יום חמישי, לפני שבועיים. רחוב הרב גמליאל בבני־ברק. מאות מפגינים חרדים מהפלג הירושלמי צבאו על ביתו של הרב דוד לייבל, נשיא רשת הקהילות "אחוות תורה". "מות יומת", הם קראו, "דוד לייבל רוצח", "חוטא ומחטיא", "צא טמא מחיינו". כמה מהם תקפו את רעייתו, אחרים שברו מצלמות או ניסו לטפס ולהגיע לחלונות הבית. מפגינים נכנסו גם לחדר המדרגות, צלצלו בפעמון, דפקו בדלת במשך שעות, השתוללו וגרמו נזקים. המשטרה התקשתה להרחיק אותם מהמקום.
זה עשרות שנים הרב דוד לייבל מעורב בפעילות ציבורית במגזר החרדי – תחילה בהקמת מוסדות מהסוג המקובל, כמו כוללים וישיבה, ובהמשך בסדרת מפעלים פורצי דרך ובהם כוללים לחרדים עובדים, מכללה המשלבת לימודי מחשבים עם לימודי קודש, בית תוכנה שמטרתו שילוב חרדים בהיי־טק, וישיבה שמציעה גם לימודים אקדמיים. הוא תומך בהצטרפות בתי ספר לזרם הממלכתי־חרדי, ומאמין שנשים צריכות להשתתף בלימוד התורה ולא רק להיות "עזר כנגדו". לאורך השנים זכו מפעליו למעין הסכמה שבשתיקה מצד הממסד החרדי, לפעמים אפילו לעידוד, ולעיתים להתנגדויות מאופקות. אבל יוזמתו להקמת חטיבה חרדית בצה"ל עוררה נגדו לראשונה מחאה חריפה.
כבר בימים הראשונים של המלחמה נסע הרב לייבל, בן 70, לחזק חיילים בדרום. הוא נפגש ועודד, בירך וחיבק. מקהילת הלומדים ביקש ש"יקרעו את עצמם" בלימוד התורה, כפי שהחיילים קורעים את עצמם בלחימה. אך ככל שהמלחמה הלכה והתארכה, הוא הבין שאין די בכך. בכירים בצה"ל פנו אליו, כמנהיג המזוהה עם הציבור החרדי הפתוח, וביקשו שיסייע להם בקידום הגיוס. בימים אלו הוא עמל על הקמת ישיבת הסדר חרדית, "משמר התורה", שתלמידיה יתגייסו למגוון תפקידי לחימה בחטיבה החרדית החדשה, ליחידות מובחרות, וגם לתפקידים בחיל המודיעין, בשב"כ ובמוסד, לפי יכולותיהם והתאמתם, תוך הקפדה על הפרדה בין המינים ועל תנאים נוספים.
"בצה"ל ביקשו מהרב להקים גדוד, אבל הוא אמר שיפעל להקמת חטיבה, כי חשוב לו שהדברים ייעשו ברצינות ובצורה הכי טובה", אומר אחד ממקורביו של הרב לייבל. השאיפה היא לפתוח שני גדודים של חיילים בשירות סדיר וגדוד אחד של חיילי מילואים בשנות העשרים לחייהם. "חטיבה היא מערכת בפני עצמה, ואפשר לבנות בתוכה הכול כמו שצריך, עם כל ההידורים וההקפדה. מסגרת כזו גם תאפשר שמי שהתגייס כלוחם אבל עזב את הלחימה, יוכל להישאר בתוכה בתפקיד תומך לחימה".
גם את שרשרת הפיקוד בחטיבה רוצים מקימיה לאייש בבני המגזר. "בצבא הבטיחו הרבה דברים לחרדים במשך השנים, ולא קיימו. הפעם יש רצון לעשות את זה אחרת. מלבד ההקפדה על עניינים הלכתיים טכניים – שלא יהיה שירות עם נשים, שתהיה שמירה על כשרות וכולי – לרב חשוב שתהיה גם רוח, שתהיה תורה. לדאוג שכל חרדי שיתגייס, יצא חרדי. זה יהיה המבחן שלנו".
תהילה גאדו, חוקרת במרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה: "הרב לייבל פועל מתוך מודעות מלאה למתח בין שמרנות לשינוי. הוא מכיר היטב את הקשיים ואת ההתנגדות שעלולה להתעורר. מאידך גיסא, הוא מבין את ההכרח. לשמרנות אדוקה יש מגרעות, עינה אינה פקוחה למציאות המשתנה ולצרכים המתעדכנים, והיא עלולה להוביל להתנוונות. לטענתו, היהדות מאז ומתמיד הייתה דינמית והגיבה למציאות סביבה, וכך היא צריכה להיות גם היום, אל מול השינויים שמתרחשים בעולם ומשפיעים בין השאר על הקהילה החרדית".
ההפגנות נגדו בשבועות האחרונים פגעו במעמדו?
"למרבה האירוניה, דווקא הניסיון לקעקע את דמותו מאשרר אותו. ההפגנות האלו משיגות את המטרה ההפוכה. אולי יש אנשים שמתרחקים ממנו בעקבותיהן, אבל למעשה כל מה שקורה עכשיו מחזק את הרב לייבל כתופעה".
מה גרם לו להפוך למנהיג הציבור הזה?
"קודם כול העובדה שהוא 'חוצניק', ומגיע מרקע פתוח ולא חרדי קלאסי. שנית, הוא מכיר את המשחקים הפוליטיים של ההנהגה במגזר ושל ההגמוניה החרדית. הוא יכול לבחון את המציאות, לזהות צרכים ולמצוא פתרונות. והוא לא מפחד. לרב לייבל יש ראש ישר, בלי קומבינות, בלי משחקים. יש לו מבט מציאותי. ההנהגה החרדית משתמשת בנרטיב של ניסים ושל 'פרנסה משמיים', אבל הוא לא קונה את הסיפורים האלו".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
