אלקנה, שנשוי לשני ואב לשני ילדים קטנים, נפצע באורח קשה כשנלחם ברצועת עזה. מספר חודשים עברו מאז הפציעה ואלקנה נמצא בשיאו של תהליך שיקום אינטנסיבי במרכז השיקום ע"ש גנדל בבית החולים הדסה הר הצופים. לאורך כל הדרך, המלאה בהתמודדויות לא פשוטות, אשתו שני נמצאת לצדו ותומכת בו עד חזרתו המלאה הביתה: "הוא מעודד אותי ואני אותו. ההבנה שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר נותן לנו את הכוחות להמשיך הלאה".
ב-7 באוקטובר, עוד לפני שגויס באופן רשמי, אלקנה נוה (27) ממושב מעון בדרום הר חברון, השאיר את אשתו שני וילדיו הקטנים בבית ויצא להילחם. אשתו שני מספרת כי "באותה שבת של שמחת תורה היינו אצל חמי וחמותי ביישוב נווה שבעוטף עזה. הייתה חדירה של מחבלים ליישוב לידינו ואלקנה פשוט גייס את עצמו, לא חיכה שיקראו לו ויצא להילחם. אחרי יום של לחימה הוא חזר הביתה, הכין תיק ויצא שוב. למרות שזה היה מפחיד, תמכתי בו מאוד. מבחינתי, זה היה ברור שהוא יתגייס, גם כי זה האופי שלו אבל גם כי הבנו שאנחנו במלחמת קיום וצריך להילחם על הבית".
אלקנה התגייס לחטיבת המילואים 551 של יוצאי יחידות הקומנדו וביחד עם שאר לוחמי החטיבה הוא נכנס להילחם ברצועת עזה למשך מספר חודשים. תחושת השליחות הובילה אותו בכל עת: "רוח הלחימה הייתה חזקה מאוד, הרגשנו שאנחנו נלחמים למען מדינת ישראל ועם ישראל וזו זכות עצומה". באחת מהמשימות המבצעיות בעיר ג'באליה, אלקנה נורה על ידי צלף שפגע בו בכתפו השמאלית, כאשר הכדור חדר את כל חלל הבטן ופגע באיברים רבים: "תוך כדי לחימה, חטפתי בום מאוד חזק שהעיף אותי", נזכר אלקנה, "הרגשתי שאני לא מצליח לנשום ושהבטן שלי בוערת".
כשהוא במצב קשה, אלקנה פונה במסוק אל בית החולים בילינסון ובמקביל, קיבלה שני את שיחת הטלפון הדרמטית על פציעתו: "בכל הזמן שאלקנה היה ברצועת עזה הוא היה אומר לי שהוא לא נמצא באזור של לחימה אז לא הייתי מדואגת, סמכתי עליו, הייתי רגועה וחיכיתי כל פעם לעדכון חדש ממנו. בדיעבד עכשיו אני מבינה שזה היה רק כדי להרגיע אותי. כשקיבלתי את שיחת הטלפון ישר יצאתי לדרך אבל כשיש שעתיים נסיעה ולחץ והטלפונים לא פוסקים, התחילה להיות לי הרגשה לא טובה פתאום. התחלתי לחשוב לעצמי מה אומר בהספד".
אחרי שהצליחו לייצב את מצבו של אלקנה, הוא אושפז במחלקה למשך חודשיים ולאחר מכן עבר למרכז השיקום ע"ש גנדל בבית החולים הדסה הר הצופים. שני מספרת שהתקופה הזו לא הייתה פשוטה כלל אבל הם תמיד תמכו ועודדו אחד את השנייה וביחד צלחו כל מכשול: "היו התמודדויות לא פשוטות, השגרה בבית מתערערת. בסוף, אני נמצאת בתקופת שיא בלימודים שלי, עם שני ילדים קטנים בבית, כשכל הזמן הזה אלקנה נמצא בתהליך מאוד אינטנסיבי של שיקום. אני יכולה לומר שמה שהחזיק אותנו כל התקופה הזו זה העידוד אחד כלפי השנייה – הוא מעודד אותי להמשיך ללמוד ואני מעודדת אותו להקפיד בטיפולים ואומרת לו כל הזמן שבקרוב הוא יחזור הביתה. הבנו שאנחנו מתמודדים עם סיטואציה לאומית, שההתמודדות האישית שלנו היא חלק ממשהו גדול יותר וזה נתן לנו כוחות".
אלקנה עובר תהליך שיקום אינטנסיבי, הכולל טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק כדי לחזור לתפקוד בו הוא היה לפני הפציעה: "מאז שהגעתי למרכז השיקום אני מרגיש שיש התקדמות ושיפור. אין ספק שיש עוד דרך ארוכה לפניי אבל אני מוקף במשפחה שלי שתומכת בי, בצוות שמעניק לי את תוכנית הטיפולים הטובה ביותר וזה נותן לי את הכוחות להמשיך עם הפנים קדימה ורצון גדול לחזור לשרת במילואים שוב".
שני ממשיכה לתמוך באלקנה לאורך כל הדרך ומזכירה עד כמה חשוב להמשיך ולתמוך בפצועים גם אחרי תקופה ארוכה של שיקום: "עד עכשיו הייתה לאלקנה התקדמות משמעותית וטובה אבל יש עוד כברת דרך. בסופו של דבר, החלמה מלאה מפציעה לוקחת זמן, הפצוע מתמודד עם ההשלכות השונות וגם כל המעטפת המשפחתית שנפגעת וצריכה להתמודד. אחרי תקופה ארוכה של שיקום, מי שיסתכל על אלקנה לא בהכרח יראה שהוא פצוע, אבל חשוב שאנשים לא ישכחו את הפצועים וההתמודדות היומיומית שלהם ושל המשפחות שלהם, גם חודשים אחרי הפציעה״.
