"מפריע לנוף": האתר ההיסטורי נמצא בסכנה

בלב נמל יפו, על שפת הים, ניצב לו מזה כשמונים וחמש שנים בית הטרמינל הישן. מאז ראשית שנות השלושים שימש מבנה הבטון שער הכניסה העיקרי, היחיד כמעט, לכרבע מיליון יהודים, עולים חדשים שהגיעו לארץ ישראל מאירופה, רובם חסרי כול, ולצדם עולים מתימן, ממרוקו ומאמריקה. הם הגיעו לכאן כדי להתחיל חיים חדשים.

המבנה עומד על קו המים, באזורים שדרכם עברו העולים לרגל במשך אלפי שנים – מימי שלמה המלך ועד לעליות הציוניות. לו יכלו הקירות לדבר, היו בוודאי מספרים אינספור סיפורים על האנשים שחלפו דרכם, על חיים שנותרו מאחור בגולה ועל תקוות להתחלה חדשה. אך כל זה הולך להיעלם. עיריית תל אביב החליטה על הריסת המבנה לצורך הרחבת הטיילת. אנשי המועצה לשימור אתרי מורשת יחד עם פעילים חברתיים ותושבי האזור מנהלים כעת קרב מאסף נגד הריסת הטרמינל ההיסטורי, במטרה לשנות את סטטוס הבניין ממיועד להריסה למיועד לשימור.

מהרצל ועד בן גוריון

ראובן אברמוביץ' (צ'יפס), מנהל הנמל בעבר, פותח בפניי את דלתות המבנה המיושן שכף רגל לא דרכה בו זה עשורים. מדי פעם הוא רועד מהתרגשות. את הנמל הוא מכיר כמו את כף ידו. הוא נולד ביפו ב־1948, ואת הים הכיר מילדות, כחניך, מדריך ומרכז בצופי ים תל אביב. "אסור לתת להם להרוס את המקום הזה", אומר אברמוביץ', "למה להרוס? הייתי מנהל הנמל והמעגנה במשך עשור. לנמל אין נכסים כמעט, מלבד המבנה הזה. תראה אילו דברים מדהימים אפשר לעשות מהמקום הזה. לטובת הציבור".

שנת 1931, קליטת גלי העלייה הגדולים תחת שלטון המנדט הבריטי. המוסדות הציוניים והנהגת היישוב העברי יזמו הקמת טרמינל מודרני של נוסעים, שבו ייעשו בידוק דרכונים, בידוק רפואי וחיטוי חפצים. רק לאחר מעברם של העולים בו אושרה כניסתם לארץ. המבנה הוקם על חורבות בית המכס העות'מאני הישן והמתפורר, במטרה להרחיב את שער הכניסה הראשי לארץ ישראל.

"הבניין הזה מספר את סיפור העלייה לארץ ישראל", אומר אברמוביץ'. "יש תמונות מדהימות של עולים שנכנסים למבנה הזה ויוצאים מהצד השני. יש כאן אינספור סיפורים על העלייה לארץ, החל מהרצל וכלה בבן גוריון, שסיפר שהוא עלה לארץ ישראל דרך נמל יפו, וזה היה ציון הדרך הראשון שלו".

אין נרטיב

תמר טוכלר, מנהלת מחוז תל אביב במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מנהלת מזה שנים מאבקים כנגד הכוונה של עיריית תל אביב בראשות רון חולדאי – שסירב להתראיין לכתבה – להרוס את המקום. כשבעירייה תכננו להרוס את המבנה כדי לפנות את השטח להרחבת הטיילת חיפשה טוכלר חומרים ארכיוניים הקשורים למקום, אך הם נעלמו באורח פלא, כאילו בלעה אותם האדמה. היא וחבריה למאבק מצאו דווקא בארכיונים בגרמניה ובאנגליה חומרים על אודותיו.

"היישוב היהודי זעם על הקושי של מבקרים להגיע לאדמת ארץ ישראל", היא מספרת, "לפני הקמת המבנה הזה, הכניסה לשערי הנמל הייתה סיוט". טוכלר ואנשי צוותה החלו לאסוף עדויות של עולים שנכנסו בשערי הטרמינל. יעל אטקין, שעובדת לצד טוכלר במחוז תל אביב, גילתה במהלך המחקר כי למשפחתה יש קשר למקום. "מצאתי במקרה את מסמכי העלייה של סבא שלי משנת 1932", אומרת אטקין, "וגיליתי שגם הוא היה מן העולים שעברו כאן. בין הקירות האלו הוא למעשה פגש בפעם הראשונה את ארץ ישראל". הסבא, יוסף הרט, הגיע ליפו לאחר שברח מגרמניה.

