ההפגנה הזו לא הייתה אמורה לרגש אותי במיוחד, ובכלל, ממתי הפגנות מרגשות, אבל אני על סף דמעות עוד לפני שירדתי מהרכב. כשאני מצטרפת לשרשרת הנשים ולשלושת הגברים בתוכה, הדמעות כבר מרגישות בנוח לזרום.
צומת שוקת, לפני כחודש. קומץ נשים – יהודיות ובדואיות, פשוטות עם ומשכילות, גלויות פנים או עוטות מסכות לבנות – אוחזות בשלטים: "נורה אבו־סולב נרצחה כי היא אישה". אם לשבעה נרצחה בידי הגרוש שלה, אחרי שהתלוננה במשטרה כמה פעמים על אלימותו.
עו"ד אינסאף אבו־שארב, יוזמת ומובילת ההפגנה, לבושה בביגוד רשמי של עורכת דין בחום הקופח של אוגוסט, אוחזת במגאפון וקוראת בעברית ובערבית לחלופין: "לא לרצח". קולה נבלע לפרקים בצפירות תמיכה צורמניות של רכבים העוברים במקום. "לי אסור להתייאש", היא תאמר לי בהמשך על כוס קפה, אחרי שעתיים של הובלת ההפגנה. "אין לי פריבילגיה להתייאש. שינוי לוקח זמן, אפילו המון זמן, עד שהוא משתרש בסופו של דבר, אבל זה קורה. אני לא יכולה לשבת על הגדר ולהגיד אני מיואשת. כשחיי נשים מוטלים על הכף, צריך לעשות הכול כדי לשנות את התמונה". אם בצוות למיגור הפוליגמיה, אם במתן ייעוץ וייצוג משפטי לנשים משכבות חלשות, ואם בפעילות אקטיביסטית דוגמת ההפגנה הזו – זה בדיוק מה שאבו־שארב מנסה לעשות. לשנות את התמונה.
"האלימות המופעלת נגד האישה הערבייה הבדואית", מאבחנת אבו־שארב, "קשורה באופן הדוק לתפיסה התרבותית שרואה בה יצור חלש ונחות ולתלות העמוקה שלה בגבר המפרנס, שהוא לעתים מקור האלימות כלפיה. עוד מילדותה נתפסת האישה כרכוש של הגבר וכאובייקט שנתון לשליטתו, בין שמדובר באב, באחים ובהמשך בבן הזוג". במקרה הנורא של אבו־סולב, שהותירה אחריה שבעה יתומים ושבעקבותיו התקיימה ההפגנה המדוברת, מדובר בבן זוג לשעבר. "גם אלו דברים שקורים לצערנו. נשים שבני הזוג שלהם מורחקים מהן בצו והן מוגנות לכאורה, עלולות למצוא את מותן בצורה אכזרית".
ההפגנה הסתיימה בצעדה קצרה של אבו־שארב וחברותיה לעבר תחנת המשטרה הסמוכה, במטרה להעביר למפקד התחנה מכתב המוחה על הפקרותן של הנשים הבדואיות. "קחי שלט", פוקדת עליי אישה בגלביה בצבע בורדו ומסכה לבנה. משאית של "עותמן חסן ובניו" עוברת בסמוך אלינו וצופרת לאות הזדהות. נשים ערביות מתרגמות ליהודיות את הכתוב על השלטים. כאשר עשרים הנשים נעמדות מול שער התחנה, השוטרים מבקשים שניסוג כמה צעדים אחורנית. "אנחנו רק רוצות למסור מכתב", אומרת אבו־שארב. לאחר זמן קצר יוצא אלינו מפקד התחנה, סגן־ניצב משה זריהן. "הנוכחות שלכן מיותרת, המטרה שלנו זהה", הוא אומר, ומזמן כמה נציגות להיכנס אליו לשיחה. אני נכנסת איתן.
