"אתה לא יודע מתי תפרוץ מלחמה, אבל בצבא אנחנו בתודעה שתהיה מלחמה", אומר אל"מ ישראל פרידלר השבוע בריאיון עם סיום תפקידו, אחרי שנתיים מאתגרות כמפקד ביסל"ח – בית הספר למקצועות החי"ר, שם גם מתקיים קורס מפקדי כיתות לכלל חטיבות החי"ר. בצבא יש שני מצבים, אומר פרידלר: מלחמה והכנה לקראתה. "בגלל זה בכל פעם שהגיע אליי מג"ד חדש עשיתי לו תרגיל. לא בשביל הכיף, אלא כי יום אחד הוא יוביל את החיילים שלו במלחמה. אם לא בתפקיד הזה, אז בתפקיד הבא. בביסל"ח זה בולט מאוד, כי כל ארבעה חודשים, כשמסתיים קורס, קולטים לוחמים חדשים ובתוך שבוע וחצי צריך להביא אותם למוכנות מבצעית, כולל תרגיל אש פלוגתי בלילה, כי יכול להיות שלמחרת יקפיצו אותנו ללחימה".
פרידלר, תכף בן 45, עלה ארצה עם משפחתו מברזיל קצת לפני גיל 11, למד אחרי התיכון בישיבת מעלה־גלבוע, ואז התגייס לפלחה"ן של חטיבת גולני. הוא מתגורר באלון־שבות עם רעייתו דבורה, עובדת באגף החינוך של מועצת גוש עציון, ולהם שישה ילדים.
את רוב מסלולו הצבאי עשה בחטיבה החומה, אך הוא יודע שכבר לא ימונה לפקד עליה. להערכתו את התפקיד הבא שלו, הראשון בדרגות תת־אלוף שיוענקו לו בקרוב, הוא יעשה בפיקוד על אחת האוגדות. "אבל אני לא המח"ט היחיד שמתמודד", הוא מזכיר בצניעות.
המצב בצפון הארץ ופינוי התושבים משם זה כמעט 11 חודשים, מתסכל את פרידלר. "זה מצב ביניים שלא נישאר בו, אין סיכוי", הוא קובע. "לא בשביל זה הקמנו מדינה. הקמנו אותה כדי למצות את הגבולות, ואם אפשר גם קצת יותר. האזרחים צריכים לחזור לגור בבתים שלהם, נקודה. המצב הזה הוא רע מאוד וצריך לסיים אותו, וכשיגידו לצה"ל 'קדימה', הוא ילך קדימה. אני לא יודע אם אנחנו בכיוון הזה עכשיו, תלוי במה שיחליטו. אני יודע שצה"ל מוכן. ברגע שייתנו את פקודת ה'פעל' – נצא כמו מלוע של תותח.
11 חודשים מאז תחילת המלחמה רק ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליווה עזב את תפקידו. במקביל, בשבועות האחרונים צה"ל מרענן את שורות הדרג הפיקודי, ויחידות רבות מחליפות מפקדים, מה שמוכיח שאין בעיה להזיז אנשים מתפקידים גם תוך כדי לחימה. פרידלר, שבעצמו מסיים את התפקיד אחרי שנתיים וארבעה חודשים, סבור שהחילופים האלה מיטיבים עם צה"ל. פרידלר, שבעצמו מסיים את התפקיד אחרי שנתיים וארבעה חודשים, סבור שהחילופים האלה מיטיבים עם צה"ל.
"הדחתי בעצמי לא מעט אנשים", הוא אומר. "כשיש אנשים שלא עומדים בסטנדרט, אז אני מסמן את הרף הנדרש. באירועים אחרים ציפו ממני להדיח ולא הדחתי, כי חשבתי שגם מפקדים טועים. הובלתי את החטיבה במלחמה במשך תקופה ארוכה, בהמון קרבות, ובלי ספק עשיתי שגיאות, וייתכן שחלקן עלו בחיי אדם, כי במקצוע הזה השגיאות שלנו דרמטיות. ועדיין, לא כל תחושת כישלון גורמת לי לקום וללכת. אוי ואבוי אם על כל שגיאה של מפקד בצה"ל הוא ילך, כי אחרת יישאר רק אוסף של אנשים לא מנוסים. קבלת אחריות זה לא רק ללכת, זה גם לתקן. בצה"ל, לשמחתנו, אנחנו נבנים מלמטה ולא מלמעלה. זה לא צבא אימפריאלי שמנחיתים מישהו מלמעלה. כשאנחנו לא מתאימים, הפקודים שלנו יסמנו לנו את הדרך החוצה ואנחנו נבין את הרמז ונלך. אם כל פעם שאחד מפקודיי היה נכשל הייתי מדיח אותו, אף אחד לא היה רוצה להישאר בצבא. אתה לא רוצה להיות במערכת שעורפת ראשים כל הזמן".
במבצע צוק איתן, לפני עשור, הוא הוביל את לוחמי גדוד 51 בלב רצועת עזה, בהשמדת מנהרות וחיסול תשתיות טרור. במלחמה הנוכחית הוא חזר לאותם מקומות.
"אנחנו פה כדי להילחם עוד הרבה שנים, ואני אומר כבר עכשיו – נצא מהמלחמה הזאת מנצחים בגדול, כמו שצריך להיות", הוא משוכנע. "בחזית הדרום אנחנו כבר נוגעים בהישג הזה, בצפון אנחנו 'מגרדים מלמטה', ויש עוד הרבה מה לעשות. אני בטוח שעוד חמש, עשר ועשרים שנה נחזור להילחם פה", הוא מתייחס לסוגיית החזרה המתמשכת לקיני הטרור ברצועה. "בכוחות הלוחמים יש רעב בלתי נגמר להשיג עוד, 'תזיז את גבול הגזרה קדימה ותן עוד להילחם', הם אומרים לי. האנרגיה של שבעה באוקטובר תפעם בנו עוד הרבה מאוד זמן. האם יכולנו לעשות דברים אחרת בצוק איתן? בוודאי. גם בלבנון השנייה וגם במלחמת השחרור. ב־1948 גוש עציון נפל, האם זה טוב? לא. האם זכינו במדינה? כן. יש הישגים ויש דברים פחות טובים. אני חושב שגם הבן שלי יילחם בעזה, וגם הנכד שלי והבן שלו. אנחנו צבא יהודי, אלפיים שנות גלות רדפו אחרינו, ועכשיו כשאנחנו תוקפים מתלוננים על זה? אנחנו פה בשביל להישאר, ועושים את זה על חרבנו, עם הנשק ביד".
הראיון המלא יפורסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
