הסופרת האיטלקייה צ'ציליה פרודי, שזוכה להצלחה רבה יותר ברשתות החברתיות מאשר בחנויות הספרים, מוכרת גם כפעילה פרו פלסטינית נלהבת. עוד לפני השבעה באוקטובר היא כתבה מספר ספרים על עזה וזכורה, בין היתר, בגלל ציטוטה האייקוני "אני מאוהבת ביחיא סינוואר". ביום שלישי בשבוע שעבר היא נחקרה בביתה במילאנו באשמת "הסתה לפשעים גזעניים" ו"השמצה חמורה הניזונה משנאה גזעית".
החקירה באה בעקבות תביעתה של ניצולת השואה ליליאנה סגרה: כנראה אחת היהודיות המשפיעות בעולם כיום וללא ספק, המשפיעה ביותר באירופה. החודש היא תחגוג 94 אביבים והיא אוהבת להגדיר את עצמה כסבתא במשרה מלאה, אבל האמת היא שהיא הרבה מעבר לכך.
ליליאנה, ניצולת אושוויץ־בירקנאו, נולדה במילאנו שבאיטליה ומתגוררת שם עד היום. בשלושים שנות חייה האחרונות, כלומר מאז שהחליטה לשבור את השתיקה הארוכה שכפתה על עצמה מאז שחרורה, היא מקדישה את חייה להנצחת זכר השואה. אסירה מספר 75190 יצאה למסע בכל רחבי איטליה, פגשה מאות אלפי תלמידים ושיתפה בסיפורה המצמרר.
ב־2018 חייה השלבים שוב התהפכו, הפעם לטובה, כאשר קיבלה מנשיא איטליה סרג'ו מטרלה מינוי לתפקיד "סנאטורית לכל החיים": התפקיד החשוב והבכיר בפרלמנט האיטלקי, שאין לו תפוגה ושלא ניתן לביטול. כיום מכהנים בארץ המגף חמישה סנאטורים לכל החיים מתוך 205 סנאטורים.
כך, בגיל 88, ליליאנה נכנסה לפוליטיקה הארצית והפכה לא רק לסנטורית מוערכת, אלא לכוכבת של ממש ואפילו משפיענית רשת. כזאת שכולם, מבוגרים וצעירים, רוצים להיות בקרבתה. היא הוזמנה לאינספור אירועי תרבות ואופנה, כיכבה בשערי המגזינים החשובים באיטליה, פרסמה ספר אוטוביוגרפי שהפך לרב מכר, הצטלמה לסרט על חייה ונשאה נאום היסטורי בפרלמנט האירופי ששודר בכל רחבי העולם.
אבל, יחד עם גל האהבה, שטף אותה גם גל של שנאה אנטישמית חסרת תקדים. היא קיבלה איומים על חייה, מכתבים אלימים ופוסטים ברשתות החברתיות קראו לפגוע בה. כך, עם הגיעה לגיל 90, היא הפכה לאדם המבוגר באירופה שחי תחת אבטחה. עד היום היא לא יכולה לצאת מהבית ללא ליווי של שלושה מאבטחים. כמובן ששום דבר לא עצר את הסנטורית הנמרצת, שרגילה לשרוד מגיל צעיר, ושהמשיכה לחיות את חייה כאילו שום דבר לא קרה.
האהדה כלפיה רק הלכה וגברה. ליליאנה הפך לשם נרדף לשלום, לסבלנות, לסובלנות, לעוצמה, לגבורה, לעוז. בחודש דצמבר 2019, בשיא החורף הקר של מילאנו, עשרות אלפי מפגינים וכ־600 ראשי עיר מילאו את פיאצה דל דואומו, צעדו יד ביד וזעקו "ליליאנה את לא לבד".