הן שוטחות את טענותיהן, מדברות על הפחד העמוק מכך שנשים קרובות אליהן יהיו הבאות בתור, אינן חוסכות ביקורת על אוזלת היד של המשטרה ומביעות את הכאב מפלח הלב על הנשים הבדואיות – האחרונות בתחתית שרשרת המזון של החברה הישראלית. הן מרגישות שדמן הפקר. "עשרות נשים מתות, נרצחות, נעלמות. כשחמש נשים נרצחות, עוד 5,000 נשים מפחדות עד מוות. חייבים לעשות יותר ממה שעושים", אומרת ד"ר יעלה רענן, פעילה חברתית יהודית, ומציעה להקים במשטרה צוות חשיבה שיורכב מנשים.
"האלימות המופעלת נגד האישה הערבייה הבדואית קשורה באופן הדוק לתפיסה התרבותית שרואה בה יצור חלש ונחות ולתלות העמוקה שלה בגבר, שהוא לעתים מקור האלימות כלפיה. עוד מילדותה נתפסת האישה כרכוש שנתון לשליטת הגבר, בין שמדובר באב, באחים ובהמשך בבן הזוג"
לא מדברת עם פוליגמים
אינסאף אבו־שארב (39) נולדה וגדלה בכפר הלא מוכר אל־סדיר בנגב. היא השלישית במשפחה שבה 15 בנות ושני בנים, נשואה לאסדיר, מורה לנהיגה, והם מתגוררים במיתר עם שלושת ילדיהם. "גדלנו באחוות נשים תומכת. לא היו אחים בוגרים, ואבא שלי תמיד רצה שנלמד", היא מתארת את ילדותה. אבו־שארב עשתה את הבלתי אפשרי כמעט, והפכה מנערה בדואית שלא ידעה מילה בעברית כשהחלה את לימודי התואר במשפטים, לעורכת דין פמיניסטית ואקטיביסטית שנאבקת למען זכויות הנשים הבדואיות, ולחברה בצוות משרד המשפטים למיגור הפוליגמיה.
"החוויה הבסיסית שלי כילדה הייתה שאני פחות טובה מהבנים. אני זוכרת דברים קטנים, כמו את סבתא שלי מביטה בנכדים הבנים כאילו זה משהו יותר טוב שצריך להעדיף. לאט לאט חלחלה בי ההבנה שאני צריכה למצוא בעצמי את המקום שלי ואת השביל הנכון. כבר אז נבט בי הרצון להוכיח שאין הבדל בין ילד לילדה, ושבנות מסוגלות לעשות הכול. ידעתי שכדי לעשות משהו בעל ערך עליי לדבוק בהשכלה. זה המסר שאבא שלי העביר לי".
מ־2006 ועד ראשית 2018 ניהלה אבו־שארב את מרכז זכויות הנשים הערביות בנגב בעמותת "איתך מעכִּי", המעניק בין השאר ייעוץ וייצוג משפטי, בעיקר בנושאי הבטחת הכנסה ודיני עבודה. "התמכרתי לשינוי החברתי ולעבודה המשפטית שמשנה חיי נשים לטובה. אני מרגישה שאני מגשימה את הייעוד שלי: ללחום את מלחמתן של הנשים הבדואיות נגד האפליה שלהן, ולחולל שינוי במעמדן".
כיום היא זוכה להכרה על פעילותה פורצת הדרך. לאחרונה בחרה בה אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, לאשת השנה שלה, והעיתון 'גלובס' כלל אותה בקבוצה של עשרים האקטיביסטיות המשפיעות בישראל. "האמת שזה מרגש אותי", מודה אבו־שארב.
