בליל שבת שעברה, קצת אחרי השעה 23:00, ישבו רבש"ץ היישוב אלון־שבות ברק יהודה וסגן מפקד פלוגת המילואים הגזרתית, ועברו על שורת דגשים ביטחוניים. רבע שעה אחרי שהם נפרדו לשלום, נשמע באזור פיצוץ עז. "בהתחלה חשבתי שזאת נפילה של רקטה", מספר יהודה. "התחלתי לארגן את הציוד שלי, ואז הגיע דיווח במכשיר הקשר: 'רכב תופת בצומת הגוש'. יצאתי לשם מיד".
יהודה, שנכנס לתפקידו לפני חודשיים בלבד, אחרי כמה שנים כסוכן מכירות בענף הבנייה, מתגורר בבית המזרחי ביותר באלון־שבות, מרחק מאות מטרים מצומת הגוש. מכיוון שהשער הקרוב של היישוב נעול בשבת, הוא החליט לצאת לשם על אופניו. הוא ביקש מסייר היישוב לאבטח את הציר הסמוך בזמן שילדיו נותרו ישנים בבית, הצטייד באפוד, כובע זיהוי ונשק ארוך, ולקח איתו את הכלבה שלו. "נסעתי דרך השטח, ותוך דקה וחצי הגעתי".
כשהגיע לזירת הפיצוץ הוא ראה כאוס. רכב התפוצץ באמצע תחנת הדלק וגרם לפיצוצי משנה ולקריסת חלק מהמבנה. במקום נמצאו כוחות ביטחון וחירום רבים ואנשי ביטחון מהיישובים הסמוכים, אך נראה היה שאיש אינו מנהל את האירוע. לפתע יצא אדם בלי חולצה מאזור הרכב. לכולם היה ברור שזה המחבל. "התחילו לצעוק שזה מחבל וקראו לו לעצור, אבל כנראה בגלל הפיצוץ הוא לא שמע כלום והמשיך להתקרב לעברנו".
בסרטונים המתעדים את אותם רגעים, הבלבול ניכר. במשך דקות ארוכות המחבל נע ממקום למקום, ואף אחד מאנשי הביטחון לא ניסה להשתלט עליו. "אמרו לי לשחרר את הכלבה לכיוונו, ואז הוא התחיל לרוץ בין כולם. באותו רגע כל האנשים שהקיפו אותו התחילו לירות וחיסלו את המחבל, אבל פגעו גם זה בזה. זה היה מפחיד. רציתי לרדת לכריעה כדי לירות בצורה מדויקת, ואז חטפתי רסיס ליד. הדם זרם בכמויות. לקחו לי את הנשק, אבל כנראה מישהו הפיל אותו ושני כדורים נפלטו. ייתכן שזה מה שפגע בקצין המודיעין, שנפצע בינוני. בינתיים החובשים טיפלו בי והעלו אותי לאמבולנס. בתוך רבע שעה הגענו לשערי צדק".
ברק יהודה, רבש"ץ אלון־שבות: "הידיים של המפקדים והלוחמים כבולות. מבחינה חוקית אפשר לנטרל סיטואציה במהירות רק אם רואים אמצעי כוונה ויכולת ברורה, ולא תמיד זה ככה"
מפקד חטיבת עציון אלוף־משנה גל ריץ', שרק לפני שבועיים נכנס לתפקידו והיה מהראשונים בזירה, ספג רסיס בסרעפת והתקשה לנשום, אך התעקש שלא להתפנות עד שסגן מפקד האוגדה תפס פיקוד על המתרחש. מהר מאוד נדרשו הקצינים הבכירים לזנק לאירוע נוסף של מכונית תופת, בכרמי־צור שבדרום הגוש; נחזור לכך בהמשך.
יהודה כבר חזר מאז לתפקידו כרבש"ץ היישוב, אף שההחלמה המלאה מהפציעה תימשך עוד זמן מה. כדור חדר דרך כתפו הימנית, אך לא פגע בעצמות ובשרירים, ורסיס פגע בידו השמאלית והתפרק לארבעה. "כשראיתי את כל הדם הייתי בטוח שהלכה לי היד. בבית החולים שחררו את החבישה, ונרגעתי. ביום שני כבר קפצנו לאירוע – מישהו התקשר לתחנת הכיבוי ואמר להם בערבית שיש מטען. ידעתי שאני לא אהיה זה שיירה במחבל, אבל אני יכול לנהל את מה שקורה".
