הווייז מכיר היטב את לשכת הפרוכת ומכוון אותי היישר אל הגבעה הנידחת באיתמר שבה זו שוכנת. אין אפשרויות נוספות שהיישומון הזה מציע, כלומר אין כנראה בארץ לשכת פרוכת נוספת. אורנה הירשברג (52), בעלת הבית בלשכה ואמנית שמבקשת כמדומה להתחרות בבצלאל בן אורי, כבר התנסתה פעם בהקמת משכן בגודל טבעי כמתואר בתורה לבקשת לקוח מטקסס, ומסייעת כיום ביצירת בגדי הכהונה למשכן נוסף כזה, בגודל אחד על אחד, דגם המשכן שבמלון אשל השומרון באריאל. מוקפת בנולים בגדלים שונים ובפלכים שהשיגה מכל רחבי העולם, תוצר שמונה שנות הפעילות של הלשכה, הירשברג חשה כעת מוכנה לגשת לדבר האמיתי – אריגת הפרוכות של בית המקדש.
הירשברג הגיעה לתחום הזה, שהיום תופס את כל כולה בכל רגע נתון, כשהשתתפה בקורס עיוני של מכון המקדש שהתמקד בפרוכת ובבגדי הכהונה. הירשברג ומשתתפות נוספות חשבו אחרי הקורס שאו־טו־טו מזעיקים אותן להתחיל במלאכה, וכשזה לא קרה הוכרז מרד. כמה מהנשים חזרו למובילי הקורס ואמרו להם: "אתכם או בלעדיכם, אנחנו יוצאות לדרך". אלו דווקא שמחו על היוזמה, והחבורה של הירשברג, יחד עם מעיין עייש וצביה סביר, אכן יצאה לדרך, תוך סיוע לא מועט שקיבלו מיהודית אברהמס, הדמות שמאחורי אריגת בגדי הכהן הגדול המוצגים כיום במכון המקדש.
מדובר במיזם שאפתני במיוחד. במקדש נתלו ארבע פרוכות ענק, גובהן כבניין בן חמש קומות: עשרים מטרים על עשרה. הן הבדילו בין היכל המקדש לבין קודש הקודשים ובין פרוכת לפרוכת היה רווח של אמה, כאשר גם בעליית הגג בהיכל הוצבו שתי פרוכות כאלו. לפי חלק מהמקורות, בית המקדש השלישי יהיה גבוה מקודמיו, ולכן ייתכן מאוד שהפרוכות שישמשו בו יצטרכו להיות ארוכות בהרבה. גם עובי בד הפרוכות מדהים – טפח, כלומר כשמונה סנטימטרים. אם נוסיף לזה את הדרישה שהפרוכת תיארג בידיים, או לפחות בתהליך שיוכל להיחשב מבחינה הלכתית למעשה ידי אדם, וכן את העובדה שהפרוכות במקדש הוחלפו פעמיים בשנה, נסיק שמאחורי הקלעים במקדש חייב להימצא מפעל בדים אדיר. מדובר בייצור ידני של מאות מטרים רבועים של אריג. זה בערך כמו לסרוג מגרש כדורגל שלם כולל עובי הדשא.
כל חוט באפוד מורכב מ־28 חוטים דקים: שישה מצמר צבוע בתכלת, שישה של ארגמן, שישה של שני ושישה של פשתן, ולכל שישייה כזו מוצמד חוט זהב. שאר בגדי הכהונה וגם הפרוכת יסתפקו בשישה חוטים בלבד, אבל העלויות עדיין עצומות. ארבעה חוטי תכלת־חילזון לציצית, יש לציין, עולים כ־150 שקלים. צאו וחשבו כמה עולה הפקה של פרוכת שלמה על חוטי התכלת, הארגמן, תולעת השני והזהב שבה.