כיאה להולכים נגד הזרם, היא נתקלת גם בתגובת נגד חריפה. ההנהגה הבדואית־הגברית לא ממש מחבבת את פעילותה. בעקבות אמירותיה בגנות הפוליגמיה התנהל נגדה קמפיין אלים. היא ספגה קללות, נאצות ואף איומים על חייה. בימים אלה היא מנהלת תביעת דיבה נגד עיתונאי בדואי ש"נתן במה להכפשות ולאלימות" נגדה. כשגבר פוליגמי רצה ללחוץ את ידה, אמרה לו שהיא "לא מדברת עם גברים פוליגמיים". הוא לא באמת הכיר אותה, וטעה לחשוב שהיא מתבדחת. "בן אדם שפוגע ככה בנשים הוא מחוץ למעגל שלי, חד־משמעית. חשוב לי להעביר מסר. יש קווים אדומים שלא חוצים, ואם חוצים אותם יש לזה מחיר", היא אומרת.
"אני מניחה שהרבה אנשים לא באו היום להפגנה כי 'אינסאף שם'", היא ממחישה את המחלוקת עליה במגזר. "לפני כמה שנים היה אסור בכלל לדבר על התופעה הזו של הפוליגמיה, זה היה טאבו. כל מי שדיברה רצו להוריד לה את הראש. קראו לרצוח ולאנוס אותי, אבל אני לא מפחדת כי אני מאמינה במה שאני עושה. יש מלא מטורפים, זה לא מה שיגרום לי לשבת בצד. יש עיתונות ערבית שמדירה אותי כי אני לא באה להם טוב בעין, אבל זה לא מעניין אותי".
גבירותיי, מהפך
בינואר 2017 הוקם מכוח החלטת ממשלה צוות בין־משרדי לצמצום הפוליגמיה. בראשו העמידה שרת המשפטים איילת שקד את אמי פלמור, מנכ"לית משרדה. חודש לאחר שפורסמו הנחיות המורות להגביר את האכיפה נגד הפוליגמיה, תקפה אבו־שארב בחריפות את שקד במאמר ב'הארץ'. היא האשימה אותה בכך שהתוכנית שלה מונעת משיקולים פוליטיים, וש"כל מטרתה היא לבוא חשבון עם החברה הפלסטינית בישראל תוך סימון המטרה הקלה מכולן – הנשים". מאז אבו־שארב עברה לא פחות ממהפך, והצטרפה לצוות המקצועי של משרד המשפטים שהוקם לצורך מיגור הפוליגמיה.
"בהתחלה, כשהכריזו על התוכנית ועל החלטת הממשלה הייתי מאוד סקפטית", היא מסבירה. "חשבתי שזה סתם ספין של שרת המשפטים ושל ממשלת הימין, ושבאים לדפוק אותנו. לא האמנתי שייצא מזה משהו. השינוי התחיל אחרי שפגשתי את אמי פלמור והכרתי את סוללת האנשים שעובדים איתה. ראיתי שיש לי שפה משותפת עם היועצות שלה. הבנתי שאין שם שום פוליטיקה ושאלו צוותים מקצועיים שמגבשים פתרונות. התרשמתי מהנכונות ומהכנות של העבודה במשרד, והבנתי שאני רוצה להיות חלק מזה. פוליטיקה לא מעניינת אותי, אני רוצה לקדם דברים. עד שהוועדה התחילה לפעול, לא היה שום דיבור רציני על הפוליגמיה. פתאום נוצר מרחב שמאפשר דיון עמוק. בהתחלה לא הסכמתי שישבו איתנו גברים בדואים. מאז ומעולם הפעילות שלי התנהלה במרחבים נשיים. מהניסיון שלי, כשגברים נכנסים לתמונה הם ישר רוצים להשתלט ולהכתיב. 'אני אגיד לך מה צריך לעשות'. זה לא התאים לי. ואכן, הגברים הבדואים הצטרפו בשלב יותר מאוחר".
למה פקפקת כל כך בכוונות משרד המשפטים?
