לפני חודשיים, בעת האזנה לתוכנית "קלמן ליברמן" ברשת ב', נחשף מוטי אלמוז לאקדמאית שטענה שאם רק נשתלט על מערכת החינוך בעזה, נצמיח שם חברה שוחרת שלום. אלמוז רתח, התקשר להתלונן ושוכנע לעלות לשידור בעצמו. הדברים שאמר שם הבעירו סערה כמקובל בז'אנר הרשתות החברתיות –בעד ובעיקר נגד האלוף במיל', שדיבר על חובתנו לאחוז בקרקע ברצועה.
"הייתי ביום של כל מיני תקלות במטעים מחמש בבוקר – פיצוצי מים וחומר ריסוס שהשפריץ לי ישר לפנים", הוא משחזר השבוע. "הפרופסורית מדברת על אוסלו, ואני משתגע. ואחרי שאני אומר על זה מה שאני אומר, שואלים אותי: 'אנחנו צריכים לקחת שטח ולהגיד שזה שלנו?', ואני עונה: 'קלמן, בשלב הזה היינו צריכים כבר לקצור את החיטה בבית־חנון'. ואיזו סערה!"
אתה מדבר על נוכחות אזרחית ברצועה, זה כולל הקמת יישובים?
"הקמת יישובים היא נושא שנתון במחלוקת, ולא צריך עכשיו מחלוקת. אבל חקלאות היא פתרון טוב שיש בו אמירה. כבר באוניברסיטה כתבתי עבודה על תפיסת הצאן בתקופת המנדט. העדרים שגידלו בבן־שמן בזמנו היו לצורכי ביטחון. ובן־שמן היא לא עפרה ולא נצרים, היא מרכז הארץ. אלה העקרונות של ראשית הציונות, וצריך כעת לחזור אליהם. תורת הביטחון של ישראל התבססה על כל מיני מוטיבים, כמו הזזת העימות לשטח האויב, מלחמות קצרות ונקודתיות ועוד. כעת דרוש עדכון. אורך הרוח אינו אין־סופי, אני מבין את זה. אנשים נשחקים. אבל ה'פתרון' של לצאת משם זה לדחות את הבעיה, לא לטפל בה. אנחנו זקוקים לארבעה עד עשרה קילומטרים מערבית לגדר שיהיו בחזקתנו. זה עומק שטח קריטי כדי להגן על היישובים. זה לא מהיום, זה ברור מהיום שכף רגלו של יהודי דרכה כאן.
אנחנו צריכים להיות ברורים: ידע כל מי שמתכנן לעשות לנו משהו בעתיד –הוא יאבד שטח. ככה נראה ניצחון, לא תמונות של ערבים מרימים ידיים".
זה אומר נוכחות צבאית בטווח הזמן הנראה לעין ומעבר לו.
"הילדים שנכנסו השבוע לכיתה א' ישרתו בעזה. זה האזור שאנחנו חיים בו, לנצח נחיה על חרבנו. אבל איך אומרים? עדיף לחיות על החרב מלחיות באשליות. אנחנו חייבים להיפרד מהנרטיב של 'נולדתי לשלום'. אם היית מבטיחה לילד משהו ולא היית מקיימת אחרי שנה, שנתיים ועשור, הוא היה חושב שאת לא רצינית. אני מבין מאיפה באה השאיפה לשלום ומחבק אותה, אבל זה לא עומד במבחן המציאות. כמו שקיבלנו בהבנה את הדור שלא היה מוכן לדרוך על אדמת גרמניה וגם לא לקנות שום מוצר מתוצרתם, אפשר לקבל אנשים כמוני, שאחרי שאנסו את בנותינו לא מוכן לשמוע את השיח הזה. מי שמדבר איתי על שלום עם עזה, אני אגיד לו: נא להביא בחשבון שיאנסו לך את הבת".
בימים אלה מלאו לאלמוז 57 שנים. הוא נשוי לטלי, אב לחמישה ומתגורר כבר שלושים שנה בכפר־תבור. אחרי 37 שנים הוא השתחרר בדרגת אלוף, ולו רזומה שכלל תפקידים כמו ראש המנהל האזרחי ביו"ש, דובר צה"ל וראש אכ"א. אלמוז פשט מדים, ובבוקר למחרת כבר עלה על בגדי עבודה. את הטרקטור החלוד ההוא שיפץ והחזיר לשדות.
הבעיה שלנו היא הלחימה בשטח מיושב באזרחים.
"אנחנו עסוקים ב'חפים מפשע' וב'בלתי מעורבים'. ואני שואל: מה היה קורה אם לא היינו מגיעים דרומה עד שמונה באוקטובר? הרי ראינו מה קרה בניר־עוז. זה לא רק הנוח'בות, אלה אזרחים שבאו ובזזו ואנסו ורצחו בסבב שלישי ורביעי. אזרחים צעירים שהתפארו שרצחו יהודים בידיים, קשישים שבאו על מקל. יש שני מיליון פלסטינים בעזה? אם לא היינו עוצרים אותם בשבעה באוקטובר, הם היו מגיעים ליישובים, בין רצח לביזה. זה שם את המושג 'בלתי מעורבים' בסימן שאלה. השנאה היא נתון, זו לא סברה. צריך כמובן לחקור ולבדוק כל מקרה, אבל לא לעצום עיניים. כמה אפשר למשוך באיו"ש מול מראות ההמונים ששורפים דגלי ישראל? זה רק מחבלים? אנה אנו באים?"
הריאיון המלא יתפרסם מחר (יום ו') במוסף יומן של מקור ראשון
