"כל הקסבה יודעת שאני מגיע ומבינים שאף אחד לא יכול להתחבא"

לפני שנתיים, בספטמבר 2022, נכנס אלוף־משנה שמעון סיסו ללשכת מפקד חטיבת שומרון. כבר באותו יום הוקפץ לשטח, לפיגוע הראשון בגזרתו, שלא היה האחרון. "כבר ביום הראשון היה לי פיגוע, ביום השני שניים וביום השלישי היו שלושה פיגועים", הוא זוכר. "החודש הראשון שלי נגמר עם 33 פיגועים. לא הצלחתי לנהל שום דבר – הייתי על וסט מחוץ לבסיס כל היום, לא דיברתי עם אף אחד ולא הייתה שגרה. אם תשאל את תושבי האזור הם יגידו לך שמ־2022 ועד 7 באוקטובר 2023, זאת הייתה התקופה הכי קשה בשומרון בעשרים השנים האחרונות. מספר פיגועי הירי, זריקות האבנים ושאר אירועי הטרור היה עצום".

מאז, חלה ירידה ניכרת במספר הפיגועים, אך בתחילת השבוע שעבר קיבלנו תזכורת כואבת שהטרור לא נח לרגע. בפיגוע ירי בצפון הבקעה נרצח יהונתן דויטש ז"ל מבית־שאן. אדם אחר נפצע בינוני.

כמי שהכיר את האזור מתקופתו בעבר כמפקד גדוד הסיור של גולני, אל"מ סיסו חשב שיש לו היכרות עם רוב המשימות והאיומים במרחב. אך כשנכנס לתפקידו, גילה לדבריו ששיטות הפעולה של כוחות צה"ל הפכו בינתיים להססניות יותר. "הייתי פה מג"ד לפני חמש שנים וזכרתי מה עשינו, אבל כשנכנסתי לתפקיד מפקד החטיבה הופתעתי לשמוע שהרבה השתנה, ושכבר לא נכנסים לקסבה של שכם בחופשיות. בתקופה הקודמת שלי פה הייתי מטייל שם ולא ירו עליי. החלטתי להחזיר את המצב לקדמותו.

"רכזי השב"כ אמרו לי שדרך הפעולה פה היא 'צבעוני כירורגי', כלומר מבצעים של כוחות מסוערבים בפעילות ממוקדת של כניסה ויציאה מהירה. אמרתי להם 'לא, ירוקים במסות' – כמה שיותר כוחות צה"ל רגילים. וכך היה. היום אנחנו מכניסים כוחות רבים של חי"ר ללב הכפרים, גם במחיר בריחה זמנית של המחבל, כי עכשיו כל הקסבה יודעת שאני מגיע ומבינים שאף אחד לא יכול להתחבא שם. זה יוצר תחושת נרדפות, וזה משמעותי. אני אומר לאנשים שלי תעצרו כל מי שיש, גם את המחבל הזוטר. מבחינתי לעצור גם על פשיעה ארכיאולוגית ואלימות במשפחה. היום אני עוצר גם ציידי צבאים. בסוף זה מה שמייצר חופש פעולה. בזמן האחרון, כשהיו לילות בלי מעצרים, זה 'יום אבל' בחטיבה".

"אם היית שואל לפני המלחמה אם אפשר להיכנס לבלאטה באמצע היום, היו אומרים לך שאין סיכוי. היום גדוד נחשון נכנס ויוצא כל הזמן. בעבר זו הייתה נחלתן הבלעדית של יחידות מיוחדות"

