לחולי סרטן ולבני משפחותיהם זאת הייתה שנה של לחימה בשתי חזיתות: לא רק חרבות ברזל, אלא גם המערכה נגד הסרטן. "כל מה שקרה במהלך המלחמה השפיע מאוד על הילדים בבית", מספרת שונטל הרוש (49) מבאר־שבע, גרושה ואם לארבעה, כשאנחנו פוגשים אותה בנופש שעורכת עמותת עזר מציון למשפחות חולי סרטן בגבעת־אולגה.
הרוש מתמודדת עם סרטן כבר שש שנים: בכל פעם הוא צץ במקום אחר. "אחד מהילדים, בן נוער, התחיל עם הרטבת לילה וסיוטים. לפני כחודש גם לי התחילו סיוטים. אני יודעת שאם משהו מהסוג שקרה בשמחת תורה יתרחש קרוב אלינו, לא אוכל לסייע לילדים שלי בגלל המחלה והחולשה הפיזית".
אביהם של הילדים, היא מספרת, התגרש ממנה בהפתעה כשהמחלה התפרצה. גם לילדים יש אתגרים רפואיים. "אני שואלת את עצמי איפה לשים את הראש שלי – הילדים, המחלה שלי, המלחמה בחוץ, המלחמה הכלכלית, הכול מהכול", אומרת הרוש. רק לאחרונה היא סיימה סדרה של שלושים הקרנות, ובמחנה הנופש כבר התכוננה לסדרת הקרנות באזור אחר בגופה.
"כשקיבלתי את ההצעה להשתתף במחנה, קפצתי עליה בזרועות פתוחות", היא אומרת, "אמרתי שאני באה, עם כל הקושי שיש לי מבחינה בריאותית, גם בשביל הילדים. הם נהנים מכל רגע, זה מחזיר להם את החום והאהבה שאני לא תמיד יכולה להעניק להם בגלל מה שאני עוברת. זה מאפשר לי לשכוח מהכול. בשבילי זו צבירת כוחות, פשוט להטעין את עצמי להמשך". היא ומשפחתה בילו שם בהופעות, בהפעלות לילדים ובפעילויות למבוגרים. באחד מימי המחנה, שארגנה עמותת עזר מציון, התקיים גם טיול גיבוש לכל המשפחות, בעזרת 180 בעלי ג'יפים מתנדבים מכל רחבי הארץ.
לנוע קדימה
מלי מרקוביץ' (38), תושבת שדרות, נשואה ואם לשלושה, גילתה לפני כשנתיים שהיא חולה בסרטן. המלחמה תפסה אותה דווקא כשהתקוות שלה היו גבוהות – אחרי השלמת סבב כימותרפיה, ושבוע לפני סיומה של סדרת הקרנות. "גם כשבישרו לי שאני חולה, לא פחדתי כמו שפחדנו ב־7 באוקטובר", היא אומרת.
משפחת מרקוביץ' גרה בעבר בקיבוץ כיסופים במשך שלוש שנים, עד שב־2014, במבצע צוק איתן, עברה לקיבוץ צובה למשך שנתיים. "הייתי בהיריון, התפתחו אצלי חרדות, ואמרתי לבעלי שעם כיסופים סיימתי", מספרת מרקוביץ', "זה היה יותר מדי קרוב לאויב". בהמשך חזרו לדרום, הפעם לשדרות. "שמחתי במעבר", היא מוסיפה, "הרגשתי שזה המקום האידיאלי לגדל בו את הילדים שלנו".
את דירת החלומות עם הגינה הפרטית הם בנו לא רחוק מתחנת המשטרה, זו שהתנהל בה קרב עם המחבלים במשך שעות. מרקוביץ' מספרת שב־7 באוקטובר היא הייתה בשיא חולשתה הגופנית, אבל הבינה שעליה לאסוף כוחות כדי להחזיק את המשפחה. "לקראת סוף הטיפולים זה הכי כואב", היא נזכרת. היא סבלה מכוויות קשות בשל ההקרנות, אבל למען שלושת ילדיה שמרה על איפוק. "החלטתי שלא כואב לי כלום, שאני לא חושבת על עצמי, שאני רוצה לשדר לילדים רוגע", מציינת מרקוביץ', "אמרתי להם – אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין מוזיקה. אנחנו שומרים על שקט מוחלט. הסברתי להם שהמצב הביטחוני מפחיד גם אותנו, אבל נעבור את זה יחד".