הבלבול בזירה, מנתח יהודה, נבע מכמה סיבות. "כמה מבעלי התפקידים שהיו שם חדשים בגזרה – המח"ט, קצין הביטחון וגם אני. כשהגעתי לא היה שום פיקוד על הזירה. אני נשאבתי מיד לפן של לחימת הפרט – שמתי לב שאני תופס מחסה מפיצוצי המשנה, ולא מפנה קנה לעבר הלוחמים האחרים – אבל הייתי צריך לתפוס פיקוד אם אף אחד לא עושה את זה", הוא מודה בכנות. ואכן, יש לו ניסיון פיקודי לא מבוטל כמפקד פלוגה בחטיבת המילואים של אגוז וביחידת החילוץ עציון יהודה. "פיקוד היה יכול למנוע את הפצועים ולגרום לנטרול מוקדם של המחבל בירי לרגליים. בשלב הזה היה אפשר לחכות לחבלנים שישללו חשד למטען, ולא להגיע למצב שכולם רוצים לירות אבל מפחדים".
למה מפחדים?
"כי לפי הפקודות היבשות, אפשר לירות במחבל רק אם יש לו אמצעי, כוונה ויכולת. כאן לכאורה לא היה לו אמצעי, לא היה לו נשק ביד, ואני חששתי שאם אירה בו יכניסו אותי לכלא. הנקודה הזאת מפריעה לי מאוד. הידיים של המפקדים והלוחמים כבולות. אפשר לנטרל סיטואציה במהירות רק אם רואים את שלוש הנקודות האלה בצורה ברורה, אבל לא תמיד זה ככה. אם צריך לחפש איזה 'אמצעי' כדי לנטרל מחבל, זו בעיה. אני מחכה שהוא יעשה עוד משהו כדי לירות בו, למרות שהוא כבר עשה – הרכב שלו התפוצץ. מצד שני, היו שם גם קלים על ההדק, וברגע שהמחבל התחיל לרוץ כולם ירו בלי לשים לב. היו שם לפחות שלושים אנשי כוחות ביטחון שירו המון כדורים. ניסים גדולים היו שם".
יצאו מההלם
מעט אחרי פיצוץ רכב התופת בצומת הגוש, יצאו תושבים מכרמי־צור ללוות בני משפחה אל רכבם שחנה מחוץ לשער. הסייר הכיר אותם ופתח להם את המעבר. באותו זמן קיבל המאבטח דיווח מהמוצב הסמוך ליישוב כי רכב חשוד מתקרב. הסייר והמאבטח קראו למשפחה להיכנס בחזרה עד שתתברר זהות הרכב. כמה שניות לאחר מכן הגיע הרכב, ניסה לדרוס את אחד האנשים וניצל את השער הפתוח כדי לחדור ליישוב. שני אנשי הביטחון הספיקו לדרוך את נשקם, ואחד מהם אף ירה לעבר הרכב. הסייר זינק לרכב הביטחון, הורה למאבטח לעדכן את הרבש"ץ, והחל לדלוק אחרי הרכב הפורץ.
"הקפצתי את כיתת הכוננות והתקשרתי למ"פ הגזרתי", משחזר הרבש"ץ הוותיק של כרמי־צור, אליהו אמדדי. "הפעלנו את האזעקה ביישוב ועדכנתי את המח"ט. צריך לזכור שרבים מבני הנוער מסתובבים ברחובות בשעות האלה, ופתאום שמענו יריות ופיצוצים. 'הורגים לי פה אנשים', חשבתי".