"כי לא חסרות התבטאויות סרות טעם של חברי כנסת ושרים מהימין, כי מדברים על הריבוי של החברה הבדואית במונחים של מכת מדינה, כי יש הריסות בתים, כי יש אי הכרה בכפרים, כי מי מקשיב למצוקתן של הנשים הבדואיות, מי רואה וסופר אותן. בסופו של דבר חברתי למהלך הזה כי עדיין יש בי תקווה לשינוי. בעיני המנהיגות הבדואית, העת עוד לא בשלה להתמודד עם סוגיית הפוליגמיה. תמיד אומרים 'יש בעיות גדולות יותר'. ח"כ עאידה תומא סלימאן יצאה נגד המלצות הוועדה. כנראה זה לא משרת אותה פוליטית, והיא מעדיפה להגן על האינטרסים של הרשימה המשותפת. בכל פעם שנשים בדואיות שואלות אותה מה צריך לעשות, היא מנפנפת את נושא הפוליגמיה ואומרת שיש לנו הרבה עניינים קודמים לטפל בהם – תעסוקה, חינוך, בריאות. את הפוליגמיה היא העמידה בסוף שרשרת העדיפויות".
מאכזב, לא?
"מאכזב ברמות. ב־2015, אחרי שתומא סלימאן מונתה ליו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, פניתי אליה בבקשה לעסוק בנושא הפוליגמיה. היא לא קידמה במאום את הטיפול בנושא. אולי היא חושבת שהבדואיות חסרות תודעה, לא מבינות סדרי עדיפויות, קורבנות, מסכנות. נשים חזקות שנלחמות נגד הפוליגמיה פחות מתאימות לה. בדיונים היא הביעה הסתייגות ממני והעדיפה את נוכחותו של חבר כנסת פוליגמי. התחננתי בפני חברי הכנסת הערבים – עזבו אותי מהפוליטיקה, בואו נתייחס לפוליגמיה כתופעה חברתית קשה שנשים סובלות ממנה. תהיו מקצועיים. אל תגידו לי כל פעם 'הריסות בתים, אי מתן שירותים או אלף דברים אחרים'. אני מגיעה מכפר בלתי מוכר ומכירה את זה על בשרי. אני לא רוצה שידירו אותי ושיגידו לי מה חשוב. האם זה לא לגיטימי לדבר על פוליגמיה עד שלא נפתור את הדברים האחרים? ומי קבע שהדברים האחרים יותר חשובים? לא לגיטימי לדבר עלינו, הנשים הבדואיות, מעל הראש שלנו.
"בסופו של דבר הוועדה למעמד האישה החלה לעבוד על הנושא רק בלחץ של משרד המשפטים. תומא סלימאן חשבה שזו סתם ועדה וגמרנו, אבל זה ממש לא המצב. רואים את עבודת התיאום, רואים שכבר הוגשו כתבי אישום, בית הדין השרעי מחויב להפנות את התיקים הלאה ולהזהיר את הגבר הפוליגמי שהוא עובר עבירה, קאדים נקראו לוועדת הדחה כי נתנו היתרים לנישואים פוליגמיים. זה לא משהו שהיה בעבר. עד לא מזמן המצב היה שאין דין ואין דיין. היו נותנים להתחתן חופשי. אחת ההמלצות בדו"ח היא שגבר פוליגמי לא יוכל להתקדם בשירות המדינה, וגם העניין הזה מתחיל לזוז. אם יהיו אכיפה וטיפול נכון – אז כמו כל עבירה אחרת לא נעלים אותה במאה אחוז, אבל נצמצם אותה מאוד".
פמיניזם פריבילגי
אכן, נושא הפוליגמיה נמצא במקום גבוה בסדר היום של משרד המשפטים. עדות לכך ניתנה באפריל האחרון, כאשר בעקבות בקשת חופש מידע פרסם המשרד את יומנה של המנכ"לית אמי פלמור בחודשים אפריל־דצמבר 2017. היומן חשף באופן מוגבל את סדר היום של פלמור, אך ממה שפורסם עלה כי הנושא הבולט ביותר המאבק בפוליגמיה. לא פחות מ־60 אירועים בלו"ז היו קשורים אליו: פגישות עבודה של הצוות הבין־משרדי, פגישות הכנה, סיורים ועוד.
