אביחי הולנדר שחרר בחודש שעבר את השיר "לקום". הקליפ שליווה אותו וצולם בתל השומר נראה מוכר לעין וללב הישראלי שמאז 7 באוקטובר התרגל לתמונות של צעירים משתקמים מפציעות מלחמה. פעימות המוניטור נותנות את הביט, התפאורה היא מכשירי הכושר בחדרי השיקום, והשחקנים הם אנשים מהחיים עצמם, אלו שלוחמים יום־יום במלחמה על המובן מאליו – לקום בבוקר וללמוד ללכת.
למעשה השיר נכתב הרבה לפני טבח 7 באוקטובר, ונוצר בשיתוף פעולה עם עילי חיות, חבר ותיק של הולנדר שנפצע במהלך שירותו הצבאי לפני שש שנים. בחיים שלפני הפציעה היה חיות ספורטאי מצטיין, וכיום אף שהוא מתנייד בכיסא גלגלים הוא ממשיך להצטיין בספורט, ומסתובב בין מחלקות שיקום בבתי חולים כדי לתמוך ולעודד.
אחרי השירות הצבאי שלו טס הולנדר לדרום אמריקה. "הרגשתי שאני לא בלופ", הוא מספר, "אנשים הולכים למסיבות ונהנים. ואני לא. הייתי בבועה הזאת, שהיום כל מילואימניק נמצא בה. הרגשתי שבאתי מפלנטה אחרת, שהתודעה שלי השתנתה. החיים לפני ואחרי הם לא אותו דבר, גם אם חזרת לתפקוד. וכשאתה נמצא בסביבת אנשים שלא עברו את מה שחווית אתה פשוט לא מוצא את עצמך. התגעגעתי לצוות שלי, ולמזלי הייתה לי שם גיטרה קטנה שהצילה אותי. דרכה הכרתי אנשים. לא רציתי לדבר, רציתי רק לשיר. בכלל קל לי יותר לדבר דרך שירים".
גם כשחזר לארץ, בניסיון להיכנס לשיגרה, הוא מספר שלא הצליח לצאת מאותה בועה. "הייתי בחושך הכי גדול שאדם יכול להיות בהתמודדות עם החיים שלו. אני זוכר שיחה בשולחן שבת עם אבא ואמא שלי. אבא שלי אמר: 'אל תדבר סתם, תגיד תודה שיצאת משם בחיים. ברוך השם יצאת בסדר, בריא ושלם'. עניתי לו שיש לפעמים דברים שעדיף למות ולא לחוות. הייתי כל הזמן בתחושה שאני הולך למות. כתבתי צוואות, חייתי בסטרס קיצוני, צורך לא מוסבר לטרוף את החיים, מיהרתי להספיק דבר אחרי דבר. אבא שלי אמר לי 'אז מה קרה, מה שלא עשית היום תעשה ביום אחר', ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר, מה זאת אומרת ביום אחר? לא בטוח שיש יום אחר. באותה תקופה כמעט שלא יצאתי מהחדר הקטן והחשוך מאוד שהיה לי בבית של ההורים. אמא שלי הייתה נכנסת, פותחת את התריס ואומרת: 'אתה חייב שייכנס פה קצת אור, אני לא אתן לך לשקוע'. היה לי מזל שהיו שם אנשים סביבי שהתריעו שמשהו לא סבבה. לקח לי זמן לקבל את זה, להתמודד עם המאצ'ו הלוחמני שלי שאומר שאני סבבה".
כמה זמן היית ככה, בחושך הזה?
"בערך שנתיים. לא היה לי מושג מה יש לי. היום יש שיח פתוח על התחושות של המילואימניקים בחזרה הביתה, על הנחיתה למציאות, ואני כל כך מזדהה עם הקושי הזה. יש בועה שעוטפת את הראש שלך בגלל החוויה המטלטלת שעברת. ובכלל, אזור הלחימה הוא פלנטה אחרת. אין תקשורת שמטפטפת דברים. באירוע שבו נהרגו יובי ויפרח, שאר הצוות נפצעו, ונכנסו מילואימניקים להחליף אותם. הם סיפרו מה אומרים בתקשורת והופתענו לגלות כמה מה שחושבים בחוץ רחוק מהמציאות שהיינו בה. אנשים מדמיינים שבשדה הקרב כל הזמן נשמעים קולות ירי, אבל רק מי שהיה שם יודע שזה אירוע פה, אירוע שם, ויש שגרה שקטה יחסית גם בתוך הלחימה. יש פער גדול. והפער הזה נמשך אצלי גם אחרי שהשתחררתי, היה לי קשה לחזור לחיים ולהתבונן על דברים כמו שהם.
"לפני השחרור אמרתי לעצמי – כשנצא מעזה, כשהצבא ייגמר, משהו יירגע בי. השירות היה אינטנסיבי, כמעט בכל גבול בארץ חווינו חוויות קרביות מורכבות, והקצה היה צוק איתן. אתה חי את הלוחמנות הזאת יום־יום, ובלי הכנה יוצא למציאות, וזה קשה מאוד. התחלתי לימודי פיזיותרפיה אבל לא צלחתי שיעור אחד עד הסוף, הייתי באטרף, מצאתי את עצמי צורח המון. מזל שהייתה לי המוזיקה שהכניסה בי תשוקה מטורפת – במוזיקה המוח מוסט לכיוון אחר, אפילו שאתה מרגיש כל הזמן שמחר תמות. האזנתי למוזיקה, ניגנתי, כתבתי, יצרתי. גרמתי למשהו לא קיים להיות קיים. וגם הידיעה שיש למוזיקה השפעה בעולם עזרה לי".
הראיון המלא יתפרסם מחר (ו') במוסף "מוצש" של מקור ראשון