המחבל נסע במהירות למרכז היישוב, לאזור שישבו בו עשרות בני נוער, אך מסיבה שאינה ברורה הוא לא התפוצץ שם אלא הסתובב והתחיל לחזור לשער הכניסה. "הסייר הגיע מולו ברכב הביטחון, אמר לעצמו 'אני חייב לעצור אותו', ונכנס בו במהירות 70 קמ"ש. שני הרכבים עפו הצידה, והסייר, ששבר צלע מהפגיעה, יצא מהרכב וירה במחבל. המאבטח שבא בריצה מהש"ג הגיע גם ווידא הריגה. רכב התופת התפוצץ מהיריות והדליק את רכב הסיור. אני הגעתי מיד כשהרכב נדלק, רצתי למאבטח ולסייר ווידאתי שהם בסדר. לא ידענו אם היה עוד מחבל, וניסינו להבין מהנערים. הייתה אי ודאות".
בינתיים החלו כוחות צבא לזרום לכרמי־צור. 130 צוערים מבה"ד 1 שהיו בסדרת חינוך בכפר־עציון, יחידות עילית, וגם מח"ט עציון שזה עתה נפצע בצומת הגוש. "בהמשך הגיעו גם מפקד האוגדה ומפקד פיקוד המרכז. פתחנו מפות וחילקנו גזרות לסריקה, כולל רחפנים, כדי לוודא שאין עוד מחבל. רק בשש וחצי בבוקר הודענו לתושבים שאפשר לצאת מהבתים. בהמשך הבנתי שהמחבל חטף כנראה רגליים קרות. במצלמות ראו שהוא פנה לכיוון נווה־דניאל וחזר, ואז לאלעזר והתחרט. חושבים שאולי הוא היה שיכור או בהשפעת סמים כי הוא זגזג בכבישים, וגם כי משום מה לא התפוצץ פה במרכז היישוב. היו פה הרבה ניסים".
הגרסה השלטת בקרב כוחות הביטחון בעניין הכוונה המקורית של המחבלים, היא שהמכונית הראשונה הייתה אמורה להתפוצץ בנקודה מסוימת, והשנייה הייתה אמורה לפגוע בכוחות הביטחון והרפואה שיגיעו למקום. הרבש"ץ ברק יהודה מעלה אפשרות נוספת: "הם רצו לחכות לתחילת שנת הלימודים ביום ראשון, ובאו לכאן בליל שבת ישר ממעבדת החבלה בחברון כדי להכיר את הגזרה.
"מכונית תופת היא איום גדול", הוא מוסיף. "בינתיים אנחנו מתגברים את הנוכחות בשערי היישובים, ובונים תוכנית לתרחישים כאלה. יש כאן עניין של תקציב, וגם שאלה שקשורה לצבא ולאופן האבטחה של היישובים. אנחנו צריכים לחזק את מרכיבי הביטחון ולהוסיף בקרה בכבישים, כדי להרחיק את הסכנה ולהגביר את יכולת הגילוי. לא בכל מקום זה מתאפשר, אבל צריך לראות איך מתכננים את זה ונותנים לזה מענה".
לדעת אמדדי, יש מי שמושכים בחוטים מרחוק ועומדים מאחורי ההתחממות בגזרה. "תהיה פה אינתיפאדה שלישית, זה מה שהאיראנים רוצים. הם מעדיפים את יהודה ושומרון ופחות את הצפון. הצבא מזהה את זה ולכן יש מבצע בצפון השומרון, לרסק אותם כשהם קטנים. חברון התעוררה לאחרונה, והצבא מבין שצריך לפעול גם שם. זה גם מה שאמרתי בתחקיר עם המח"ט.
"ביישוב מבינים שנעשה פה נס, אבל עכשיו יש חשש מחדירות ומפיגועים בצירים. ראינו את העלייה בפיגועי הירי וזריקות האבנים, ובכלל שהם מרימים ראש. גם החוצפה שלהם חוזרת – נוסעים במהירות מופרזת, חוצים ברמזור אדום. הם יצאו מההלם של שבעה באוקטובר וחזרו לסורם. צה"ל צריך לשלוט בכל המקומות ולחזק את ההתיישבות. זאת התשובה לכל פיגוע, יחד עם אישורי בנייה ותקציבים. תנו לנו לעבוד ולבנות את ארץ ישראל".
כשהאירוע נגמר והצבא הכריז על "חזרה לשגרה", התבררה זהות המחבלים, תושבי חברון. הן גדודי חללי אל־אקצא של פת"ח והן חמאס קיבלו אחריות על הפעולות. שעות לאחר מכן כבר פשטו כוחות צה"ל ושב"כ על מעבדת החבלה בחברון שבה יוצרו המטענים.