המציאות הנוכחית, אומר סיסו, היא שכוחות של החטיבה יכולים להיכנס באמצע היום למחנה הפליטים בלאטה, לקסבה בשכם או לכל כפר אחר בגזרה, בקלות יחסית. "אם היית שואל לפני המלחמה אם הם יכולים להיכנס לבלאטה באמצע היום, היו אומרים לך שאין סיכוי. היום גדוד נחשון נכנס ויוצא כל הזמן. לפני שלוש שנים זו הייתה נחלתן הבלעדית של יחידות מיוחדות", מבהיר סיסו. כדי להוכיח את דבריו הוא שולף את הטלפון הנייד ומראה שתי תמונות שהוא נוהג להראות למפקדים הבכירים שמגיעים לביקור. הראשונה, מאוקטובר 2022, במסגרת פעילות  מבצעית בקסבה של שכם. בחפ"ק נמצאים הרמטכ"ל דאז אביב כוכבי, ראש אגף המבצעים וראש השב"כ; עם סיסו בחפ"ק הקדמי, במסגרת אחת הפעילויות הראשונות שלו כמפקד החטיבה, היו גם מפקד הימ"מ, מפקד פיקוד המרכז, מפקד האוגדה ומפקד סיירת גבעתי, שבעוד כמה ימים יחליף אותו בתפקידו. אותה פעילות שגרמה אז לרמטכ"ל להגיע לגזרה, נחשבת היום שגרתית ונעשית בפיקוחם של קצין האג"ם של החטיבה וסגן מפקד גדוד נחשון.

"אנחנו צריכים לדעת שהמחבלים תמיד ירצו להרוג אותנו, והמשימה המרכזית שלנו היא להוריד את מספר הפיגועים ולהגדיל את הזמן השקט שביניהם. בחצי השנה האחרונה היו שישה פיגועי ירי, רק על חיילים, וארבעה מהם בעומק השטח. בחצי השנה שקדמה לה היו 32 פיגועי ירי, חצי מהם נגד אזרחים – זה אומר בכל חודש חמישה פיגועים. זה מטורף. בנוסף, הזמן בין פיגוע לפיגוע התארך, וזה מסייע בתחושת הביטחון. גם מספר ההתרעות המודיעיניות לפיגועים ירד. בשנה שעברה המספר החודשי היה דו־ספרתי, והיום חד־ספרתי. אני מניח שיש גם דברים שאני לא יודע", הוא מסייג.

המספרים מדברים בעד עצמם: במחצית הראשונה של 2023 נעשו בשכם לבדה 34 פעילויות מבצעיות, ועוד 15 מבצעים של יחידות מסתערבים; במחצית הראשונה של 2024 בוצעו 80 פעילויות ועוד עשרה מבצעים של יחידות מיוחדות. ב־2023 כולה בוצעו 218 מעצרים, לעומת 311 במחצית הראשונה של 2024. מספר סריקות האמל"ח במחצית הראשונה של 2023 היה 98, לעומת 242 בחציון הראשון של השנה.

עם נתונים כאלה, שאלתי את סיסו איך הוא מסביר את התעצמות קיני הטרור בחודשים האחרונים בצפון השומרון – בחטיבת מנשה הסמוכה לתחום אחריותו, שעלתה בחייהם של לוחמים וגם הוציאה פיגועים ומחבלים לגזרות השכנות.

"זאת הזנחה של שנים", הוא משיב. "אריק מויאל, מפקד חטיבת מנשה הקודם, התעסק בזה, ועכשיו איוּבּ (כיוף, המח"ט הנוכחי; י"א) מתעסק בזה ביתר שאת. אלוף הפיקוד נותן את שכם כמודל – איך זה היה בעבר לעומת המצב עכשיו, ואנחנו שואפים שככה ייראו גם ג'נין וטול־כרם. אם הכוחות לא יעצרו וימשיכו בפעילות האינטנסיבית, נגיע לשם. במשך חצי שנה התכוננו למבצע 'בית וגן' בג'נין", הוא מתייחס למבצע שנערך לפני שנה בעיר שבצפון השומרון. "היום נכנסים לשם במהירות. צריך לשבור את החסמים האלה ולהאמין ביכולות, באנשים וברוח הלחימה של צה"ל. אצל המג"דים ומטה יש הרבה רוח ויכולת לחימה".

ומה קורה בדרגים הגבוהים יותר?

"שם מרגישים אחריות גדולה. לכל החלטה יש מחיר, והרבה פעמים ינסו לפתור את זה בדרך אחרת ולא בפעילות צבאית".

בין שיבוש לסיכול

אנחנו נפגשים במחנה חורון, בסיס החטיבה המרחבית שומרון. החיילים שם מתארגנים ליציאה למבצע בכפר בורקה, לשיבוש וסיכול פעילות חבלנית. אנחנו מצטרפים לחפ"ק של המח"ט ועולים ל"טיגריס", רכב ממוגן ירי שיכול להגיע למהירות של יותר מ־90 קמ"ש. בדרך לשם עוצרים בחומש שמצפון לבורקה, לתדרוך ואישור תוכניות אחרונות.