שלושה ימים שהתה המשפחה בממ"ד, ב"פחד קיומי. מה שהורג אותך הוא שזה לא בשליטתך". כשחולצו בידי כוחות הביטחון, מראות הזוועה היו קשים מלהכיל: בתים שרופים, זכוכיות מנופצות, דם שלא הספיק להתייבש. "יצאנו אל האוטו כמו שאנחנו – בלי בגדים, בלי הפאה שלי, אפילו בלי התרופות. פשוט ברחנו", היא נזכרת, "אמרתי שאני משאירה את הבית למי שרוצה: חיילים, שוטרים, צוותי הצלה. שיבואו להתרענן בבית חופשי. בהמשך הבית שלנו באמת הפך לתחנת רענון. בכל חודש השתמש בו גדוד אחר".
במלון המפונים בים המלח סבלה המשפחה ממתחים רבים – היעדר פרטיות, מריבות בין בני הזוג, השפעה שלילית על הילדים. "אחרי שהגענו, בכינו במשך ארבעה ימים", מספר מרקוביץ', "בעלי התפרק לי מול העיניים, הוא לא ידע איך לתפקד. הייתי צריכה להילחם שם בכל החזיתות. עם כל הקושי של המחלה והחולשה, לקחתי השראה מהמתנדבים של עזר מציון שפגשתי בבית החולים במהלך הטיפולים: ראיתי איך הם פועלים ונעים קדימה בלי לחשוב על עצמם, והחלטתי שגם אני נעה קדימה".
היא הציעה לבעלה לחזור לשדרות ולעזור לחיילים שמתארחים בביתם. את בתה גייסה להתנדבות למען המפונים, יחד איתה. "הייתי הולכת עם הצעירים להופעות ולפעילויות ומחכה להם בחוץ, בודקת איפה נמצא הנוער, מונעת מהם לשתות, לעשן, לעשות שטויות", אומרת מרקוביץ'. במקביל היא נאלצה להמשיך בנסיעות לאשדוד כדי לסיים את הטיפולים. "הרופאים התחננו בפניי לעשות רק עוד כמה ימי טיפולים, הבטיחו שייתנו לי הפסקה כדי להתאושש. בכוחותיי האחרונים סיימתי את הטיפולים, אבל הייתי מפורקת, הלכתי לישון בוכה. הגוף היה שבור", היא מספרת.
"הילדים שלי ראו שככל שאני סובלת אני עובדת ומתנדבת יותר, ופתאום גם אצלם נפתח משהו. הם רצו לסייע לי. עם הזמן השתקם גם הקשר שלי עם בעלי. אמרתי לעצמי שהכי קל לפרק את הקשר, אבל עד עכשיו הוא היה שם בשבילי, ועכשיו כשהוא מתרסק אני צריכה להיות שם בשבילו. הוא התעסק עם החיילים, עשה להם 'על האש' בבית שלנו, הלך לעבוד, הוציא את הכלב. נתתי לו שלושה חודשים שם, ותוך כדי כך למדנו לאט־לאט לדבר זה עם זו".
חמישה חודשים אחרי הטבח חזרה מרקוביץ' לשדרות, לדירה חדשה, ועדיין הטראומה הייתה חזקה והכבידה עליה ועל המשפחה. כשאנשי עזר מציון הזמינו אותה למחנה הנופש היא סירבה בתחילה, אבל בסוף התרצתה והגיעה עם הבעל והילדה. במחנה הנופש, היא אומרת, למדה "לשחרר". בעלה היה צריך ללכת לעבודתו במשרד הביטחון אחרי יומיים, והיא נשארה עם הילדה. "הנופש מבחינתי הוא כוח, ואחר כך אני לוקחת אותו לילדים ולחיים שלי. הוא החזיר לי את הביטחון שיש עולם טוב בחוץ, שאני לא רוצה לפספס אותו. בחרתי בחיים, והם יפים. צריך להילחם עליהם".