במועצה לשימור אתרי מורשת מסבירים כי עם הזמן, ובמיוחד בשנים האחרונות, הידרדר מצבו של המבנה בשל הזנחה מכוונת. לטענת אנשי המועצה גורמים בעירייה פרצו את חלונות הבניין, וגרמו להחמרה במצבו של הטרמינל העתיק. אנשי המועצה מדגישים כי המבנה לא בהכרח מסוכן: המקום נבחן לאורך השנים על ידי מומחים לשימור מטעם המועצה, ואף בוצעו עבודות חיזוק על ידי העירייה.

עם חידוש המוטיבציה של עיריית תל אביב לפעול לקידום צו הריסה למבנה, נבדק המקום שוב בשנת 2014 על ידי מהנדסים מטעם המועצה לשימור אתרים. הם קבעו כי המבנה אינו מסוכן וכי אין מניעה  לשקם ולשמר אותו. בתל אביב כולה בוצעו תהליכי שימור במבנים בעלי אתגרים הנדסיים קשים ומורכבים פי כמה.

טוכלר: "ב־1999 היה ניסיון להרוס את הבניין, כי בעירייה חשבו שבמקום טיילת צריכים לסלול כביש מהיר לבת ים. קם ועד פעולה, מתוך הבנה שאסור לוותר על המקום הזה. זה המבנה החשוב ביותר של הנמל. אין־ספור ועדות קבעו שיש לשמור עליו. משרד התיירות קידם תוכנית תיירותית ליפו, שבה מופיע המבנה הזה כאליס איילנד הישראלי (שער הכניסה בניו יורק ששימש מהגרים לארצות הברית. י"ק). הבינו את הכוח התיירותי־כלכלי שלו. אי אפשר להחזיק אתרים כאלו לאורך זמן אם אין לך נרטיב".

הזנחה מכוונת

טוכלר מצביעה על מניע אפשרי נוסף שמשפיע על העירייה להרוס את המקום. "המבנה מפריע לנוף של בעלי הדירות באזור", היא אומרת, "אבל בראש ובראשונה זו מוטיבציה וחלום של ראש העיר חולדאי. אני יכולה להבין אנשים שלא מכירים את המורשת ואומרים: 'זה בניין מכוער, נהרוס אותו'. אבל כשאתה נכנס לתוך הבניין, אתה חווה משהו אחר לגמרי. אפשר פתאום לראות את תל אביב מהגג, לשמוע את ההיסטוריה. יש כאן סיפור שיכול להחזיק קבוצות במשך שעות, אז למה לא לספר אותו?"

בתוכנית אדריכלית שהכינה המועצה לשימור אתרים מוצע להפוך את המבנה למוזיאון שיספר את סיפור העלייה לארץ ישראל, לצד בתי קפה ומסעדות. "כמעט לכל אחד יש סבא או דוד או סבא רבה שהגיעו דרך המקום הזה", אומרת טוכלר. "איך ייתכן שאנחנו מתרגשים באליס איילנד, וכאן אנחנו מתאמצים כל כך להרוס? תראה מה קורה כאן, הרי בכוונה דרדרו את מצבו של המבנה.

"הוציאו את החלונות כדי שתהיה כאן ערמת ענק של לשלשת ציפורים, כדי שהמקום יעמוד בכיעורו. עשו כאן הרס שיטתי, אבל המקום עדיין לא הרוס לחלוטין: הוא פשוט דורש שיפוץ. עכשיו הוא נראה מכוער, אבל איך היו נראים הבתים של יפו לפני השיפוץ? איך נראו בתי הטמפלרים בשרונה? איך נראתה העיר הלבנה? אי אפשר לשפוט בניין לפי המראה הנוכחי שלו".

"אני יכולה להבין אנשים שלא מכירים את המורשת ואומרים: 'זה בניין מכוער, נהרוס אותו'. אבל כשאתה נכנס לתוך הבניין, אתה חווה משהו אחר לגמרי. אפשר פתאום לראות את תל אביב מהגג, לשמוע את ההיסטוריה. יש כאן סיפור שיכול להחזיק קבוצות במשך שעות, אז למה לא לספר אותו?"

ירושה למען העיר

מול המבנה המיושן יושבת הגלריה לאמנות רב־תחומית של מוטי נטף. נטף מוסיף עוד זווית לגבי חשיבות המבנה. "בלי המבנה הזה, הגלים מהים יגיעו לרחוב ויתיזו לגובה רב", הוא אומר בכעס, "אם יורידו את המבנה, בעירייה לא יצאו מהסיפור הזה של הגלים, אלא אם ישקיעו עוד מיליונים ויאריכו את שובר הגלים. הייתי מעדיף שיהיה לי מהגלריה נוף פתוח לים, ושהגלים לא יציפו את המקום בחורף, אבל ברגע שהמבנה קיים, הוא צריך להיות מקום תרבות. אני מציע לחולדאי להשאיר ירושה שתנציח את מה שהוא עשה למען העיר".