למה מתכוונים כשמדברים על סיכול ושיבוש? סיסו מסביר: "סיכול זה מעצר של מחבל או מארב שאנחנו עושים, ואת זה אני יכול למדוד. שיבוש הוא יצירת מצב שהאויב לא יוצא לעשות פיגוע, כי הנוכחות שלנו בפני עצמה משבשת לו את התוכניות. זה הישג מבצעי שקשה למדוד אותו, כי אני לא יודע לומר אם הוא הצליח. נניח בשבוע שעבר, כשלא היו זריקות אבנים – זה בגלל ששיבשתי או כי הם סתם לא רצו לעשות?

"אני מאמין ששיבוש מייצר לחץ על הכפר וגורם לתושבים שלא לצאת החוצה. הגישה שלי היא שלא מגינים רק מקו השער. פעם היו אומרים לנו לעמוד בנקודה מסוימת, להפעיל את הצ'קלקה, ואז המחבל לא יגיע לשם. מה הוא היה עושה? הולך להמשך הציר וזורק אבנים שם. היום אני אומר לא לחכות בציר מחוץ לכפר אלא בתוך הכפר, שהאויב יפגוש את צה"ל בכפר ולא את האזרחים בצירים. עשינו את זה עוד לפני שבעה באוקטובר, ובגלל המלחמה יש קצב מבצעי יותר גבוה כי יש יותר לוחמים וגם יש לכאן פחות קשב. פעם הייתי הגזרה המרכזית, זאת התפיסה שלי מהכניסה לתפקיד. להרבה מפקדים היו 'מחסומים' בראש על כניסות לכפרים, וכן, היה קשה בהתחלה לדחוף, אבל בתהליך שלא לקח יום אחד הגענו לזה. אני בטוח שגם המחליף שלי ימשיך את זה בהצטיינות".

צה"ל יכול להיגמל מהתפיסות שהיו פה בעבר?

"הרבה תלוי בנו, בדרג הזה של המפקדים. צריך לעשות את העבודה בצורה מקצועית וערכית ולא להשתולל, ואז אתה יכול להיכנס לאן שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה. היו תקופות שגדודי מילואים היו עושים פה רק הגנה, בלי להיכנס פנימה.

"בורקה הוא כפר שמעסיק אותנו בגלל המטענים שיוצאים ממנו לצירים, ולכן צריך לכוון לשם תשומת לב חטיבתית", אומר סיסו על המבצע שיתרחש במהלך הלילה. "כשזה מופעל על חיילים זה סיפור אחד, אבל כשזה על אזרחים, בעיקר בין שבי־שומרון לחומש, זה מאתגר אותנו יותר. בורקה לא לבד. זה גבול הגזרה הצפוני שלנו, ומפה עד מעבר ג'למה בגלבוע אין שום יישוב ישראלי או כוח צבאי. זה אזור שסופג את כל מה שקורה במנשה – נור א־שמס, טול־כרם, ג'נין וקבאטיה, ככה שיש זליגה של מטענים, אמצעי לחימה ומחבלים", מציין המח"ט, חוזר על נקודות שהוזכרו בתדריך לכוחות שכבר החלו בתנועה לתוך הכפר, ובתוך שעה יתמקמו בנקודות שהוגדרו מראש.

הוא מראה לי דף, מנשר, שהם הגו ועיצבו, ו־200 החיילים שמשתתפים במבצע יפזרו בכפר במהלך הלילה. "אתם יכולים לחיות ככה", נכתב בצד אחד, כשברקע נראים הכבישים שנהרסו בטול־כרם השכנה בפעילות צה"ל, "או ככה" – על גבי תמונת שווקים סואנים ומשגשגים. "המטרה היא להעביר מסרים נגד מטענים. אם תזרקו או תאפשרו לאחרים לזרוק עלינו מטענים – תגמרו ככה, עם שופלים בכפר".