ביולי האחרון פרסם משרד המשפטים את דו"ח הצוות הבין־משרדי, פרי עבודה מאומצת של שלוש שנים, ובו למעלה מ־80 המלצות למיגור הפוליגמיה. נקבעו בו אמצעי אכיפה נגד הפוליגמיה, וגם ארבעה מקרים שבהם לא תתבצע אכיפה נגד פוליגמיה. ועדת השרים דחתה פה אחד את המלצות אי־האכיפה, מה שלא הפריע לראש הממשלה נתניהו לצייץ בטוויטר כי הוא "לא מוכן לקבל שום מצב של פוליגמיה במדינת ישראל – וזאת ההנחיה שלי לוועדת השרים שדנה בנושא… לצד חיזוק השכבות החלשות במגזר הבדואי, יש להבטיח אכיפה חזקה בנושא". פרשנים רבים ראו בכך ספין מובהק, ניסיון של נתניהו לעשות סיבוב על שקד.
"השרה שקד עובדת על העניין הזה שלוש שנים. להגיד שהיא תומכת בפוליגמיה זאת פשוט בדיחה", אומרת אבו־שארב. "נכנסו בשקד מימין ומשמאל, וכל זה למה? בשל הסעיף של החרגת מקרי קצה. 86 המלצות יש בדו"ח הזה. מה ראו לנגד עיניהם אלו שאצו־רצו לתקוף? הם לא יכלו להבחין בכך שיש בדו"ח צעדים משמעותיים ומשני חיים? אולי הם לא שמו לב שמדובר על חברה שיש בה שריעה וחוק ודינמיקה שצריך לתת לה זמן להתפתח? אולי צריך לאפשר את החריגים ולו רק כדי להגן על הנשים? אולי זה שלב ביניים? החשיבה הקיצונית הזו לא מיטיבה עם הנשים. ופתאום הפוזה של נתניהו כאביר זכויות האישה, אכפת לו בכלל ממעמד האישה?
"באות פמיניסטיות מחוץ לנגב, ערביות ויהודיות, ואומרות 'הדו"ח כולו סירחון'. זה לבוא ממקום פריבילגי ומנותק ולשפוך את המים עם הנשים הבדואיות שמצבן עגום. באיזו זכות הן יכולות לומר מה טוב ומה לא? זו אטימות והתנשאות להגיד שהדו"ח הזה שווה לפח. אי אפשר לבוא עם עקרונות של פמיניזם ליברלי מתקדם, ולהכתיב מגובה מגדלי יוקרה בתל־אביב איך נכון ליישם את העקרונות האלו בתוך חברה עם מיעוט זכויות לנשים. זה שלב ביניים, עוד צעד. את זה הן לא מבינות".
מה את אומרת על הטענות שלפיהן רבים במגזר מנצלים את הטבות הביטוח הלאומי ומרמים את הממסד?
"זה לא הוגן להסתכל על כל האנשים והנשים בחברה הבדואית כרמאים וגנבים של קופת המדינה. בכל מקום יש עבריינים שמנסים לרמות ואני מניחה שגם כאן, אבל לבוא ולהכפיש אוכלוסייה שלמה ולהתעלם מזה שהפוליגמיה מייצרת נשים חד־הוריות ומוחלשות – זה עיוורון".
על פי ההערכות, בין 20 ל־30 אחוזים מהמשפחות הבדואיות הן פוליגמיות. מה יהיה בעוד עשרים שנה?