המיזמים המקדשיים בתחום האריגה מתחלקים לשניים: אלו שהם "מעשה רוקם" הם עוד הפשוטים באופן יחסי. במעשה רוקם נארג בּד חלק, ורק לאחר מכן מוסיפים על גביו ברקמת מחט ציורים ושאר פריטים אמנותיים. הפרוכת, לעומת זאת, היא "מעשה חושב". בה ציור של אריות, לדוגמה, אמור להיארג יחד עם השתי (החוטים האנכיים) והערב (החוטים האופקיים) עוד בעת אריגת גוף הפרוכת. למעשה זה מורכב הרבה יותר, כי על פי המתואר במפרשים משני צדי הפרוכת נארגו צורות שונות זו מזו. לדוגמה, בנקודה שבה נארגת צורת אריה מצד אחד, מהצד השני אמור להופיע דווקא נשר. גם כרובים צריכים להיות מצוירים על הפרוכת. "אריגה כזו אורכת פי שלושה יותר זמן מאריגה רגילה", מסבירה הירשברג.
אחרי שנים רבות של תהייה והתנסות הצליחו הירשברג ושותפותיה ליצור אריגת מעשה חושב על פי הדרישות ההלכתיות הללו באריג שגודלו כמטר מרובע. הפרוכת, כאמור, גדולה יותר לאין שיעור. משקלה המוערך הוא מעל 600 קילוגרמים, ולצורך אריגתה נדרש נול ענק ברוחב עשרה מטרים הכולל גלגלת שעליה אמור להיכרך האריג הבלתי־נגמר הזה ומנוף מיוחד המיועד להרמתה ולמתיחתה. להערכת הירשברג, נול גדול כל כך לא נבנה בשום מקום בעולם כבר אלפי שנים.
לשם הפרוכת מבקשת הירשברג לקנות בזמן הקרוב גם מאות קילוגרמים של חוטי פשתן. הפרוכת, כמו גם חלק מבגדי הכוהנים, נארגת צמר ופשתן יחדיו. התורה אוסרת על יצירת השעטנז הזה בבגדים האישיים, אבל במקדש הכללים הם אחרים ואת הפרוכת יש לארוג דווקא כך.
על קיר הלשכה מצויר דגם עצום ומדוקדק שנועד להבהיר לאורגות ברחל בתך הקטנה איזה חוט יש להעביר בשתי ובערב בכל נקודה ונקודה כדי ליצור כרובים מעשה חושב. דוגמת הענק הזו נראית בדיוק כמו אלו שמשמשות את סורגות הכיפות, אבל בממדים גדולים בהרבה, של כיפת הסלע אם תרצו. מלבד הפרוכת גם האפוד והחושן צריכים להיות "מעשה חושב", והירשברג כבר הכינה אפוד כזה בלשכתה שנועד להצבה בדגם המשכן באריאל.
דרושה נשמה
ארבעה ילדים יש לה, שהקטן ביניהם בן 11 והגדולה בת 30. מהגדולה יש להירשברג כבר ארבעה נכדים. "גדלתי בבני־ברק, בבית שבו היו מקיימים בליל שבת קידוש ואחר כך פותחים טלוויזיה לראות סרט בערבית. למחרת היינו נוסעים לגן חיות בתל־אביב, שהיה חינמי. אני עצמי נמשכתי ליהדות כבר מגיל שמונה. הייתי משוחחת עם א־לוהים בלילה. כבר אז שמרתי שבת. לא הדלקתי אש ולא אור, אבל דיברתי בטלפון כי זה נתפס אצלי כמעשה מותר. 19 שנה אנחנו באיתמר. בעלי רצה שיהיה לנו עדר עיזים, אבל בשום יישוב מלבד בגבעות של איתמר לא הסכימו לקבל משפחה עם עדר עיזים.