כשלא מדברים זה טוב

בשבעה באוקטובר שהה אל"מ סיסו בבסיס החטיבה. כאשר החלו להגיע הדיווחים והסרטונים מהעוטף, הוא סירב להאמין שהאירועים עלולים להתפתח להיקף הנורא שהם הגיעו אליו. "נסעתי הלוך וחזור בין תפוח ליצהר, והתלבטתי אם לנסוע לעזה. מפקדי גדודי המילואים שלי התקשרו ואמרו שהם בדרך, אז החלטתי להישאר. בהערכת המצב אמרתי להם שזה יכול לפגוש אותנו גם פה. בארבע אחר הצהריים כולם כבר תפסו עמדות, כשבמקביל שלחנו מכאן הרבה כוחות – אגוז, חרוב, כל מי שיכול לעלות על אוטובוס לעוטף. לא היה משהו מוגדר, היה בלגן, אז אמרתי להם פשוט לחבור לכוחות שם.

אל"מ סיסו: "פיקוד על מילואימניקים זה הכי כיף שיש. הם מביאים בגרות וביקורתיות, וזה טוב. אמרתי למפקדי הפלוגות שמשבעה באוקטובר פגשתי את עם ישראל בפעם הראשונה"

"לא הקפיצו לכאן כוחות לפני שבעה באוקטובר בגלל מה שהיה בחווארה", הוא דוחה בתוקף את הטענות שהושמעו אחרי מתקפת חמאס. "ארבעה חודשים לפני כן נקבע בגרף של אגף המבצעים שיחידת אגוז תגיע לתגבר את גדוד תפוח. מפקד היחידה דיבר איתי ועשינו הכנה. זה היה בלי קשר לעזה, לסוכה של ח"כ סוכות ולכל מה שהיה בחווארה. לא בגלל זה אגוז הגיעו. סדר הכוחות לא תאם את המשימות שהתרבו בגלל החגים והפיגועים, אז בכל פעם תגברו אותי בגדוד, והם היו צריכים להיות פה כחלק מהתכנון הזה".

עם פרוץ המלחמה זרמו לחטיבה כוחות מילואים רבים. "פיקוד על מילואימניקים זה הכי כיף שיש", אומר סיסו בחיוך. "אמרתי למפקדי הפלוגות שמשבעה באוקטובר פגשתי את עם ישראל בפעם הראשונה, ובהקשר הזה זו התקופה הכי טובה בחיים שלי. המילואים זה עם ישראל. אנשים עזבו הכול – משפחה, ילדים, עבודה. יש כאלה שהתפטרו ובאו, כולם יחד ובלכידות, בגיוסים של 130 אחוזים. פעם היינו מגרדים 70 אחוז בקושי, הפעם בתוך ארבע שעות כולם התייצבו", הוא אומר וטופח על שכמו של ראש המטה שלו, סא"ל ידידיה צוקרמן, לשעבר מפקד גדוד 967, המכונה "גדוד תורמי הכליות" על שם רבים מחייליו שתרמו כליה, כולל המג"ד עצמו, שמשרת במילואים משמחת תורה, כמעט ברצף.

לדברי סיסו, "מילואימניקים מביאים בגרות וגם ביקורתיות, זה טוב ומשפר אותנו. הרגשתי כמו מח"ט סדיר בתקופה הזאת, וביקשתי מחיילי המילואים להתנהג כמו לוחמים בסדיר כי הם היו פה חמישה חודשים ברציפות, אז ניצלנו את ההזדמנות כדי להעלות את הכשירות שלהם. הם עשו פה פעילות מטורפת שלא נעשתה בחיים. הם הראשונים שנכנסו למחנה הפליטים בלאטה, ואחר כך כולם נכנסו בעקבותיהם, וככה גם בקסבה ובכל הכפרים. יש פה חופש פעולה שונה לחלוטין ממה שהיה לפני שבעה באוקטובר".

כמפקד חטיבת שומרון, סיסו אחראי ליותר מ־20 אלף תושבים יהודים, המפוזרים ב־19 יישובים ובשלוש חוות. הוא שומר איתם על קשר טוב וישיר. "יש קשר ממש טוב עם היו"רים ומזכירי היישובים. יש להם מענה, ואני נפגש איתם מתי שהם רוצים ועוזר להם מתי שצריך. כשהיו המון פיגועים הקשרים התחזקו, כי יותר צריכים אותנו. כששקט מדברים פחות. אני אומר להם שכשאני לא מדבר איתם אני רגוע ויודע שהמצב טוב. החיבור שלנו עם הרבש"צים, שחיים פה הרבה שנים, מייצר בחירום יכולת שליטה טובה יותר וסגירת מעגלים מהירה".