אבו־שארב מביעה אופטימיות נחרצת: "הפוליגמיה תהיה חריגה, התופעה תלך ותצטמצם. זה מה שיקרה. שבעים שנה לא נעשה כלום. רק בשנה האחרונה התחילו ללמוד את המערכת ולעצב מדיניות של ענישה, ולאט לאט צריך יהיה לתקן את החוק ולהעניק סל שירותים לאישה נפגעת פוליגמיה. זה עוד לא קיים, אבל צריך לזכור שאפילו האכיפה היא משהו חדש. נכון לעכשיו אין עדיין גזר דין שניתן באשמת פוליגמיה, אבל החלו להגיש כתבי אישום בנושא. דברים הולכים להשתנות".
נושא אחר שאבו־שארב עוסקת בו בהקשר של החברה הבדואית הוא האלימות במשפחה. לדבריה, זוהי תופעה ש"מקבלת לגיטימציה מהנורמות החברתיות, לצד היעדר תפקוד של הרשויות האמורות להגן על הנשים הבדואיות. חצי מהתיקים שנפתחים במשטרה על אלימות של גברים בדואים נגד נשים, נסגרים בשל היעדר ראיות".
בדו"ח שחיברה על הנושא התייחסה אבו־שארב לבעיה בסיסית ביותר – היעדר מתורגמנית לשפה הערבית בתחנות המשטרה. בעקבות הדו"ח, העניין נמצא בטיפול. פרי נוסף שנשא המאבק שלה הוא תקן של עובדת סוציאלית במשטרה, שתפקידה להעניק סעד וטיפול לנשים ולילדיהן, שלעתים מגיעים לתחנה במצב נפשי קשה וכמוצא אחרון. "זה פיילוט שהתחיל בצפון בשתי תחנות משטרה, ועכשיו אצלנו. דרשנו שזה יהיה כאן".
שוברות שתיקה
במקרים רבים מדי, כמו בעדות שנצטט כאן בשורות הבאות, הפוליגמיה והאלימות מצטלבים למסכת אחת של התעללות נפשית וסבל קשים מנשוא.
"אני, סבחה, נולדתי ב־1981 ואני מתגוררת בכפר בלתי מוכר עם ארבעת ילדיי. נישאתי לאבי ילדיי כאישה שנייה. בהתחלה זה היה בסדר, אחר כך הגיעו המכות. הוא היה מרביץ לי כל הזמן, גם כשהייתי בהיריון הוא לא הפסיק, תמיד הכה אותי חזק, בלי רחמים. פעם אחת, כשהייתי בשבוע ה־16 להיריון, נסעתי למיון לאחר שהכה אותי. אחר כך נאלצתי לברוח למקלט ופניתי גם למשטרה.
"אצלנו בכפר אסור לברוח, ובטח שלא לפנות למשטרה. ההחלטה שלי הובילה לגירושים כפויים, שבעקבותיהם נלקחו ממני כל ארבעת ילדיי. השבט אמר את דברו, ולא נותרה לי ברירה אלא לקבל את ההחלטה. בהתחלה הם לקחו את הילדים הגדולים יותר, והשאירו אותי עם התינוק. בהמשך גם את התינוק העבירו לאבא שלו. אבא שלי הסכים, ולא היה חשוב מה אני חושבת ומה אני רוצה. היה ברור שאני חוזרת הביתה למשפחה שלי ללא ילדיי. לא יכולתי לעשות כלום, לא יכולתי להתנגד, לא הייתה לי כל ברירה. אני לא צד בכל ההליך הזה, שניהלו אותו הגברים והחליטו מה טוב בעבורי ואיך אני אמורה לחיות את שארית חיי. נחנקתי מבכי. חשכו עיניי. לא רציתי עוד לחיות. הרגשתי שאין טעם לחיים. ניצלתי מהמכות ומההשפלה של בעל אלים וחסר רחמים שראה בי כלי לפורקן תסכוליו ותסביכיו, אבל איבדתי את כל הילדים שלי. מאוד קשה להיות אישה בדואית, ועוד יותר קשה להיות אם בדואית".