"בעלי הוא דוקטור למתמטיקה וכיום מרצה באוניברסיטת אריאל. הוא נולד בניו־יורק ועלה לארץ בגיל 33. בארץ הוא התחבר למשפחת הרצליך מתפוח, ובעקבות זאת, כמו אמריקנים אחרים שהגיעו לארץ והתאהבו באותנטיות התנ"כית, הוא רצה שנגור בבית ללא חשמל. אמרתי לו שאין לי בעיה עם זה, אבל בתנאי שתהיה בבית מכונת כביסה. הוא רצה שנוציא מהנחלה שלנו את כל צורכי הבית. גידלנו אז כבשים והוא הציע שאלמד את מלאכות הצמר. גיששתי בעניין והגעתי לשורי פרוביזור משילה שמתמחה במלאכות קדומות. אצלה התחלתי ללמוד לטוות".
לאחר מכן התגלגלה הירשברג לקורס להכנת הפרוכת של מכון המקדש. כאמור, בסופו התברר להירשברג ולחברותיה שבמכון מחזיקים כמעט אך ורק בידע תיאורטי לגבי הפרוכת ופחות בידע מעשי. כדי לרדת לעולם המעשה בתחום פנו הירשברג וחברותיה לבנות קהילת "בני המנשה" ההודית, ששמרו את הידע במלאכת האריגה. השלמות הכרחיות קיבלה החבורה מיהודית אברהמס, שאת הידע שלה באריגה רכשה בין השאר מהאינדיאנים.
עניין נוסף שהירשברג משקיעה בו את מרצה הוא איסוף של תולעי שני. תולעת השני איננה מה שקרוי כיום בשם תולעת, אלא למעשה היא כנימה הנצמדת בחוזקה לעץ האלון וניתנת לאיסוף במשך שבועות מעטים בשנה. בתזמון מדהים, זמן האיסוף המיטבי חל בדיוק בין י"ז בתמוז לתשעה באב, ולהירשברג ברור שזה איננו מקרי. האיסוף עצמו מפרך. מדובר בלקיטה ידנית של כנימה אחר כנימה, כאשר דרושות אלפים ועשרות אלפים מהן כדי להפיק כמות צבע סבירה.
על אף שאת כל הידע שלה בענייני המקדש קיבלה הירשברג מהמכון, היא מסרבת מכול וכול לאמץ את הנטייה שם להסתפק בדרישות מינימום. במכון, מספרת הירשברג, הסבירו שכדי לחסוך בעלויות העצומות אפשר לצבוע את הצמר של בגדי הכהונה גם בצביעה שנייה. כאשר מבשלים את תולעי השני מתקבל נוזל, וגם לאחר צביעת הצמר הראשונית עוד נותר נוזל בכלי. אמנם הוא מדולל באופן יחסי, אך עדיין מאפשר לצבוע בו כמות נכבדת של צמר נוסף. בעיני האמנית של הירשברג לא יאה לצבוע את בגדי הקודש בשאריות הצבע, גם אם מבחינה הלכתית הדבר מותר. היא איננה מחבבת פשרות בענייני אמנות, וכשזה נוגע למקדש היא משוכנעת לחלוטין שכל הנצרך לו חייב להיות מסופק מהמיטב שבמיטב, יעלה כמה שיעלה. תו התקן של לשכת הפרוכת שלה, היא מתחייבת, קובע שבענייני הבית השלישי לא מתפשרים על איכות החומרים.
"ההלכה מציגה את הדרישות המזעריות, אבל אני עצמי מסרבת להתפשר על המינימום. זו תכונה נשית. כל הנשים הן אמניות. נשים מבקשות את הלב, ואם הן לא בטוחות שדבר מושלם במאת האחוזים, הן לא יהיו מסוגלות ללכת עליו. באופן הזה הן גם מגדלות את הילדים, עם כל הלב ובאופן הכי טוב שהן יכולות. הגבר מסתפק בדרך כלל במה שחייבים לעשות, ב'דרישות ההלכה', ובזה די לו".