בנובמבר 2023, אחרי שנים שבהן דם רב של יהודים נשפך בחווארה, נפתח המקטע המרכזי של כביש לב השומרון, שנודע בשם עוקף חווארה, ומחבר את צומת תפוח ליישובי גב ההר. "איכות חיים", מגדיר זאת המח"ט. "אין פקקים, ומגיעים מהר־ברכה לתפוח בחמש דקות. בהתאם, גם האיומים ירדו. בעבר, חווארה הייתה סמל. היו שם שבעה פיגועי ירי, שאף אחד מהם לא נעשה על ידי אנשים מתוך חווארה, כולם מבחוץ. הם הבינו שפיגוע שם משרת את מה שהם רוצים, להפחיד את היהודים. כשמחבלים יורים על הגלבוע זה בקושי ציוץ בטוויטר, אבל כל אפצ'י בחווארה פתח מהדורה ב־BBC. כולם אמרו שזה 'כפר המרצחים', היום זה הכפר שאני מרגיש בו הכי בטוח לנסוע בג'יפ שלי".

לקחי חווארה

לאחרונה, פחות מקילומטר וחצי בקו אווירי מהלשכה שלו במחנה חורון, תקפו מתיישבים בגבעת־רונן כמה נשים וילדה מרהט שתעו בדרכן. מקרים כאלה מלווים את סיסו וחייליו לכל אורך השהות פה, וגורמים להם תסכול רב. "יש ירידה במספרים של פשיעה לאומנית נגד ערבים, אבל עכשיו כל אירוע הוא 'בצבע' – האירועים אלימים ומסוכנים יותר. אם פעם היו זריקות אבנים על ערבים, היום יורדים עם נשק, יורים, שורפים בתים. זה נהיה מסוכן יותר. בנוסף, אם בעבר אפשר היה לומר שהפשיעה הלאומנית נעשית כמענה לטרור העממי הערבי, כי הייתה הלימה ביניהם, היום כמעט אין טרור עממי ויש הרבה פשיעה לאומנית, וזה חריג מאוד. היא אלימה ואגרסיבית יותר, ומגיעה משום מקום. אירועי חווארה קבעו רף מסוים, ואז התגובה לרצח של בנימין אחימאיר ז"ל העלתה אותו עוד קצת, והיום בכל אירוע מגיעים מאות, עם הרבה רוח גבית".

מה זה אומר "רוח גבית"?

"שאף אחד לא מגנה אותם, לא עוצר את זה. בגלל זה לא הופתעתי שזה יצא מגבולות איו"ש לשדה־תימן ולבית־ליד. זה מתחיל להתרבות כי הם מרגישים את הרוח הזאת".

"אם בעבר אפשר היה לומר שהפשיעה הלאומנית נעשית כמענה לטרור העממי הערבי, כי הייתה הלימה ביניהם, היום כמעט אין טרור עממי ויש הרבה פשיעה לאומנית, וזה חריג מאוד. היא אלימה ואגרסיבית יותר, ומגיעה משום מקום"

ציפית שההנהגה הרוחנית תעשה משהו?

"לא רק מהם, מכולם. בסוף, כשבשכונה שלי יש עבריינות, אני מגנה אותה ולא מגבה. הציפייה היא שכך יהיה גם פה. יש כאלה שעושים הכול, ויש כאלה שפחות. לא צריך לצאת בגינויים על כל זריקת אבנים קטנה, אבל כשיש אירוע עברייני בעוצמות גבוהות – אז כן. האירועים בחווארה אחרי רצח האחים הלל ויגל יניב, ובאל־מוע'אייר אחרי רצח בנימין אחימאיר, לא יכולים לעבור מתחת לרדאר. צריך לגנות אותם.

