כמעט 3,000 יהודים (2,958 לפי האתרים האסלאמיים) עלו להר הבית בשש שעות פתיחתו בתשעה באב תשפ"ד, מספר חסר תקדים. לשם השוואה, בכל שנת 2009 עלו להר הבית 5,658 יהודים. הם טרחו והגיעו למרות הצום, החום, הדוחק וההמתנה הממושכת בתור. היו מי שהתייצבו בכניסה להר עוד בארבע לפנות בוקר. בין העולים להר היו גם השרים יצחק וסרלאוף ואיתמר בן־גביר, שמכריז שוב ושוב בשבועות האחרונים על ביטול האיסור על תפילת יהודים במקום הקדוש בעולם. כל אלה, לאחר עשרות שנות בלימה ודיכוי, מאבק אזרחי ממושך ותסכול מצטבר, הביאו ביום האבל הלאומי לשטף אדיר של פולחן יהודי דווקא במקום שהמדינה אסרה לקיים אותו.
זאת הייתה המקבילה היהודית למבול אל־אקצה: השתחוויה המונית בהר הבית, שירה וריקודים בעיצומו של הצום והנפת דגלי ישראל. אלה מחזות בהיקף שגם ההר שכבר ראה הכול לא זוכר כמותם, לכל הפחות במאות השנים האחרונות. זאת הייתה היסטוריה שנכתבת תוך כדי הליכה מהירה במסלול הנהוג במקום.
השתחוויה היא הפעולה המרכזית שיהודים מצווים לקיים בהר הבית, והדבר מוזכר בפסוקים אינספור. למשל "ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיהו כ"ז, י"ג). "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'" (ישעיהו ס"ו, כ"ג). "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" (תהילים ה', ח'). "נבואה למשכנותיו, נשתחווה להדום רגליו" (תהילים קלב, ז'). "אשתחווה אל היכל קודשך ואודה את שמך" (תהילים קלח, ב'). ועוד ועוד ועוד.
מדרש בראשית רבה (נ"ו, ב') מציין בהתלהבות ש"הכול בזכות השתחוויה". ובין השאר: "אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחוויה, שנאמר 'ונשתחווה ונשובה אליכם'. הגלויות אינן מתכנסות אלא בזכות השתחוויה. בית המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחוויה".
מדוע מראה של יהודים משתחווים איננו מוכר? מכיוון שהפעולה הזו נחשבת למצווה העיקרית בהר הבית, אבל היא איסור מבחינת התורה בכל מקום אחר. בכל מקום שאיננו הר הבית יהודים נדרשים על פי ההלכה להטות את ראשם הצידה או להציב חציצה בינם ובין הקרקע בבואם להשתחוות, ובפועל יהודים נמנעו מכך כמעט לחלוטין. קיים מקום אחד בלבד שיהודים מותרים ואף מצווים בתורתם להשתחוות אפיים ארצה – ודווקא בו אוסרת עליהם מדינת ישראל להשתחוות. או לפחות אסרה, עד השבוע.
לפי הספר "הר הבית כהלכה" של הרב אלישע וולפסון, לא בכל שטח הר הבית מותר להשתחוות ישירות על הקרקע אלא בעיקר במזרחו, מול מקום המקדש. הסיבה לכך היא ששטחים רחבים בהר אינם חלק מהמתחם המקורי המקודש, המוזכר במקורות, אלא תוספת רחבת ידיים שסיפח הורדוס לשטח ההר, שלא התקדשה בקדושתו.
עד השבוע כל זה היה בגדר הלכה תאורטית, למעט בקרב מי שבחרו להשתחוות בהר בידיעה שהם עלולים להיעצר מיד ולזכות בהרחקה ממושכת ממתחם ההר. לא עוד. מחסום הפחד קרס. אלפים הפרו את ההוראות הוותיקות – המנוגדות לחוק ולעקרונות היסוד הדמוקרטיים – והשתטחו על אבני הריצוף באתר המקודש. המונים צפצפו ביודעין גם על הודעות הגינוי וההבהרה של נתניהו.
בהמשך השבוע עוכבו לזמן קצר יהודים שהשתחוו בהר, כנראה בשל לחץ כבד מלמעלה להעמיד את הצד היהודי במקומו. לראשונה, ככל שידוע לי, התנדבה המשטרה ביוזמתה לפרסם את מספרי המעוכבים, העצורים והמורחקים מההר במהלך הצום (49 איש), אולי בעקבות דרישת הבהרות מצד גורם עלום כלשהו – במשרד ראש הממשלה, בארמון ברבת־עמון או בבית הלבן בוושינגטון.
למעשה לא היה בכוחה של המשטרה לבלום את מפגן החירות הזה, וסביר להניח שמעתה תתקשה יותר ויותר לעשות זאת. הרי אי אפשר להנפיק לאלפים צווי הרחקה מהר הבית. הרשויות דרסו את זכויות היסוד הדמוקרטיות של עולי ההר כל עוד הם היו מעטים. מכיוון שזה כבר איננו המצב, כוחן בעניין הולך ואוזל.
לא הכול מושלם, כמובן. יהודים בעלי פאות סוננו בתשעה באב, כמו תמיד, מהקבוצות הנוהרות להר, ועלייתם נחסמה. כך גם יהודים שהמשטרה סימנה כבעלי פוטנציאל לאתגר את מדיניותה באתר. מתוך עשרת שערי ההר תשעה עדיין משמשים לכניסת מוסלמים בלבד, וגם בשער הקטן המיועד לכל השאר גישת יהודים שומרי מצוות איננה חופשית. הם נתבעים לתדריך מקדים שבו מאיימים עליהם לעמוד במערכת הנהלים הפנימית של ההר, ומאפשרים להם מסלול מפוקח בלבד בנתיב שאותו ואת קצב ההתקדמות בו קובעת המשטרה בלבד.
במשך יותר מיובל נותר הר הבית בכוונת מכוון החצר האחורית של מדינת ישראל. אף שלט ראוי לשמו איננו מדריך את הבאים אליו, והכניסה אליו היא ברוחב מטר. המדינה ורשויותיה השקיעו ועדיין משקיעות מאמצים עצומים לא בהבאת מבקרים אליו, אלא דווקא בהברחתם ממנו. יוכיח הדיווח השבוע על מעורבות שב"כ בהפקת סרטון רבנים (בערבית!) שקורא לא לעלות להר הבית.
ראש הממשלה יישר קו בעניין היחיד הזה עם ראש האופוזיציה, ולאותה המטרה התגייסו ראש עיריית ירושלים, ראש השב"כ, קבוצת רבנים חרדים, בית המלוכה ההאשמי, ממשלות צרפת, גרמניה, ארה"ב, בריטניה, מצרים וחמאס. הקואליציה המוזרה הזאת נחלצה השבוע בניסיון נואש להשיב את הגלגל לאחור, אבל את הגלגל כבר לא יהיה פשוט להשיב לאחור. מה שהיה לא יהיה. שינוי כיוון הספינה איננו פשוט. המסע להפסקת ההתכחשות וההשכחה ולהשבת ההר למקומו הראוי עוד ייארך שנים רבות, אבל שני שרים ואלפי אזרחים הובילו אותו ביום שלישי השבוע צעד אחד גדול בכיוון הנכון.
