"גדעון אף פעם לא סמך על העובדים הפלסטינים שעבדו תחתיו", מספרת רעייתו, אלה פרי. "הוא דאג להם, היה ישר איתם והיה חשוב לו שיקבלו את הכסף והזכויות שלהם, אבל תמיד אמר שהוא לא בוטח בהם, ושברגע שיוכלו ידפקו לו פטיש בראש. ככה, במילים האלה. וזה מה שקרה בסוף".
ביום ראשון לפני שבועיים נרצח גדעון פרי על ידי עובד פלסטיני במפעל "פריאל תעשיות מתכת בע"מ", בפארק התעשייה בראון הסמוך ליישוב קדומים. גדעון, שהיה בעל נשק אישי, היה גם מנהל השמירה במפעל, לצד תפקידו המרכזי כמנהל העבודה שתחתיו עבדו פועלים פלסטינים בעלי היתר. אחד העובדים הללו ניגש אליו בעיצומו של יום עבודה, פצע אותו קשות במכות פטיש וחטף את נשקו. מנהל המפעל היה אז בשיחת טלפון עם פרי, ושמע את כל ההתרחשות. הוא הזעיק עזרה, אך עם הגעתו לבית החולים נקבע מותו של גדעון.
"הגיעו לפה בשבעה אלוף פיקוד המרכז החדש אבי בלוט, מח"ט שומרון היוצא, המח"ט הנכנס ועוד בכירים מימין ומשמאל", מספרת אלה. "לכולם אמרתי את אותו מסר – לא יכול להיות שאנחנו אלו שמפחדים ולא הפלסטינים. זה לא הגיוני שאנחנו חיים פה בפחד והם לא מפחדים מאיתנו. לא אכפת להם מהכסף שלהם או מהחיים שלהם, הם רק רוצים להרוג אותנו. הם צריכים לדעת שהם חיים כאן בזכותנו, והם אלה שצריכים אותנו.
"אמרתי לאלוף, לא יכול להיות שאני מתלבטת אם לשים דגל ישראל על הרכב כי אני חוששת. אנחנו בעלי הבית, ואנחנו צריכים להראות משילות פה באזור ולא לפחד לנסוע עם דגל על הרכב. עם ישראל צריך להיות נטוע בארצו, ולא בפחד. אני רוצה לקוות שאולי הזזתי משהו קטן בלב ומשהו נכנס, וכשהוא יֵשב עם קודקודים ושרים ובכירים הם ייזכרו בי הקטנה ויצליחו לעשות עוד משהו שימנע את הרצח הבא".
גדעון פרי נולד וגדל בקדומים לפני 38 שנים להוריו חנה ויוסי פרי. הוא היה הילד הראשון שנולד בשכונת גבעת־שלם, שבה מתגוררים הוריו עד היום. אלה (37) גדלה במושב חדיד במרכז הארץ, והגיעה לשירות לאומי במוקד הביטחון של קדומים. בזמן שהותה ביישוב, ודרך חברה משותפת, הכירה את גדעון. אחרי תקופה הם נישאו וקבעו את משכנם בקדומים. כאן נולדו שלושת ילדיהם: יפעה, עלמה ורגב.
"בתקופה שהוא היה בצפון דאגתי נורא. לא ישנתי לילות מהפחד. לא דמיינתי שנעבור את כל החודשים האלה ובסוף הוא ילך לעבודה ולא יחזור"
כמי שגדלה באותה שכונה בקדומים הכרתי את גדעון מילדות. בבגרותי הכרתי את אלה, כשהשתתפנו בחוג מחול לנשים ביישוב, ומאז שמרנו על קשר. בתום ימי השבעה ביקשתי לבקר בביתה, לשמוע עוד על האיש שלה ולהיאחז בזכרו הטוב. תחילה שאלתי את אלה מה גרם לבחורה שגדלה במרכז הארץ לקבוע את משכנה בשומרון.