"התנהלות הכוחות בחווארה בזמן ההתפרעויות אחרי הפיגוע הייתה לא טובה, כי לא מנענו אותן מלכתחילה", מודה סיסו. לדבריו, בעקבות תחקיר והפקת לקחים הוחלט לשנות  את דרכי ההתמודדות, ובמקרים עתידיים יופעלו מעגלי אבטחה וכוחות עתודה. "זה היה אירוע מאוד מאתגר וקשה. היום אנחנו יודעים להתמודד ויודעים להפעיל אמצעים לפיזור הפגנות – רימוני הלם וגז, איפה שצריך. זה הדבר הכי מגעיל בתפקיד. שאלתי את סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם, שהיה מח"ט שומרון ב־2006, איך הוא מתאר את התפקיד הזה. הוא אמר 'זה כמו לטוס ב־F16 – כיף חיים, וכל יום בא לך להקיא'. אז אלה הדברים שבא להקיא מהם. אתה מסכל טרור ונלחם במחבלים כדי שיהיה ביטחון לתושבים, ואז אירוע כזה מעסיק אותך ושואב כוחות עד רמה של ביטול פעילויות ומעצרים. יגידו 'אז אל תתעסק בזה', אבל אי אפשר שלא, זה פוגש אותנו בצירים ופוגע בביטחון. האוכלוסייה הפלסטינית מבינה שהצבא הוא החוק, אבל הם לא יודעים להכיל את זה שיהודים לוקחים את החוק לידיים, וזה מייצר עוד פיגועים.

"בפברואר, מתיישבים מחומש שרפו רכב של פלסטיני. למחרת הוא שם מטען על הציר. מי שנפגע מזה הוא אזרח שנוסע שם, לא אותם חבר'ה. זה מטריד גם את התושבים, הם מדברים איתי על זה. אתה לא יכול לפרק למישהו את הצורה ולצפות שהוא לא יגיב. גם לחיילים זה מורכב. הם אומרים 'אני בא להגן על התושבים האלה, אבל הם מקללים אותי, יורקים עליי, קוראים לי נאצי ומפריעים לי'.

"אמרתי לראשי ההתיישבות שאנחנו יודעים שמדובר באחוז אחד, אבל בסוף החייל פוגש את הקיצון, ואני לא רוצה שהוא יפגוש את זה. אז התחילו לעשות פרויקטים שתושבים מביאים אוכל לחיילים בעמדות, יושבים ומדברים איתם, יש 'פינות חמות' בהר־ברכה, בקדומים ובאיתמר. ככה החיילים פוגשים את ההתיישבות, את האנשים הטובים והחמים, ומבינים שבשביל התושבים האלה אנחנו מסכנים את החיים ולא יוצאים הביתה. חייל שרואה רק את האחוז הקיצון לא מבין את זה, ולכן אנחנו מייצרים את המפגשים האלה. אגב, הר־ברכה הם המצטיינים בזה".

לא לפחד מחיזבאללה

אל"מ שמעון סיסו, נשוי ואב לשלושה – הקטנה שבהם נולדה לפני כמה שבועות – גדל בנהריה והתגייס לגדוד 51 של חטיבת גולני. הוא עשה בגדוד את כל התפקידים, מלוחם ועד סגן מפקד הגדוד. בהמשך פיקד על סיירת גולני, והיה מפקד בסיס האימונים של החטיבה החומה. כמפקד צעיר הוא הוקפץ לגדוד  אחרי קרב בנת־ג'ביל במלחמת לבנון השנייה. שנה לאחר מכן, כשכבר היה קצין, הוביל הסתערות תחת אש על חוליית מחבלים ברצועת עזה, ועל כך קיבל צל"ש ממפקד פיקוד הדרום.

אף שהיום הוא נמצא הרחק משם, יש לו דעה ברורה על הנעשה בגבול הצפון. "זה לא נראה טוב שאנחנו בהגנה והם תוקפים אותנו. התגובה לא מספיק טובה, היא צריכה להיות אגרסיבית יותר. צריך לתמרן, לתפוס שטחים שולטים בצד השני, ויש לנו יכולת לעשות את זה. אבל אני לא יושב על כיסא מקבל ההחלטות, ולא יודע מה הם עושים שם".

יש תחושה שבצה"ל חוששים מחציית הגדר ללבנון.