הכול השתנה לאחר טבח השבעה באוקטובר. לאחר מתקפת הטרור, ליליאנה התבטאה בעד זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה וקראה לשחרר את החטופים. התגובה הייתה מידית. בועת השנאה שהלכה והתנפחה במהלך השנים – התנפצה לה בפנים. ליליאנה הפכה בן רגע לפרסונה נון גרטה, לאויבת המדינה. עמודי המעריצים ברשתות החברתיות, שנהגו לשתף מידי יום ציטוטים מתוך נאומיה ועדויותיה, החלו לגנות אותה. חלקם אף מחקו את הפרופילים שהקימו וטיפחו במשך שנים ארוכות.
השיח נגדה הפך לאלים. הסנאטורים בפרלמנט הפסיקו למחוא כפיים בתום נאומיה, כפי נהגו לעשות בכל פעם שנשאה דברים, ושתיקתם הדהדה יותר מהאיומים ברשת. ערוצי הטלוויזיה הפסיקו להזמין אותה לראיונות וביום הזיכרון הבינלאומי לשואה היא קיבלה המלצה חמה להישאר בבית מתוך חשש להתנגשות.
שוב, שום דבר לא עצר אותה. בהתבטאות הפומבית האחרונה שלה, אמרה ליליאנה שלקרוא למלחמה בעזה רצח עם זה שקר, כי היא חוותה רצח עם אמיתי ויודעת בדיוק כיצד הוא נראה. מיותר לציין כי השיח נגדה הפך לאלים אף יותר. הנאצות שעד לאותו הרגע נשמעו בעיקר ברשת, הפכו ללגיטימיים גם בתקשורת המסורתית. "איך יכול להיות שילדה ששרדה את אושוויץ לא יוצאת להגנתם של ילדי עזה שחווים שואה שנייה?", תהו המומחים והפרשנים באולפנים.
בשבוע שעבר, כאמור, ליליאנה שוב עלתה לכותרות. זה קרה כאשר הגישה בהפתעה תביעה בבית המשפט נגד הסופרת צ'ציליה פרודי, שפרסמה בתחילת חודש יולי סרטון בעמוד האינסטגרם הפופולרי שלה שבו אמרה בבכי ובכל רועד שהיא לא סולחת ולעולם לא תסלח ליהודים על מה שעשו לחבריה הפלסטינים. היא אף הוסיפה: "אני שונאת את כל יהודי העולם, ואת כל הישראלים והציונים. מהראשון ועד האחרון. אתם דוחים אותי. אם יום אחד אראה אתכם תלויים בכיכר העיר, אני נשבעת שאהיה שם בשורה הראשונה כדי לירוק על גופתכם". הסרטון הפך מיד לוויראלי וזכה לתשבחות. "את גיבורה", "כל הכבוד על האומץ", "אמרת את מה שכולנו רצינו להגיד, אבל לא יכולנו", הגיבו לסרטון אלפי עוקביה.
הקהילות היהודיות באיטליה התלבטו כיצד לפעול נגד דבריה הקשים של הסופרת, והחליטו בסוף שלא לעשות כלום, כנראה מתוך חשש להצית את האווירה הדליקה וללבות את הלהבות נגד יהודי איטליה, שגם ככה חווים אירועי אנטישמיות קשים ביותר. חודש לאחר מכן ליליאנה הרימה את הכפפה והחליטה לתבוע בעצמה את צ'ציליה. "חיים שלמים לימדו אותי להיות אישה חופשיה, ולא לפחד מכלום", אמרה ניצולת השואה.
צ'ציליה הגיבה ואמרה: "אין לה לב. מה שעושים היום לילדי עזה גרוע יותר ממה שעשו לה בילדותה. אני יודע שהיא אישה מבוגרת, אבל לא אכפת לי – אני שונאת גם אנשים מבוגרים, אם הם רעים". כעת, לא נותר אלא לחכות כדי לגלות כיצד יכריע בית המשפט בנושא. האם דבריה של צ'ציליה יוגדרו על ידי בתי המשפט כאנטישמיים? התשובה נראית מובנת מאליה, אך במציאות שבה אנו חיים מאז השבעה באוקטובר ועד היום – שום דבר לא מובן מאליו.