מעדכן על כל ירייה
חשיבות ההגנה האזרחית ביישובים, באמצעות הרבש"צים וכיתות הכוננות, קיבלה הכרה לאחר שבעה באוקטובר, בעקבות הקרבות הממושכים שניהלו התושבים בעוטף עזה עד הגעת כוחות הביטחון. ביהודה ושומרון יודעים כבר שנים ארוכות שמדובר בעניין חיוני; לא מעט אירועים ביטחוניים ופיגועים הסתיימו במהירות בזכות הרבש"צים, חברי כיתת הכוננות או אזרחים חמושים.
אליהו אמדדי, רבש"ץ כרמי־צור זה 17 שנים, מספר שהפיגועים הרבים באזורו יצרו אצלו דריכות ומוכנות תמידית. "אני תמיד זמין כי כרמי־צור הוא יישוב מאוים מאוד, בכל שנייה יכול להיות אירוע. לאחרונה היו אירועי ירי מבית־אומר כמעט בכל שבוע". ב־2001 נרצח תושב היישוב ד"ר שמואל גיליס בפיגוע ירי ליד צומת אל־ערוב, ושנה לאחר מכן נרצחו בני הזוג אייל ויעל שורק, וחייל המילואים שלום מרדכי, בחדירת מחבלים ליישוב. "מאז, וגם בגלל שהיישוב מנותק משאר הגוש, מרכיבי הביטחון שלנו די טובים. כל הזמן אני מתרגל את הכוחות ואומר להם שהמקום הכי מאוים הוא שער היישוב".
אליהו אמדדי, רבש"ץ כרמי־צור: "תהיה פה אינתיפאדה שלישית, זה מה שהאיראנים רוצים. הם מעדיפים את יהודה ושומרון ופחות את הצפון"
אף שהוא כבר סב לחמישה נכדים, אמדדי מתכוון להמשיך בתפקידו. "זאת עבודה קשה מאוד, עם משכורת דלה שאנחנו מקבלים ממשרד הביטחון דרך המועצה, ולכן כולם עושים השלמת הכנסה. במשך שנים ניסינו להעלות אותה, אבל לא קרה הרבה. ועדיין, אני אוהב את העבודה ורואה בה שליחות – אני עוסק בביטחון, בליבת ההתיישבות ויישוב ארץ ישראל".
בבוקר 7 באוקטובר, כאשר הוא רצה לתגבר את השמירה בעמדות, גילה אמדדי שרבים מחברי כיתת הכוננות שלו הוקפצו ליחידות המילואים שלהם. "פחדו מהסתערות של ערביי האזור על היישובים, בטח כשכל היחידות הסדירות עזבו את המקום לטובת העוטף, והמילואים הגיעו. זה היה אירוע מכונן. ניהלנו שגרה עם מי שנשאר מכיתת הכוננות וחיילי ההגנה המרחבית. בשיא היו יותר מ־20 לוחמים, אבל מאז הצטמצמנו והגענו לשישה ועוד מאבטח וסייר, ופלוגת המילואים שנמצאת ליד היישוב. משבעה באוקטובר אנחנו לא סומכים רק על הצבא – לא באופן שלילי, טוב שצה"ל פה ואנחנו לא מזלזלים, אבל התושבים יודעים שבסוף זה תלוי בנו. מתקשרים אליי לגבי הכול, ועל כל ירייה שנשמעת באזור אני מעדכן בוואטסאפ. אחרת אני מקבל מבול טלפונים".
כמו בתש"ח
"במקומות שאין יהודים, יש פיגועים", מסביר ראש מועצת גוש עציון ירון רוזנטל את העלייה בפיגועים שיוצאים מחברון. "הנוכחות שלנו באזורים האלה יוצרת ביטחון. החיכוך הזה גורם לכיסוח של הדשא. איפה שאין חיכוך, הדשא גדל פרא. אם היו יותר יישובים יהודיים ביהודה ושומרון, המצב הביטחוני היה טוב יותר. כמו בתש"ח כך היום, הגוש הוא עמדה קדמית של ירושלים. בכלל, ההתיישבות ביהודה ושומרון היא חגורת הגנה על שאר ישראל. זה התפקיד שלנו, והוא לא השתנה משנות הארבעים".
