הרב יורם אברג'ל מנתיבות, שזכה להערצה חוצת־מגזרים, נפטר ב־2015 ממחלת הסרטן כשהוא בן 58 בלבד. היו שחששו כי הסתלקותו של הרב הדומיננטי תשאיר את קהילתו ללא מנהיג. אך כבר בהלוויה מיהר הראשון לציון הרב שלמה עמאר, להכריז כי שני בניו יירשו את אביהם בהנהגת המוסדות, והדביק לבכור את הכינוי "החיד"א", ראשי התיבות של שמו.
לאחר תקופה קצרה של הנהגה משותפת התפצלו האחים למוסדות נפרדים; החיד"א המשיך לשמש כראש המוסדות והקהילה של אביו, ואילו הרב ישראל הקים את "המאיר לארץ", עמותה וקהילה עצמאית שמתפתחת במהירות.
השונות בין האחים בולטת. הרב ישראל, המקפיד על חזות ייצוגית ודיבור רהוט ומסודר, נושא עיניו אל מחוץ לנתיבות ופונה לקהלים חדשים. לצד התוכן הנגיש, עם המשלים והסיפורים האופייניים, ניתן לזהות בדבריו ניסיון להתרחק מתרבות ומאמונות עממיות. הוא קורא למאזיניו "לעלות כיתה מכל הסגולות המטופשות. במחילה גמורה זו שטות, כאן לא מאמינים בברכה, כאן צריך עבודה".
הרב ישראל מיישר קו עם המיינסטרים החרדי, מקיים קשר קרוב עם רבני המגזר ונמנע מעימותים איתם. בעלון שלו הובע לאחרונה המסר החרדי הקלאסי ש"כל היחידות המובחרות ביותר בצה"ל ביחד, אינן משתוות אפילו לשעה אחת של לימוד תורה של אברך אחד". עם זאת, בסביבתו מספרים כי הוא מקיים קשר רציף עם קצינים בצה"ל, ועורך עצרות תפילה לחיילים.
החיד"א, לעומתו, נשאר עממי לחלוטין בהופעתו נטולת העניבה ובדיבורו המהיר, שבאופן מודע אינו מחפש לשדר "נכבדוּת" כלשונו. החיד"א אינו מהסס להתעמת עם המנהיגות החרדית, ובבחירות האחרונות לרשויות המקומיות אף הפנה עורף לש"ס והריץ בנתיבות רשימה נפרדת בשם "אחי", שזכתה להצלחה גדולה וקיבלה שבעה מנדטים מתוך 17.
בשורה של ראיונות שהעניק בשבועות האחרונים, ובניגוד לאופיו הנינוח בדרך כלל, מתח הרב ביקורת על "ידידיי ורעיי המתוקים והאהובים מש"ס", תוך שהוא טורח להדגיש שדבריו מופנים כלפי העסקנים ולא כלפי הרבנים, שהם "כתר לראשנו". הוא האשים את המפלגה בשחיתות ובקיצוניות, וטען כי אנשיה "לוקחים מעשרות" לעצמם מכספי המוסדות.
גם בסוגיית הגיוס דיבר החיד"א נגד הקצנת המיינסטרים החרדי, וקרא למי שלא לומד תורה להתגייס. הוא עצמו נוהג לשלוח לצבא תלמידים שאינם מתאימים ללימוד בישיבה, והם מתגייסים לגדוד נצח יהודה או למסלולים של בני הציונות הדתית. "יש לסתום ב'עופרת יצוקה' את אלה שמדברים בגנות הצבא והחיילים הקדושים", פורסם בשמו, בלשון ציורית אופיינית.
בנו של הרב ויד ימינו, בניהו (25), מכניס אותי לבית המדרש העמוס במאות תלמידים, ומוביל אותי היישר לאביו היושב צמוד לארון הקודש. הרב תופס את ידי בשני ידיו, שואל לשמי ולשם העיתון שאני כותב בו. "קוראים לי חיים יוסף דוד", הוא מציג את עצמו בפשטות, "יש כאלה שקוראים לי החיד"א. אני הבן של הרב יורם זכר קדוש לברכה, ואני כל כך שמח שבאת. ברוך הבא וברוך תהיה. מה שאתה רואה פה זה ברוך השם שלוש קומות של מקום תורה שפועל סביב השעון. יש פה בלי עין הרע כ־600 בני תורה טהורים ואהובים. אנחנו אוהבים כל אחד – חרדים, דתיים, כאלה שמתקרבים, כולם משמחים אותנו".
מדוע יש הקצנה בעולם התורה הספרדי, כמו בעניין הגיוס למשל? אני שואל, והרב משיב: "יש הקצנה, לא אצלנו, של ספרדים שמנסים אולי לחקות את האשכנזים, ומקדשים קצת את ההתעלמות וההיבדלות מהעם. זה לא יצליח במקומות כמו נתיבות. בעניין הגיוס שהזכיר כבודו, אנשים חושבים שצבא זו מילה נרדפת לקלקול, זה לא נכון. אני הקטן מבקר בבסיסים כדי לתת שיעורי תורה ורואה את הרוח הגדולה שלהם. בלי החיילים האלה בשמחת תורה, מה היה קורה בנתיבות? היום חזר השקט, הם השליחים הקדושים. אי אפשר להתעלם מעבודת הקודש של החיילים הצדיקים. היום הצבא נותן מענה גם לאנשים חרדים מאוד ביחידות שלהם.
אני לא אומר חס ושלום שאברך שלומד צריך להתגייס, אבל יש כאלה שרושמים מישהו בישיבה כשהוא בכלל לא מגיע, ובאמת הוא מוכר פיצות ולא מתגייס. לצערנו המצב גורם למרמור גדול. אני מבקר פצועים בבתי חולים, מסכנים שאיבדו יד ורגל, השם ישמור. אימא כזו שהבן שלה בלי יד, והבן של השכנה עובד כרגיל, איך היא יכולה לקבל את זה?"
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