העדות של סבחה היא אחת מעדויות רבות שאספה אבו־שארב. "אלו סיפורים קשים מאוד. אני משתדלת מאוד לא לקרוא אותם, ממש נמנעת, כי הם כואבים עד דמעות וקורעי לב". מטרת המסמך, אומרת אבו־שארב, היא להשמיע את קולן של הנשים הנוכחות־נפקדות מלב הדיון. "לכתוב אותן ולשקף את חווייתן בלשונן, לתת קול לתחושות של הנשים נפגעות הפוליגמיה. סיפרה לי מישהי שבעלה לקח אישה נוספת מהשטחים ועבר לגור איתה שם. הוא הזניח לחלוטין אותה ואת ילדיהם והפעיל נגדם אלימות קשה. הוא איים עליה כי היא לא הייתה מוכנה לקבל את האישה השנייה, מה גם שהוא עשה את זה בסוד. זה מאוד פגע בה. היא אמרה לי: 'כל דבר אפשר לסבול, לא את הפגיעה ברגשות שלי'.
זה כמו בגידה.
"אני מתחילה לומר לנשים שזאת בגידה. אני אומרת להן: צריך לחשוף את הכאב, לדבר עליו, לבכות. אומרים להרבה נשים 'למה את לוקחת את זה כל כך קשה', ואני אומרת להפך: 'כולם צריכים להרגיש את הקושי שלך. את צריכה לעשות לו גיהינום, לא לוותר. לדבר, לדווח, לשתף, לפנות לטיפול רפואי במידת הצורך, לקחת כדורים אם צריך, ללכת לטיפול פסיכולוגי. כל מה שאפשר לעשות'. במקום להפנים את פרקטיקת הבושה בנוסח 'מה יגידו השכנות', שכולם יבינו שזה כאב משותף. הפוליגמיה מרסקת את הנשים ברמה פסיכולוגית־נפשית. הן חוות אובדן ערך, מאבדות מיכולתן התפקודית. אחד הדברים שלא מדוברים זה כיצד מעמד האישה נפגע בתוך ההליך הזה. כאשר גוזרים את העונש של אותו גבר פוליגמי, צריך שהחוויה הכואבת תעמוד לנגד עיני השופטים. צריך פיצוי הולם לנפגעות, שישקף את הפגיעה בהן והקושי שלהן. בעיניי פוליגמיה זו סטייה מינית. רק אדם שחושב רק על עצמו ועל הצרכים המיידיים שלו יכול לקחת חלק במעגל הפוליגמי".
יש גברים שמדברים על פוליגמיה כעל אפשרות לגאול מייסוריהן נשים מסכנות שאף אחד לא ייקח.
"לגברים האלה אני אומרת שזה הדמיון שלהם. אלה שטויות. צריך לשאול את האישה עצמה מה היא רוצה, ולא כשהיא לידו ואומרת מה שהוא הכתיב לה. פגשתי אולי אישה אחת במערכת פוליגמית שהיה לה טוב. אישה עקרה מעל גיל שישים שבחרה להיות בתוך תא זוגי. היא נשארה איתו כשהוא התחתן עם אישה אחרת, וגידל איתה ילדים. אמרה שלא החסיר ממנה דבר ושהיא זכתה להיות במקום שמכבד אותה ונותן לה ערך. היא דיברה על הילדים של האישה השנייה כאילו אלו ילדיה שלה. זו דוגמה למקרה חריג שזה רצון האישה. הפמיניסטיות הדגולות ירצו לגרום לבעלה לגרש אותה. אני מעדיפה לא לבוא עם עקרונות כל כך גדולים ולגזור גזירות שאי אפשר לעמוד בהן".