לחזור לתרום
נופש אחר, אריה טוביאס, מפקד פלוגה בצבא, גילה את הסרטן במהלך המלחמה. "בדצמבר היה לי איזה תסמין שלא ייחסתי לו חשיבות, אבל עברתי בדיקת קולונוסקופיה ליתר ביטחון", הוא מספר, "מיד כשיצאתי מחדר ההתאוששות הרופא אמר שהם לא מחכים לביופסיה, יש לי סרטן. בבית החולים בתל־השומר אמרו לי שהתגלה סרטן במעי הגס ובכבד, ושאני צריך לעבור ניתוח. אמרתי לרופא שאני מסכים לעשות הכול, אבל אני חייב להמשיך לשרת ולסייע במלחמה".
טוביאס לא סיפר לחברים בצבא על המחלה. "הייתי נוסע מהחזית בצפון לתל־השומר, נכנס לבדיקה באחת בלילה, יוצא בחמש בבוקר וחוזר לאזורי העימות", הוא נזכר, "כעבור כמה זמן גילו שיש לי גרורות בכבד, ושינו את הפרוטוקול של הניתוח. הוא כבר לא היה יכול להיות לפרוסקופי, והיה צריך לפתוח את כל הבטן מבית החזה ועד לבטן התחתונה".
טוביאס התאשפז לניתוח יום לאחר שאשתו השתחררה מבית החולים לאחר לידתה השלישית. אחרי חודש בבית החולים וחודש בבית הוריו הוא גם התחיל לעבור טיפולי כימותרפיה, שנמשכים עד היום. "לא יכולתי לחזור למילואים. אתה חושב על זה שכל החברים שלך עדיין נלחמים, וגם אחי נלחם בעזה כרופא, אבל אני בבית, מתאושש מניתוח. הייתי צריך לעבור פיזיותרפיה שתלמד אותי לנשום, כי בניתוח קרעו לי את כל שרירי הבטן. למדתי גם ללכת מחדש, כי לא ירדתי מהמיטה הרבה זמן. בבית החולים עברתי שיקום לצד חיילים פצועים מהחזית. לא התנתקתי מהחבר'ה בצבא, ואני שומר על קשר עם היחידה כי אני מתכוון לחזור ולעזור להם, בלי נדר".
גם בבית הוא לא היה יכול לתרום כרגיל. טוביאס חש אשמה לא רק על חוסר היכולת לתרום למדינה כמו שאר החברים שלו, אלא גם כלפי ילדותיו ואשתו. "אחרי סבב כימותרפיה לא רק שאני לא יכול לעזור לאשתי בטיפול בבית, אלא שפתאום כאילו יש לה ילד נוסף. לא יכולתי לספק לילדות את ההנאות שילדים אחרים זוכים להן".
"זה אחד מאירועי השיא של פעילות עזר מציון למשפחות חולי סרטן", אומרת ד"ר ברכה זיסר, המנהלת והמייסדת של בית אורנית, שמפעילה עזר מציון. "אנחנו מתגייסים למען המשפחות האלו במיוחד בשנה הזו של המלחמה". מחנה הנופש, אומר טוביאס, נתן למשפחתו "מרחב בטוח וסטרילי למשך שבוע, והמון פעילויות. החיוך לא יורד מהפנים של הילדות שלי, וזה מחזק גם אותי.
"הם נותנים מעטפת של 360 מעלות. בתור מי שמגיע מתחום של ניהול מוצר, אני יודע שזאת חשיבה חכמה ונכונה. וזה יכול להגיע רק ממקום אחד – מהלב".