"זה תמיד קיים. גם בכניסה לקסבה ולבלאטה היה חשש, וגם בכניסה לעזה. צריכים לשבור את המחסומים האלה. אנחנו צבא חזק וצריכים להבין שזה עלול להיות קשה. אני לא שש אלי קרב, אבל אין ברירה, בשביל זה התגייסנו. צריך לקחת בפרופורציות את הדברים שאומרים על חיזבאללה – גם הם חיילים שנרטבים בגשם, גם להם יש מעצורים בנשק וגם הם חוששים. יכול להיות שזה יהיה מאתגר יותר, אבל צריך לתמרן שם. אם לוחמים בעזה היו יודעים שזה מה שיחכה להם, הם היו נכנסים בשבוע הראשון.

"הגדרנו שני יעדים, החזרת החטופים ומיטוט חמאס, ולי היה ברור שזה לא ייקח חודש או חודשיים. היום אנחנו קרובים למיטוט חמאס, הרי הם לא ירו שום רקטה בתגובה לחיסול מוחמד דף. הייתי בעזה, המקום גמור. חופש הפעולה של הכוחות שלנו הוא בלתי רגיל. עכשיו צריך להחזיר את החטופים אבל בלי לצאת מעזה, ולהמשיך את הקצב המבצעי. מה שיצר את המצב הקיים ביו"ש הוא העמידה בשטח והקצב הגבוה, ככה צריך להיות גם שם".

השאלה היא אם עסקת חטופים לא שוללת השארת כוחות בעזה.

"אני לא יודע מה יש בהסכמים, אני יודע מה צריך לעשות בשטח כדי שהאויב לא יחזור לעצמו. צריך לייצר קצב מבצעי גבוה כמו באיו"ש, פשיטות והתקפות, וגם אם האויב נפל בנוק־אאוט, תן לו עוד אגרופים כדי שלא יקום. לי קל מאוד לעצור ולנוח כי אין הרבה התרעות, אבל דווקא עכשיו אנחנו עובדים יותר קשה, עם יותר מבצעים ופעילויות, ומציבים רף שלא ניפול ממנו, כי המצב יכול לחזור אחורה. בסוף, לנו יש חוקים ולצד שמולנו אין חוקים. תחשוב מה היה קורה אם היינו בלי חוקים, היינו עושים מה שרוצים".

התפקיד הבא שאליו ייכנס סיסו בעוד כמה שבועות הוא ראש מחלקת אימונים בזרוע היבשה, תפקיד שבאופן יחסי יאפשר לו יותר לנשום ולהיות עם המשפחה. "לא הייתה פעם אחת שיצאנו לאיזה מקום ולא 'קיפלתי' אותם כי קרה משהו. הם קמים בבוקר ואומרים לאשתי 'נכון אבא חזר לשומרון?'. יש לי בטלפון הנייד צלצולים מיוחדים לקצינות החמ"ל שלי, וכשאני בבית הילדים מזהים אותם. אז אמרתי לקצינות שיתקשרו רק כשבאמת חשוב.

"עד תפקיד מח"ט שומרון, השירות היה סביר בסך הכול, אבל השנתיים האלה היו מטורפות. כשאתה מח"ט בגזרה למשך שנתיים שלמות, עם כוננות ואינטימיות שאתה יוצר עם האנשים ועם האזור – זה מחייב במיוחד. אני אחראי פה על אלפי תושבים ונדרש לרמת ערנות לא סבירה. לא ישנתי נורמלי שנתיים", הוא אומר.

זה מחיר כבד.

"הילדים שלי יודעים שאבא שלהם בצבא, מגן על מדינת ישראל ומסתכל על הכלל ולא על הפרט, ובתודעה כזאת, הילדים יהיו עם ערכים יותר חזקים. המעשים יותר חזקים מהדיבורים, וזאת הדוגמה האישית הכי טובה לילדים. כשהתעסקנו עם חוליית 'גוב האריות', אמרתי לאשתי שאני לא יוצא הביתה עד שאני הורג אותם, ולא יצאתי ארבעה חודשים. אי אפשר להיות בבית כשיש פה התארגנות כזאת".

איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?

"מקווה להיות מח"ט גולני", משיב אל"מ סיסו, אבל ממהר להבהיר: "מאז שהייתי מפקד מחלקה אמרתי שאעשה מה שהצבא צריך, לא צריך – אלך הביתה. אף פעם לא התפנקתי. כל תפקיד שייתנו לי יהיה מבחינתי שליחות אמיתית".