רוזנטל, שנבחר לתפקיד בפברואר האחרון, נכנס ללשכת ראש המועצה כשבועיים אחרי שיצא משירות מילואים בחאן־יונס. "כל הזמן פגשתי שם אנשים מהגוש", הוא מספר, ומבקש מנשות הלשכה לברר כמה מתושבי גוש עציון הם מילואימניקים בשירות פעיל. "2,484 נכון לתחילת יולי", חוזרת התשובה. "לא כולל חיילים סדירים", מבהיר רוזנטל. "ספגנו מחיר כבד מאוד של 15 הרוגים, בסדיר ובמילואים. אנשים פה יודעים להתמודד עם אתגרים ביטחוניים ומורכבות ביטחונית, ויש חוסן", הוא משוכנע.
לדעתו, "התגובה שלנו צריכה להיות בשתי רמות צבאיות, ואחת אזרחית: קודם כול בהגנה – חסימת הצירים שמובילים מהכפרים לכבישים הראשיים. בסוף מדובר בחיים שלנו מול שיפור איכות החיים של הפלסטינים. צריך להגדיל את המרחק שפלסטינים יכולים להתקרב לגדר היישוב, להרחיק את הש"ג מהיישובים כי 'קו המגע לעולם ייפרץ', וככל שהוא יהיה רחוק יותר ככה תפחת הסכנה. ברמה ההתקפית, צריך לצאת למבצע בחברון כמו שיש עכשיו בצפון השומרון. התמכרנו לשקט, ובחסות השקט צמחו פה מפלצות טרור – ברצועת עזה, בשומרון ובחברון. הצבא פעל כאן, זה לא שלא עשו כלום, רק שזה אחרי שנים שהעסק היה רדום. במזל לא חטפנו באותה עוצמה כמו בעוטף עזה".
כשאני שואל על אירועי השבת האחרונה, הוא מבקש להתחיל מנקודת זמן מוקדמת יותר. "שעה לפני שבת הייתה לי הרגשה לא טובה על כרמי־צור, אז החלטתי לנסוע לשם. הגעתי לשכונה החדשה ב־18:20, ושלחתי לחברי המועצה תמונה עם תצפית לעבר חלחול. עשיתי סיבוב, ראיתי שהש"ג בסדר וחזרתי הביתה. בשתים־עשרה בלילה כבר הייתי שם שוב, אחרי שהמוקד עדכן אותי על שני האירועים. כשעברתי בצומת הגוש הרגשתי שהאירוע בכרמי־צור יותר קריטי. הייתי שם כל הלילה ונפגשתי עם התושבים בבוקר. זה היה קשה מאוד, כי מכונית תופת חדרה לתוך היישוב, וביתו של אדם הוא מבצרו. לא מעט בני נוער ראו את המרדף הזה".
מה אמרת לתושבים?
"שהם החלוצים שלנו. כרמי־צור הרי לא הוקמה שם סתם, אלא כדי לחצוץ בין בית־אומר לחלחול. הרעיון היה להקים שם שורת יישובים, אבל בסוף הוקם רק אחד. בזכות זה שהם נמצאים שם, במרכז הגוש יכולים לישון בשקט יחסי".
מאז 7 באוקטובר, יש מודעות רבה יותר לחיוניות ההגנה האזרחית־מקומית?
"ידענו את זה הרבה קודם. עוד בימי האינתיפאדה השנייה הבנו שהרבש"צים וכיתות הכוננות סוגרים אירוע בתוך דקות, לכל היותר חצי שעה".
אולי כדאי להעלות להם את השכר.
"ברור שצריך. הם מקבלים שכר נמוך מאוד. הם לא ישנים בלילה, יש להם אחריות אדירה, ועבודה של שעות ארוכות. רבש"צים צריכים לקבל לפחות 20 אלף שקל, תלוי בגודל היישוב. בפועל הם מקבלים פחות מחצי מזה".
מה יקרה עכשיו בגוש?
"גוש עציון הוא המקום שהכי טוב לחיות בו בכל העולם ברמת איכות החיים, וזה לא ישתנה".