"כשבאתי לבדוק את האפשרות של שירות לאומי במוקד לא הכרתי כלום", מספרת אלה, "לא היה לי מושג איפה קדומים נמצאת בכלל. היו לי הרבה סטיגמות על מתנחלים ועל מי שגרים כאן. אבל הגעתי והתחברתי, והיה לי ברור שאני הולכת להישאר פה גם בעתיד. בכל פעם שחזרתי במוצאי שבת לשירות הלאומי, בעיקול לפני הכניסה לקדומים, כשפתאום כל היישוב נפרס בפניי, הייתי מרגישה איך מתרחב לי הלב וידעתי שזה הבית שלי".
בשנתה הראשונה בשירות הלאומי נרצחה בכניסה לקדומים חברתה של אלה, רעות פלדמן ז"ל, ששירתה גם היא כבת שירות במוקד הביטחוני ביישוב. "הרצח של רעות השפיע עליי מאוד. אחרי הרצח עטפו אותנו, בנות השירות של המוקד, והאנשים ביישוב הפכו למשפחה עבורי".
סושי, המבורגר ובוסתן
לפני כמה שנים הבחנתי במודעה ביישוב: גדעון פרי מתחיל להכין ולמכור סושי ביתי. כתבתי לרעייתו אלה שכחובבת סושי אני עומדת להיות לקוחה קבועה שלו. רק מי שגדלו ביישוב יבינו את השמחה שבפתיחת כל עסק חדש במקום. לא צריך לנסוע לעיר, הכול נמצא כאן, במרחק נגיעה.
"גדעון היה יזם בנשמה, כל פעם זה היה משהו אחר", מספרת אלה על חלומותיו של גדעון, שהוא סחף אליהם גם אותה. "אם זה מחסן של אחותו שהוא השתלט עליו ועשה בירה עם חברים, או הסושי שפתח עם חבר טוב והעמיד אותי במטבח מהצהריים לברור אורז. אחר כך הם מכרו המבורגר והצליחו בגדול. הוא היה גם בתיאטרון הבובות של שרית ברנס, חברה טובה שלנו. הוא התחיל שם כמזכיר, אבל מהר מאוד ריכז את כל הלוגיסטיקה ופיתח איתה חלומות גדולים.
"היו לו גם ידיים טובות", ממשיכה אלה, ומצביעה על ספסלי העץ שבנה מחוץ לחנות כלי הנגינה מעל ביתם, שגם אותה בנה בשתי ידיו. "מגיל צעיר היה לגדעון חלום לפתוח חנות כלי נגינה בקדומים. הוא ניגן על המון כלים, ורצה שתהיה חנות שתספק את האפשרות לתושבים ביישוב. הוא פנה לבעלים של חנות 'גינצבורג' בתל־אביב וביקש מהם לפתוח סניף אצלנו. לקח הרבה שנים עד שהבינו שהוא רציני ולא מוותר, ולפני כשנה וחצי הוא הגשים את החלום ופתח מעל הבית שלנו את חנות כלי הנגינה הראשונה בשומרון".
פיתוח העסקים בקדומים היה קרוב לליבו של גדעון. אחד מבעלי העסקים ביישוב כתב לאחר הירצחו שהוא חש עם גדעון כמו אח, ושהעזרה והתמיכה שקיבל ממנו הייתה מעבר למצופה. כשהוא שאל מה מניע אותו לעזור כל כך, גדעון השיב: "חשוב לי שתצליח, אני רוצה שעסקים בקדומים יצליחו כדי שאנשים יקנו ממך ולא יעצרו בפונדוק (הכפר הערבי השכן)". אלה מספרת שהדייט השבועי שלהם היה "בסופר פה בשכונה. ידענו שאפשר לנסוע לעיר לקנות בזול יותר, אבל היה חשוב לנו לפתח את העסקים ביישוב ולתת את הכסף שלנו דווקא כאן, לסופר המקומי".
