דויטש היה בנם הבכור של תחיה ואורי, מתוך שישה ילדים. הוא שוחרר מהצבא לפני שבועיים בלבד, לאחר שירות ביחידת מגלן. הורי הלוחמים ארגנו אז "על האש" לכבוד השחרור, ובירכו יחד הגומל. "הייתה תחושת הקלה כשהוא השתחרר, אחרי חודשי לחימה, ואז הוא נרצח עשר דקות מהבית", אומר אורי.
בית המשפחה האבלה בבית־שאן המה השבוע אדם. רבים הכירו את דמותו הנמרצת של יהונתן, שהיה עסוק תמיד בעשייה למען האחר, רבים אחרים לא הכירו אותו מקרוב. ליד אורי הונחה, ממוסגרת, שרשרת עם מגן דוד, שהעניקה ליהונתן תושבת נחל־עוז שחילץ מביתה ב־7 באוקטובר. היא גם הגיעה להספידו בהלוויה. במכשיר הטלפון שלו מצאו בני המשפחה דברים שכתב לעצמו לפני הלחימה בעזה. בין השאר כתב על הזכות להיות חייל.
אביו מתאר את השאיפה של בנו, וגם שלהם, לאחדות. "אמרתי לנבחרי הציבור שהגיעו לכאן: יש לכם המון כוח בידיים. מותר להתווכח, אבל השאלה היא איך מתווכחים", הוא אומר. "זה היה חשוב ליהונתן – הידיעה שעם כל ההבדלים, גם בקרב הלוחמים, הם רצו יחד לקרב. יש לנו רצון שכך יהיה גם מבחינה ציבורית. אמרתי ליהונתן שלא נעים לי לשתות כוס קפה בנחת כשהוא נלחם שם, או לקפוץ לשחות בסחנה, והוא אמר לי שבשביל זה הוא נלחם, כדי שנוכל להמשיך לחיות".
דויטש היה אמור להינשא לאמונה שוסהיים בסוף תשרי. את חייהם המשותפים הם היו אמורים להתחיל בעפרה. "האירוסין היו ביום העצמאות", היא מספרת. "הוא ארגן לי הפתעה מטורפת, אמר לי שבאותו יום הוא אמור להיכנס לעזה, ובסופו של דבר הציע לי נישואים. זה היה היום הכי מאושר בחיי. למחרת הוא נכנס שוב לעזה, וזה היה קשה לשנינו, אבל במיוחד לו. ניחמנו את עצמנו שלפחות יהיה לנו סיפור טוב לנכדים".
ריאיון עם אמונה שוסהיים יתפרסם במגזין דיוקן של מקור ראשון בשבוע הבא