"אני אומרת לנשים שבעלן נשא אישה נוספת: עשי לו גיהינום, לא לוותר. לדבר, לדווח, לשתף, לפנות לטיפול רפואי במידת הצורך, לקחת כדורים אם צריך, ללכת לטיפול פסיכולוגי. כל מה שאפשר לעשות'. במקום להפנים את פרקטיקת הבושה בנוסח 'מה יגידו השכנות', שכולם יבינו שזה כאב משותף"
הלבוש מגן עליי
כיום אבו־שארב לבושה כאישה מודרנית, אבל את לימודיה במכללה בנתניה היא זוכרת כתקופה לא פשוטה, גם בגלל הלבוש המסורתי. "סיימתי י"ב, וישר אחרי חופשת הקיץ התחלתי ללמוד משפטים. לא ידעתי לנהל משפט בסיסי בעברית. היו כמה חודשים של בהייה. השנה הראשונה הייתה הכי קשה. יצאתי מהחממה שלי, והפנטזיה התנפצה אל תוך ספרי הלימוד. זאת הייתה כאפה רצינית. אחרי השבוע הראשון אמרתי די. רציתי לחזור הביתה. תהיתי לעצמי מה לעזאזל חשבתי. להיות בסביבה של 150 סטודנטים כשהשונות שלי כל כך בולטת בה, זה היה קושי עצום. הייתי לבושה באופן מסורתי, כיסוי ראש ושמלה ארוכה. זה כבר מסמן, מוקד לתשומת לב".
השינוי התרחש בשנה האחרונה של הלימודים, "זו הייתה שנת 2001, תקופת האינתיפאדה השנייה. היו פיגועים על קו אוטובוס שבו נהגתי לנסוע, ופשוט פחדתי מהמצב הביטחוני. הבנתי שאני נראית פצצה מתקתקת עם הלבוש הזה, ושאין לי ברירה אלא להיבלע בתוך ההמון".
זה היה מחיר מבחינתך?
"גם מחיר וגם שחרור. מצד אחד זה היה השחרור שלי מעול המסורת ומהחובות שהכתיבו לי – 'אלו כללי הצניעות, וככה את מכובדת'. אלו דברים שמאוד הפריעו לי. אם לא היו ללבוש המסורתי משמעויות שנגזרות ממנו, מבחינתי מחר לחזור לזה. הייתי מגיעה לראיונות אצל שופטים וישר היו מגרשים אותי. הגעתי לריאיון במשרד בדואי כדי להתמחות, וגם אליו לא התקבלתי. הוא אמר למזכירה שלו 'תכניסי את הטאליבנית', והמציא תירוץ כדי להיפטר ממני. הוא סיפר לי את זה כמה שנים אחרי. אחרי שהתחפושת ירדה שום דבר לא הפריע לי. בפעם הראשונה שהלכתי לראיון בלי הלבוש המסורתי קיבלו אותי לעבודה. אני זוכרת את תחושת העירום שהרגשתי בהתחלה. יש ללבוש המודרני היתרונות שלו. יותר קל לי להתנהל בתוך יישוב פטריאכלי. זה חוסך ממני הטרדות ומרדפים על הכביש. גבר בדואי חושב שיש לו חסות על האישה הבדואית, אני מוגנת מזה בגלל הלבוש שלי".
לסיום אנחנו חוזרות לנושא המרכזי של השיחה, המאבק בפוליגמיה ובאלימות נגד נשים: "זה לא מאבק נשי", קובעת אבו־שארב. "אם מישהו מתוך המנהיגות המקומית יתעורר וייקח את הדברים בידיים, זה יכול לשנות את המצב ולהציל חיים. לנו, כנשים, יש הרבה יותר אומץ מהגברים שעומדים בצל. יש גברים שמגבים אותנו, אבל הם פחדנים מכדי להגיד את זה. גם מנהיגי ארגונים ועמותות יכולים להיות נאורים ונגד הפוליגמיה, אבל אין להם אומץ לצאת בעמדה ברורה. פחדנים".
יש להם מה להפסיד.
"נכון".