הפרויקט האחרון של גדעון היה הבוסתן ליד בית הוריה של אלה במושב חדיד. הוא זיהה שם שטח גדול ולא ממומש, והחליט לנטוע בו עצי פרי. "בהתחלה לא היה לו מושג בעצים וחקלאות, אבל הוא ראה את השטח והחליט שיקים בו בוסתן, אז הוא ישב ולמד. לילות שלמים הייתי נרדמת לידו כשהוא רואה סרטונים והרצאות על השבחת קרקע, שתילה ואיזה עצים כדאי לגדל. והוא עשה את זה. מאה עצים הוא נטע שם, וממש לפני כמה שבועות הוא הלך וחפר שלושים בורות נוספים לשתילה".
ב־7 באוקטובר הוקפץ גדעון למילואים, ושירת תקופה ארוכה כסמ"פ לוגיסטי בשריון. הוא דאג לחייליו בכל צורך אפשרי. "הוא היה הלב החי של הפלוגה, דואג למיטות, כובעים, אוכל. הוא הקים להם בית כנסת, מה לא", מספרת אלה. "במוצאי שביעי של פסח הוא התארגן תיק־תק ונסע. אמר לי שהוא חייב להגיע מהר לעשות מימונה לחיילים, היה חשוב לו שיהיה להם הכול".
לפני כשלושה שבועות השתחרר גדעון מסבב מילואים נוסף וחזר לעבודתו כמנהל העבודה במפעל, לצד הפעילות בחנות. "עד המלחמה עבדתי בעיקר בסטודיו שלי כמעצבת גרפית", מספרת אלה על השינוי שחל בתקופה הזו גם בחייה. "אחרי שגדעון יצא למילואים וראיתי את החנות מתחילה להעלות אבק, ידעתי שאני לוקחת את זה על עצמי ונכנסתי יותר לעניינים. בהתחלה היה לו קשה שאני מוותרת על החלום שלי בשביל להחזיק את החלום שלו, אבל מבחינתי זה לא היה ככה. זה הפך להיות החלום שלי".
אחרי חודשי מילואים ארוכים בצפון ובגבול עזה, גדעון נרצח דווקא כאן, קרוב לבית ובאמצע יום עבודה.
"בתקופה שהוא היה בצפון דאגתי נורא. לא ישנתי לילות מהפחד עליו ומה יכול לקרות לו. לא דמיינתי שנעבור את כל החודשים האלה ובסוף הוא ילך לעבודה ולא יחזור, זה בלתי מתקבל על הדעת שעובד שלו, אדם שהכיר אותו וגדעון דאג לו, רוצח אותו רק כי הוא יהודי. אבל זה גם מה שהבהיר לי שהכל מדויק. אני רואה בזה את אצבע אלוקים ושהכול מהקב"ה, עם כל הקושי והכאב שלי"
אחד הרגעים שטלטל רבים בהלוויה היה אמירת הקדיש של רגב בן ה־8, בקול ילדי ועדין. "לא ידעתי שככה הרגע הזה יזעזע וייגע באנשים. שאלתי את הילדים מי רוצה לדבר בהלוויה, ורגב אמר שהוא רוצה אבל לא יודע מה, ואז גיסי הציע שיגיד קדיש למרות שהוא קטן, והוא התחבר לזה. זה היה רצון שלו, והייתי איתו. גם הדגל ישראל שהוא החזיק כל ההלוויה ונופף בו, היה חשוב לו מאוד. הוא רצה להחזיק בו חזק ולהראות לכולם שאבא שלו היה גיבור ומת מות קדושים.
"גדעון היה אבא מדהים לילדים שלנו. באינסטינקטים שלו הוא ידע בדיוק מה כל אחד הכי צריך, וידע לתת לו את זה. הילדים היו בראש סדר העדיפויות שלו. זו נקודת התורפה שלי והכאב שלי עליהם. אני רוצה לקוות שטביעת האצבע שלו ומי שהוא היה כבר נטבעה בהם, וזה ילך איתם תמיד".
