בפרויקטים רבים והדריך בסניף בני עקיבא. גם במקביל לשירות הצבאי היה שותף למיזמי עשייה ונתינה בתחומים שונים, ביניהם פרויקט "תקוותנו" לחיבור בין חלקי החברה הישראלית. דויטש השתחרר משירות סדיר רק לפני מספר שבועות, ובחודשי השירות האחרונים שלו לחם בקרבות בעזה.
הרב הראשי לישראל דוד לאו ספד לדויטש: "כאשר נולד יהונתן בן שאול, הוא נקרא יונתן בלי ה'. אבל כשידע שהוא יוצא להצלת עם ישראל, אמר לנער שלו, בוא מלך נעשה את זה במסירות והוא זוכה להציל את ישראל וזוכר ששמו יהיה יהונתן".
"הוא זכה להגיד הגומל אחרי שיצא להציל את עם ישראל" הוסיף הרב לאו. "הוא יצא לקרב, יצא למלחמה ויצא ממנה בשלום. אבל המרצחים מצאו אותו. כדי שנזכור שזה לא רק בדרום זה גם בצפון. זה העתיד של עם ישראל, יהונתן ושכמותיו. הבית כולו חינוך, הוריו אנשי חינוך, והבית הזה היום כואב. הגיע זמן נחמה והגיע זמן גאולה".
זוגתו של יהונתן, אמונה, ספדה לו בבכי קורע לב: "יוני שלי, אהוב שלי. כמה אהבת את המכתבים שלי. אבל זה לא המכתב שחשבת שאקריא לך. אחרי 9 חודשי מלחמה שעברת בשלום, ואני מחכה לעדכונים ממך שהכל בסדר. אחרי שהשתחררת וחשבנו שזה מאחורנו. וכשהיית בדרך אליי הביתה, באו המחבלים יימח שמם. וכל מה שיש לי בראש זה 'למה?? הקב"ה, למה לקחת לי אותו??'".
"אומרים לי שטוב לך עכשיו למעלה" הוסיפה אמונה, "אבל היה צריך להיות לנו טוב למטה. ביחד. עוד פחות משלושה חודשים הייתה צריכה להיות החתונה שלנו ויש כבר דברים מוכנים כמו האולם, הלהקה ואפילו שמלה שלא ראית כי היא הייתה אמורה להיות הפתעה. מעל הכל תכננו את הבית שלנו. בית של אורחים. של ילדים".
רועי, אחיו של יהונתן אמר כי "היית אח בכל רמח איברך. תמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון. אידאליסט בכל מאודך. תמיד אמרו שאנחנו דומים. בצורת הדיבור, בתנועות הידיים. משהו שלמדתי ממך הוא שלהיות טוב היה כל עולמך. זה המסר. אנחנו נמשיך להיות משפחה חזקה. צר לי עליך אחי יהונתן, נעמת לי מאוד".
יאיר, אח נוסף של יהונתן, אמר: "אחי, אני לא באמת יודע איך להתחיל. אתה יודע מה קורה לי בפנים ואיך אני נראה בחוץ. לחמת חודשים בעזה ולא יצא לנו להיפגש כמעט. אחרי השביעי אמרת, 'יש לי את הזכות להילחם'. תמיד אהבת את המדינה עד מוות. אנחנו משפחה תומכת וכולם פה חזקים. רצית לדבר איתי על מה קורה איתי ומה אני עושה בצבא. אמרתי לך שאני אקליט לך. כתבת לי 'בדוק'. שעה אחר כך כבר לא היה למי להקליט… שוב, תודה על הזכות להיות הצל שלך 20 שנה. לימדת אותי משמעות ואמונה. אחי, אני לא מאמין שזה נגמר".
רוני, אחות של יהונתן, ספדה: "אני לא יודעת איך הגעתי למצב שאני יושבת וכותבת את המילים האחרונות שלי אליך. היית תמיד יודע מה להגיד. רואה בי את הטוב. טוב לכל. יודע לעצבן אותי ופה בשבילי. כמה התפללנו שתצא בשלום והיום הזה הגיע והשתחררת. בשבת האחרונה אמרת לי, 'איך אני יכול לתרום למדינה'. כי כזה היית. לא יודעת איך לסכם את הפרידה שלי, רק אבקש ממך שתשמור עלינו. אוהבת אותך הכי בעולם ולא מאמינה שזה נגמר".
