בתחילת המלחמה, חלק מהגורמים במערכת הביטחון ובממשלת ישראל ניסו להימנע מהפעלת כוחות קרקעיים בעזה. עצות דומות ניתנו גם על ידי אנשי ממשל אמריקנים שביקרו בישראל. להססנות הזו היו סיבות רבות, כאשר העיקרית שבהן נגעה ליכולת של כוחות קרקעיים לפעול בצורה אפקטיבית בסביבה המורכבת של עזה. אומנם לקח זמן לקבל את ההחלטה לצאת למהלך הקרקעי, אך לאחר שההחלטה התקבלה – הכוחות הישראלים פעלו בנמרצות.
עם זאת, בחלוף הזמן, הפיקוד הבכיר החל להסס להשתמש בכוח, והטיל מגבלות רבות על התקדמות הכוחות. היה נראה שהם רואים במבצע כפעולה אחת גדולה ולא כסדרת תקיפות, במהלכה יש צורך לשמור על עקרונות המלחמה ובמיוחד על עקרון הרציפות. כתוצאה מכך, היו הפסקות תכופות בין הפעולות, במיוחד ברפיח, חלקן כתוצאה מהלחצים הדיפלומטיים מצד ארצות הברית שהדרג הפוליטי בישראל לא הצליח לעמוד בהם. בנוסף, גם חוסר החלטיות בדרגים הגבוהים בצה"ל תרמה להארכת המלחמה שלא לצורך.
גורם נוסף להארכת הסכסוך – שעדיין משחק תפקיד – הוא סוגיית הסיוע ההומניטרי, שיש לה שני היבטים. הראשון הוא היקף הסיוע הנכנס לעזה והשני הוא אופן חלוקת הסיוע. מאז תחילת הסכסוך, ישראל נתונה ללחץ אמריקאי אינטנסיבי להעביר סיוע הומניטרי ודלק לעזה, למרות שוושינגטון ידעה שחלק גדול ממנו יגיע לחמאס ויחזק את יכולתו לשרוד במנהרות עזה. חוסר היכולת של המגזר הפוליטי לעמוד בלחץ הזה פגם באחת מנקודות הלחץ המרכזיות של ישראל להבטיח את החזרת החטופים והאריך את שרידותו הצבאית והאזרחית של חמאס.
השליטה של חמאס על הסיוע ההומניטרי נותנת לו זמן אוויר ושומרת על השפעתו וכוחו בקרב האוכלוסייה. חלק מהסיוע מנותב לצרכים של הארגון (מזון ודלק), בעוד שחלק אחר מחולק על ידי הארגון עצמו. חמאס עושה שימוש בסיוע כדי לגייס פעילים חדשים ולחזק את שליטתו על רצועת עזה ואוכלוסייתה. יתרה מכך, הסיוע לא מחולק בצורה שתואמת את מטרות המבצע של צה"ל, מה שמסבך את המאמצים לפנות אזרחים מאזורים של סכסוך, כמו צפון עזה, ומקשה על הפעולות הצבאיות. ההשתהות של צה"ל בהפסקת השליטה של חמאס בחלוקת הסיוע באמצעות הטלת שלטון צבאי חלקי וזמני או בלקיחת חלוקת הסיוע לידיה מאריכה את המלחמה ומקשה על צה"ל להשיג את מטרותיו.
גורם נוסף להארכת הסכסוך הוא סוגיית החטופים. צה"ל פועל בזהירות רבה במהלך המלחמה וממשיך לעשות זאת כדי למנוע פגיעה בחטופים. התכנון המבצעי של התמרון הקרקעי והשימוש בכוח האש חושבו באופן שיפחית את הסיכון עבורם. זהירות זו כנראה גרמה לפספוס הזדמנויות מבצעיות ותמשיך להשפיע על התנהלות צה"ל בעזה.
