זה כמה חודשים שכתבנו בצפון מתקשה להיות כתבנו בצפון. יותר בכיוון של כתבנו המפונה, הגולה בעל כורחו, שמעביר את מרבית ימיו באזור חיוג 03, ונאלץ להסתפק בגיחות קלות לקריית־שמונה, כשהדבר מתאפשר.
"ב־7 באוקטובר עוד הייתי שם", נזכר מנחם הורוביץ בעודו לוגם מקפה שחור מהביל שתחיה אשתו הכינה, בדיוק כפי שהוא אוהב. "בתפילה אצלנו היו 60 או 70 איש, עשינו קידוש גדול, ואז התחילו להגיע ידיעות על מה שמתרחש בדרום. אחרי שכולם התפזרו, הסתכלתי למעלה על צלע הרי נפתלי, הסתכלתי על מטולה, ואמרתי לעצמי: מה הסיכוי שבעוד כמה דקות ינחתו בקריית־שמונה מצנחים של אנשי כוח רדואן. מה הסיכוי שמחבלים חותכים עכשיו את גדר הגבול במטולה, ובתוך עשרים דקות הם רוצחים את כל התושבים שם, ואחרי חצי שעה הם מגיעים אליי לחצר. אלה היו שעות מפחידות מאוד. העובדה שחיזבאללה והכוחות האיראניים האחרים לא חדרו במקביל לחמאס, היא אחד הניסים הגדולים שהיו למדינת ישראל".
אבל חיזבאללה לא ישב בשקט לאורך זמן. למחרת החל ארגון הטרור הלבנוני להפגיז את הבסיסים והיישובים בצפון על בסיס יומיומי. הורוביץ מספר כי הבית שלו כבר לא שמיש למגורים. "הוא לא נפגע ישירות, אבל כנראה נפלו עליו רסיסים וחדרו אותו, ועכשיו הבית מלא עובש ורטיבות. הכול בקריית־שמונה שומם ועזוב. עיר שגרו בה 22 אלף איש, ועכשיו הם נמצאים בכלובי זהב – בבתי מלון ובדירות שכורות. בינתיים משפחות מתפוררות, ילדים ובני נוער יוצאים לתרבות רעה. לדעתי רבים מהצעירים לא יחזרו כבר לקריית־שמונה".
בפרט הוא מודאג ממצבם של ותיקי העיר, שנפשו קשורה בנפשם. "יש אנשים שהגיעו ישר מנמל חיפה ובנו את העיר הזאת. בהתחלה הם גרו בפחונים, והיום יש להם בתים של 200 מ"ר. במשך השנים הם השקיעו בעיר את מרב כספם ומרצם. ואז אומרים ליהודי כזה, בן 75־80, שהוא עוזב עכשיו את קריית־שמונה ונכנס לחדר במלון בתל־אביב. לצערי הרב יש תושבים שהלכו לעולמם כי הוציאו אותם מהבית שלהם. המשפחות מספרות לי שהם נפטרו טרם זמנם בגלל שיברון לב".
מה לדעתך מדינת ישראל צריכה לעשות כדי להחזיר את השקט לגבול הצפון?
"השאלה היא האם למדינת ישראל יש אמצעים כדי לצאת היום למבצע בלבנון. ב־82' אריק שרון החליט שהוא רוצה להוציא את קריית־שמונה מטווח האש. המבצע ההוא התחיל בתור שלום הגליל, ונמשך בתור מלחמת לבנון הראשונה. היינו בלבנון וניסינו לשנות סדרי ממשל בביירות. אני עוד זוכר איך הסתובבתי בכביש ביירות־דמשק, אכלתי במסעדת דגים שהפכנו לכשרה באגם קרעון בגזרה המזרחית, שתיתי עם רוני דניאל ז"ל ערק בזחלה. פעם חטפנו אבנים באל־נבטיה, ופעם דובדבנים.
"האם היום מדינת ישראל לא מוציאה את יישובי הצפון מטווח האש כי היא איננה מסוגלת לכך, או כי באמת אין דין קריית־שמונה כדין תל־אביב? הרי אחרי שנרצחו 12 ילדים במג'דל־שמס, פתאום התברר שצה"ל יודע איפה נמצא הרמטכ"ל של חיזבאללה. וכאשר יש איום על תל־אביב, מטוסי הקרב יודעים ליירט ולפגוע במאות משגרים. אולי כשיש איום על אזור המרכז אנחנו פועלים, אבל כש־70 אלף איש נמצאים מחוץ לבית כבר כמעט שנה – זה בסדר, העיקר שבגוש דן מתנהלים כרגיל. גם חסן נסראללה אומר בליבו, 'אני יורה מאה רקטות על קריית־שמונה, לא יהיו שם הרוגים כי אין שם אנשים'", ממשיך הורוביץ לנתח. "הוא מורתע מלשגר מאה רקטות לחיפה, כי הוא יודע שבאותו רגע התגובה הישראלית תהיה אחרת לחלוטין.
"אז כשתושבים שואלים אותי 'האם אנחנו נחזור לקריית־שמונה?', אני אומר להם: חד־משמעית כן. אבל חבר'ה, אתם צריכים להבין שאם אתם גרים במרחק כמה מאות מטרים מגדר הגבול, ובצד השני ישנם טרוריסטים, מדי פעם אתם תחיו במצבי ביטחון משתנים. גם לפני ארבעים שנה, דין קריית־שמונה לא היה כדין תל־אביב. אני אף פעם לא התרשמתי מהסיסמאות הנבובות האלה. אז שלא ישקרו ויגידו לכם ש'מתחייבים לשקט מוחלט'. אל תאמינו. אני אומר את זה גם לתושבי שדרות – אל תאמינו למי שיבטיח לכם שקט מוחלט".
הריאיון המלא יתפרסם מחר (יום ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
