זה חודשים ארוכים תושבי הצפון חיים בשגרת מלחמה. אזעקות ויירוטים נשמעים דרך קבע ביישובים, ובשבועות האחרונים גברה עוצמת המתקפות והתרחב טווח הירי. במוקד ער"ן (עזרה ראשונה נפשית), המקבל פניות מאזרחים במצוקה מכל רחבי הארץ, אומרים שמספר השיחות זינק מאז תחילת המלחמה, במיוחד מאנשי הצפון. בשבוע האחרון התקבלו במוקד כ־540 פניות הקשורות לאזור.
"הפנייה הכי שכיחה נוגעת לתחושה שוויתרו על התושבים של הצפון", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן. "יש גם בלבול לנוכח העובדה שמתריעים על 'פתיחת המלחמה בצפון' בקרוב, כשמבחינת התושבים הם מצויים כבר כעת במלחמה. התחושה היא שאין תוקף לחוויה שלהם.
"אנשים מתקשים להתמודד עם האזעקות המרובות ועם השהות הממושכת במרחב המוגן עם הילדים. תחושת הבדידות מתלווה למצוקה ולחוסר המוגנות. אלה העניינים שחוזרים על עצמם. עוד סוג שכיח של פניות הוא הורים שדואגים לילדים – ילדים גדולים יחסית שמבקשים לישון עם ההורים באותה מיטה, התנהגויות של רגרסיה והרטבות במיטה".
בעמותה מזהים שינוי באופי הפניות מתחילת המלחמה. "בחודשים הראשונים הפניות התאפיינו בעיקר בשיחות על חרדה", אומרת ד"ר דניאלס. "כעת המגמה מתהפכת ואנחנו מקבלים עוד ועוד שיחות שעוסקות בדיכאון ובמצוקה נפשית. ייאוש הוא חוסר אונים נרכש, כאשר האדם מפנים שאין לו שליטה ויכולת לשפר את מצבו.
"אפשר לומר שמפלס המצוקה בציבור הישראלי גבוה מאוד. יש גם משפחות שממש נקרעות, כי חלקן פונו וחלק נאלצו להישאר בגלל העבודה שלהם בצפון. ילדים נמצאים אצל סבים או אצל קרובי משפחה ללא הוריהם. כך שיש משפחות שלמות שאין להן אפילו את יחידת החוסן הבסיסית שהיא התמיכה המשפחתית".
דוד דר (44), חבר מועצת שלומי, נשוי ואב לארבעה ילדים, פונה עם משפחתו ליישוב בר־יוחאי, סמוך למירון. "זו משימה לגור היום בצפון, פחד", הוא אומר. "אני מבין את כל מי שהתפנה, וחושב שזה נכון שאנחנו והילדים לא נחווה את כל מה שקורה פה היום, אבל זה הבית שלנו ואנחנו רוצים לשמור עליו, והמחויבות שלי כחבר מועצה לא מאפשרת לי להתנתק. ביישוב שלומי, מתוך 8,500 תושבים נשארו 1,700. כ־900 נשארו ביישוב כל הזמן ולא התפנו כלל, אחרים חזרו".
מרבית אוכלוסיית שלומי התפנתה לנהריה, ואולם בשבועות האחרונים טווח הירי של חזבאללה התרחב, וגם היא נמצאת היום תחת אש. דר נוסע גם לשם כדי לסייע ולתמוך: "אני במעברים לפי הצרכים – לפעמים הילדים והמשפחה ממש צריכים אותי, ויש שם כעת יותר לחץ כי קו האש הגיע גם אליהם, ולפעמים אני יכול לתת לאוכלוסיה שפונתה לנהריה ולתושבים שבשלומי".
למרות הקושי, דר אינו תומך בסיום המלחמה או בחזרה מזורזת של התושבים לביתם. "אני מזהה עורף חזק מאוד. יש לאנשים סבלנות והם מוכנים לסבול, העיקר שהתוצאה בסוף תהיה איכותית וטובה. שיחזירו אותנו כשיחזירו את הביטחון. אנחנו רוצים שיחזירו אותנו נכון ומוכנים לסבול למען זה, העיקר שבסוף תהיה הכרעה לטובת העתיד שלנו ושל הילדים שלנו. אני סומך על הממשלה שבסוף זה מה שיקרה".
יחזקאל כהן (62) הוא תושב קריית־שמונה שחי בגפו וחזר אליה לאחר כמה חודשים של מגורים בבתי מלון. "היה לי קשה מאוד, לא הצלחתי להתרגל למקום ולאוכל", הוא משתף. "אני רגיל לבית שלי ורגיל גם לאזעקות. כשמתחילה אזעקה אני נכנס למקלחת שהיא המרחב המוגן שלי בדירה. אם אני מחכה לאוטובוס, אני כבר יודע שעשרים מטר מהתחנה יש בית כנסת ומתחתיו דלת ברזל. אם אני שומע אזעקה או איזו שריקה, אני ישר הולך לשם ומסתתר עד שיירגע. הנסיעה אל העיר היא בדיוק ארבע דקות, ובמרכז העיר יש הרבה מרחבים מוגנים. אני מכיר את כולם.
"כשהייתי צעיר היה לי ביטחון עצמי, הייתי יוצא לראות איפה נפלו הקטיושות", ממשיך כהן. "לא היו אז אזעקות ולא הייתה כיפת ברזל. היום כבר יש פחדים וחששות, כי אזעקה מכניסה לך בהלה. בשבוע שעבר הייתה לנו אזעקה באמצע נסיעה. הנהג, צעיר בן 28, השתתק מרוב פחד, היה חיוור כולו ולא הצליח לתפקד. נתתי לו שתי סטירות ואמרתי לו לא לפחד, שאני איתו. האמת שגם אני פחדתי, אבל שידרתי לו ביטחון עצמי. אחרי שהאזעקה הסתיימה הוא לא עשה את כל המסלול. הוא לקח אותי הביתה וחזר לתחנה".
הפנייה לעזרה היא לעיתים עניין מורכב בעת הנוכחית, אומרת ד"ר דניאלס מעמותת ער"ן, המעניקה סיוע נפשי במגוון דרכים דרך הטלפון 1201, או באתר ער"ן (eran.org.il). "אנשים מרגישים שאין להם לגיטימציה לפנות, כאשר יש מי שאיבדו את הכול", היא מסבירה. "יש לנו שיחות שנפתחות בהתנצלות על 'תפיסת קו' או על 'התבכיינות'. חלק מהאתגר שלנו הוא לתת תוקף לחוויה ולהעביר את המסר שמצוקה היא מצוקה.
"אנחנו לא נמצאים כרגע בתחרות מי יותר מסכן. כשאנחנו חונקים את הדברים בתוכנו ולא נותנים להם ביטוי, הם מרימים ראש בצורת התקפי חרדה או בביטויים גופניים".