עיכוב נוסף של כארבעה חודשים נגרם גם מהלחץ האמריקאי והבינלאומי להימנע מפעולות ברפיח ובציר פילדלפי לאורך הגבול בין עזה למצרים. לחץ זה נבע בעיקר מהחשש לפגיעה באזרחים ולפעולות שעשויות להפריע למשא ומתן פוטנציאלי על שחרור החטופים. עם זאת, בדיעבד ברור שהחששות הללו היו למעשה תירוץ עבור ארצות הברית וגורמים בקהילה הבינלאומית לכפות על ישראל הפסקת אש. זמן יקר אבד לפני שצה"ל החל בפעולות באזור בתצורה שהייתה מקובלת על וושינגטון.
הכנות צה"ל למבצע בעזה היו גם הן חסרות מאוד, בלשון המעטה. העניין התבטא בכמה תחומים, כולל גיוס כוחות. בשנים האחרונות, צה"ל הזניח את כוחות היבשה שלו, במיוחד את יחידות המילואים, מתוך אמונה שניתן לנצח במלחמות עם מודיעין, כוח אש מרחוק וטכנולוגיה מתקדמת המופעלת על ידי יחידות קטנות. תפיסה זו הובילה להעברת משאבים מהכוחות הקרקעיים לכיוון המודיעין וכוח האש המדויק.
כתוצאה מכך, צה"ל צמצם את זרוע היבשה, פירק חטיבות שריון והפחית ברכש של טנקים ונגמ"שים. גם כוחות התותחנים וההנדסה, ובפרט ציוד הנדסה כבד – צומצמו, כאשר מדובר בכוחות החיוניים לפעולות קרקעיות באזורים מורכבים כמו עזה ולבנון. עשרות אלפי מילואימניקים שוחררו מצה"ל, והאימונים שעברו אלה שנשארו פחתו משמעותית.
האמת חייבת להיאמר: חלק מהמפקדים הבכירים בצה"ל לא הבינו את האיום הרב-חזיתי ולכן לא הפנימו את החשיבות של שמירה על מוכנות כוחות היבשה, בעיקר במילואים. הבעיות בגיוס הכוחות הללו, בשילוב המחסור בחילות היבשה, הן בין הסיבות המרכזיות לקושי בביצוע פעולות סימולטניות במספר אזורי לחימה בעזה. חוסר הפיקוח של הדרג הפוליטי על גיוס הכוחות של צה"ל תרם גם הוא להכנה הגרועה של הצבא.
חוסר המוכנות בכל הנוגע לתכנון המבצעי החמיר את מצב גיוס הכוחות. זה היה בולט בשני תחומים עיקריים: ראשית, צה"ל לא נתן די קרדיט לאיום שמציב חמאס, ובמיוחד לא העריך נכונה את היקף מערך המנהרות שלו. שנית, מראש לא היו תוכניות מבצעיות לתרחיש כמו זה שמתפתח בעזה – כיבוש מלא של רצועת עזה והשמדת חמאס.
במשך שנים רבות נחשבה עזה לזירה משנית, כאשר המטכ"ל התמקד בעיקר בחזית הצפונית ובאיראן על חשבון איסוף מודיעין, תכנון מבצעי ותשומת לב לעזה. כתוצאה מכך, צה"ל מצא את עצמו מנסח בחיפזון עקרונות מבצעיים מעודכנים ומיישם אותם במהלך הלחימה. ההזנחה הזו השפיעה ישירות על משך הסכסוך.
לסיכום, בעוד שההארכה של הסכסוך בעזה היא תוצאה של גורמים רבים, חוסר הרצון של צה"ל לקחת אחריות על חלוקת הסיוע ההומניטרי, כפי שמחייב החוק הבינלאומי, הוא הסיבה העיקרית הנוכחית המונעת את השמדת היכולות הצבאיות והממשלתיות של חמאס.
לדרג הפוליטי יש אחריות רבה לכך, עקב חוסר היכולת או חוסר הרצון שלו להתמודד עם הצבא ולכפות עליו את הצעדים הנדרשים בתחום האזרחי. כפי שמפורט במאמר, גורמים נוספים תרמו גם הם. הטיפול בבעיות בתחום האזרחי הוא חיוני להשלמת המשימה של השמדת החמאס.