המשימה שהוא השאיר לי
כאשר אלה מדברת על גדעון היא מרבה לצחוק, נזכרת בכל פעם בעוד בדיחה או הטרלה שלו. "הומור וציניות היו דרך החיים שלו, וככה גם אני ממשיכה לחיות", היא אומרת. "בערב אחרי שנרצח ולפני הלוויה ישבו איתי חברות, ומישהי זרקה בדיחה על זה שכדאי שכולם יסתמו. צחקתי ואמרתי שזה בדיוק מה שגדעון היה אומר, והלוואי שהייתה לי את החולצה של רביטל ויטלזון־יעקבס עם הכיתוב הזה. למחרת בבוקר קיבלתי מרביטל שתי חולצות של 'סתמוווווו', אחת להלוויה לקרוע ואחת ללבוש אחרי".
מעבר להומור ולרצון להדוף משפטים חסרי טקט, אלה ביקשה להעביר מסר בבחירת החולצה, מסר שמבחינתה הוא הצוואה שגדעון השאיר לה: "הרגשנו שכל מה שקורה במדינה, עוד לפני המלחמה, וכל מה שהלך פה בשנה וחצי האחרונות – זה שאנחנו יותר מדי מדברים וצועקים, בלי הקשבה. ברשת בכלל כל אחד צועק את עצמו החוצה, וגם פנים אל פנים מרגיש לי שאנשים מדברים ולא מקשיבים, רק מחכים שהשני יסיים כדי לשפוך את הדעה שלהם בלי לשמוע. ייחלנו שאנשים רגע יסתמו ויקשיבו אחד לשני.
"גדעון היה הכול מהכול. קונפליקטים ישבו אצלו בשלווה ובשלום. היו לו חברים טובים מימין ומשמאל, דתיים מאוד וכאלה שהם לא דתיים בכלל, ועם כולם הוא ידע לדבר. היו לו ויכוחים על גיוס חרדים, על מחאות קפלן, כן ביבי לא ביבי, והוא ידע להתווכח, אבל עשה את זה מתוך הקשבה וכבוד. בשבעה הגיעו אנשים מכל קצוות הקשת, היו פה חברים שמעולם לא דרכו מעבר לקו הירוק. יש כאלה שאומרים שעברנו כעם את נקודת האל־חזור בעניין החיבור והאחדות. אני לא מסכימה עם זה ולא מוכנה לקבל את זה. זו המשימה שהוא השאיר לי. היא קשה מאוד, אבל אני חושבת שהחיבור והיחד שלנו, לא מתוך ביטול העצמי אלא מתוך הבנה שכל שבט ושבט יש לו את השביל שלו ויש לו את מה שהוא מלמד את העם כולו, זה הדבר האמיתי".
כאשר הודיעו לה על הרצח היא הבינה שהאבל שלה לא יהיה פרטי בלבד, אלא גם לאומי. "הגיעו לנחם אותנו אנשים שבכלל לא הכרתי ולא הכירו אותנו, הם אמרו ששמעו ובאו בלי להכיר, כי זה פיגוע וזה רצח של יהודי. ישבו אצלי שרים, חברי כנסת ובכירים מקצוות שונים. בשבת בערב עשו פה מתחת לבית תפילה של כל בתי הכנסת בשכונה, וזה חידד לי את ההבנה שזו הצוואה של גדעון, לחבר את כולם, לאחות את הקרע בעם".
שמעת בשבעה סיפור או משהו חדש על גדעון?
"כמעט את כל הסיפורים הכרתי כי הוא היה מספר לי הכול, אבל היו שני אנשים שהפתיעו אותי כשסיפרו כמה גדעון שינה את החיים שלהם, איך הוא דחף אותם למקום שבו הם נמצאים היום, והודו שבזכותו הם עשו דברים שלא חלמו שיגיעו אליהם. הופתעתי מגודל ההשפעה אבל ידעתי שכזה הוא היה, דחף תמיד כל מי שהיה בסביבתו להתקדם, להצליח, להגשים חלומות, ליזום ולפתח, והכול בפשטות מאוד גדולה. יש לנו מגנט על המקרר 'לא פשוט להיות יהודי פשוט', אבל הוא היה כזה בקלות. הוא היה יהודי פשוט".