"יהונתן, ילד שלי, ספדה תחיה, אימו של יהונתן. "קסם של ילד. הסבת לנו כל כך הרבה נחת. תודה שפינקת אותי. תודה השם שפינקת אותי בילדים האלה. אמרת לי, 'אמא את יודעת שאת מלכה'. אני מלכה שלקחו לה את הכתר. יהונתן. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם השם מבורך".
אביו של יהונתן אמר בהספד כי "לא כתבתי כלום. פשוט רציתי לקרוא לכם מה שיהונתן כתב לפני שהוא נכנס לעזה: 'דבר לעצמי. בשום אופן זה לא מכתב פרידה, זה נועד להגיד לעצמי את הערכים שמובילים אותי. אין זכות גדולה מזו. חלום של 2000 שנה שאני הקטן הולך להגשים, להילחם בחיות אדם. זכיתי למשפחה אוהבת. לשותפה מדהימה לדרך. לגרום לי תמיד לעשות את המעשה הנכון. מתוך כל הזכויות האלה אני יוצא לקרב כחייל עברי גאה. אני בטוח שאעשה אותה על הצד הכי טוב שאני יכול'".
"יהונתן יעקב", ספד סבו של יהונתן, הרב משה, "נכד ראשון ויקר. אין לי מילים להספיד אותך כראוי. אני מבטיח בלי נדר שאדבר עליך בהזדמנות אחרת, כאשר שהכוח לעשות זאת ישוב למקומו. נשמה טובה ופשוטה. עושה טוב לעולם. הפשטות הזאת הפכה אותך לאישיות ללא מחיצות שכולם יכולים להתחבר אליה. אדם טוב עבור כולם. שינית פאזה לכולם. בן ראשון שהפך את אורי ותחיה לאמא ואבא ואותנו לסבא וסבתא".
"כמה טוב ומתיקות הבאת", המשיך סבו. "כמה מצער שהסתלקת כך מאיתנו, ועוד לפני שהספקת לשנות עוד פאזה ולבוא בברית הנישואין. משמעות אחרת של חיים גבוהים ורחבים יותר. ככה הסתלקת מאיתנו. אומרים שנרצחת בידי בני עוולה, כאילו מדובר באנשים שעשו עוול. אבל לא היא, נרצחת על ידי פסולת אנשים כביכול. אנשים שאין להם שום טוב לתת לעולם. רק רצח ומלחמה".
מפקדו של דויטש אמר בהלוויה כי "בכל התקופה האחרונה, דויטש לא הפסיק להילחם. נסענו לדרום במאתיים קמ"ש. אחרי שהשתחרר הוא ביקש לחזור. הוא נלקח מאיתנו במפתיע. על עולמו הערכי אפשר לכתוב ספר שלם".
הרב שמעון לביא, רבו של יהונתן, ספד: "איך נפלו גיבורים. צר לי עליך יהונתן. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. רק לפני שבוע וחצי באת עם אמונה אלינו לישיבה. ישבנו יחד ותכננו את החופה. עסקנו בבניין הבית הפרטי שלכם – ועכשיו חרב הבית".
ראש העיר בית שאן, נועם ג'ומעה, הכיר אותו מעשייתו הרבה בעיר וסיפר כי "מדובר בצעיר מדהים ברמות שקשה לתאר. ציוני, ערכי, היה חלק מחבורה מצומצמת שעשו בבית שאן את הבלתי-ייאמן בתקופת הקורונה. מתנדב בכל רמ"ח איבריו, למרות הפרש הגילים הוא ממש חבר".
חברו אלירן אוחיון כתב עליו כי "יהונתן היה מהמובחרים ביותר ועכשיו הוא איננו. אמרתי לאשתי שתמונת העתיד שלי נסדקה. שזאת הטלטלה הגדולה – זה אבדן לאומי עוד לפני שהוא אישי. וזה גם הכי אישי, כי יהונתן היה אחד שפשוט נכנס ללב. חיוך תמידי, נתינה אינסופית, עיניים טובות ויכולת לקחת עד הסוף ובשיא הרצינות כל אתגר. הבית שלי עדיין מלא בו. הלב שלי תמיד יהיה מלא בו. הלב שלי יישאר שבור לנצח".