אברמוביץ' מצטרף שוב לשיחה ופוסק: "אם זה יקרה והמבנה ייהרס, אני פשוט אבכה. תראה אילו דברים מדהימים אפשר לעשות מהמקום הזה, לטובת הציבור. ב־1799 נפוליאון היה פה, הוא חוזר מעכו אחרי שכבש אותה ועולה לכנסייה כאן מול הבניין, לחיילים שלו שחלו בדבר. הרופא שלו אומר לא לגעת בחיילים, כי המחלה מידבקת, והוא דווקא כן נותן להם את היד. כשהוא יוצא החוצה, הוא מורה לרופא להרוג אותם. הרופא אמר שהוא לא מוכן, כי הוא רופא לחיים ולא למוות. זה רק סיפור אחד מני רבים שאפשר לספר כאן. אותו דבר חולדאי. הוא בא לפה כדי להרוס ולא כדי להחיות ולבנות".

סיפורי ההגירה למדינות שונות ברחבי העולם מעוררים עניין רב כיום, על רקע זרם הפליטים שמהגרים לאירופה וליבשת אמריקה. "האתר המתויר ביותר בארצות הברית הוא אליס איילנד", חוזרת ומדגישה טוכלר, "עבור המהגרים לעבור במקום הזה היה סיוט, אבל כך הם קיבלו גרין קארד לחיים חדשים בארץ חדשה. באנטוורפן שיפצו את הרדסט־ליין, באמצע הטיילת, משם יצאו הספינות לאמריקה. זה בניין הרבה פחות מרשים מהבניין ביפו, והוא נחשב לאחד מעשרת המוזיאונים המובילים באירופה. אתה נוסע לבואנוס איירס, לקייפטאון, להמבורג – בכל המקומות האלה מקימים מוזיאונים שעוסקים בהגירה. זה סיפור מרתק ותמיד אקטואלי, אז מדוע כאן, בארץ הקודש, רוצים למחוק אותו?".

"סיפורי ההגירה למדינות שונות ברחבי העולם מעוררים עניין רב כיום, על רקע זרם הפליטים שמהגרים לאירופה וליבשת אמריקה"

פנינו לעיריית תל אביב, אך הם ביקשו שלא להתראיין בנושא, וטענו כי "המבנה הקיים כיום בנמל פעל כטרמינל נוסעים שנים בודדות בלבד עד תחילת המרד הערבי". בעירייה מסבירים כי למבנה אין ערכים אדריכליים־היסטוריים־אורבניים הראויים לשימור, וכי הוא נבנה על  שרידי בית המכס העות'מאני. המדרגות המפורסמות שעליהן צעדו העולים לאורך הדורות מתוארכות לתקופה העות'מאנית.

"המבנה הקיים מהווה פגיעה במרקם של יפו העתיקה ושל נמל יפו", מסרו בעירייה, "ואף חוסם את המבט הפתוח לכיוון צפון ואת רצף הטיילת הציבורית הפתוחה שהעירייה שוקדת על פיתוחה לאורך כל קו החוף. חשוב לציין כי המבנים הראויים לשימור בנמל יפו מהתקופה המנדטורית, כמו ההאנגרים המנדטוריים, יעברו בקרוב תהליך שימור ושיקום על ידי העירייה. יובהר גם כי המועצה הארצית קיבלה את עמדת העירייה בנושא והכריעה ברוב מכריע על ביטול הכרזת השימור".

טוכלר, מגובה במסמכים ובתמונות, טוענת אחרת:  "כאן היא נקודת המפגש שממנה התחיל החלום הציוני. מכאן יצאו מקימי הקיבוצים, המושבות, אנשי היישוב הישן, הצליינים – כולם עברו פה. הטרמינל עבד למעלה מעשור. בתקופה הזאת עלו יותר אנשים מאשר בכל השנים הקודמות.

"אתה לא בודק ערך של מקום בכמות של האנשים שעברו בו או בזמן שהוא תפקד, למרות שגם לפי הקריטריונים האלה הטרמינל מנצח. כמה זמן ארכה הכרזת המדינה? כמה אסורים היו בבית המעצר בירושלים ובעכו? כמה פועלים היו בקבוצות ההכשרה ובחצר כנרת? כמה היו בגוש עציון? השאלות האלה לא רלוונטיות. אי אפשר לבנות חברה בלי לספר את המורשת שלה. יש כאן מרכיב חשוב כל כך בזהות הציונית והיהודית שלנו, ופשוט אסור להחריב אותו".