הצעת הקלה נוספת שהועלתה בפניה הירשברג אוהבת עוד פחות. הוצע לה לפשט את תהליך האריגה ובמקום לשבור את הראש על יצירת מעשה חושב, שבו נארגות שתי צורות שונות משני צידי הפרוכת, לארוג כל צד בנפרד ורק אז לחבר אותם זה לזה. הירשברג מיאנה מכול וכול לפתרון כזה, פתרון הלכתי שנובע להבנתה מחוסר ידע. ובכל אופן, היא כבר הצליחה לפענח את אופן היצירה של מעשה חושב כזה ללא הזדקקות לפתרונות קלים מהסוג המדובר, פתרונות זרים לעולם האמנות כפי שהיא מבינה אותו.
בלשכת הפרוכת אפשר למצוא פלך הולנדי לצד פלך בדואי ופלך מאתיופיה. הפלך הוא הכלי שבעזרתו הופך הצמר מגוש צפוף לחוט טווי, והאתגר הוא ליצור חוטים דקים ככל האפשר. היכולת הזו תלויה במקצועיות של הטווה, אם כי המכונות האוטומטיות של ימינו מפיקות כמובן חוטים דקים יותר מכל מה שהתאפשר בעבר. הירשברג מציינת שטוויית החוטים אורכת לא מעט זמן. "בתהליך הפקת הפרוכת לדגם המשכן בטקסס העסקתי במשך חודשיים עובדת בחצי משרה רק כדי ליצור כדורים של חוט. ככל שהחוט דק יותר יצירתו אורכת זמן רב יותר".
אם יתנו לך כאן ועכשיו את כל חומרי הגלם הדרושים ליצירת פרוכת של המקדש, כמה זמן ייקח עד שהיא תהיה מוכנה לתלייה במקדש?
"אם יהיו לנו הנול הדרוש וכלל החוטים, וכל מה שיישאר הוא רק לצבוע אותם בצבעים השונים ולארוג אותם, יידרשו לנו שלושה חודשים ליצור את הפרוכת. את הפרוכות הבאות כבר נצליח לסיים בחודש. אם צריך אפשר יהיה לקצר את הזמנים גם מעבר לכך. הרי אפשר להעמיד שלושים פועלים שיעבדו במשמרות של 24 שעות". חשוב להבהיר שהירשברג איננה קנאית לעבודת יד דווקא, ורק מפצירה בכולנו לא לוותר על מעורבות של ידי אדם בתהליך ההפקה של כלי הקודש. כאשר הפעולה היא ידנית, מסבירה הירשברג, גם הלב מונח בתוך התוצר. היא התלהבה למשל מכך שבמפעל של עמותת "פתיל תכלת" המפיקה חוטי תכלת של חילזון לצורך ציציות קיימת מכונה לטוויית חוטים. על אף שהטווייה לשם ציצית צריכה להיעשות בידי אדם, החוטים שמייצרת המכונה נחשבים בכל זאת לכשרים מכיוון שהמנוע מופעל בפדל ידני.
בעצם, לשכת הפרוכת צריכה להיות מיזם ממלכתי. מדובר בהפקה בעלות מיליוני דולרים. זה לא יכול להיות שיגעון של אישה בודדת מגבעה שכוחה בשומרון, בעלת מעוף ככל שתהיה. עד שהממלכה הישראלית תכיר במפעל חייה של הירשברג, זו מגייסת פרוטה לפרוטה וממשיכה בו באופן עצמאי. הרבה נוצרים אוונגליסטים פוקדים את הלשכה הנידחת (הירשברג מסרבת לקבל מהם תרומות), וקצת פחות יהודים מהמניין. בעלת המקום מתוסכלת מכך, ומייחלת שגם יהודים רבים יתלהבו כמותם וכמותה מאוסף הבדים, הצבעים וכלי האריגה העתיקים השבים מתהום הנשייה, שכמוה יחושו גם הם את עלבון השכינה.
