לפני חודשיים, בעת האזנה לתוכנית "קלמן ליברמן" ברשת ב', נחשף מוטי אלמוז לאקדמאית שטענה שאם רק נשתלט על מערכת החינוך בעזה, נצמיח שם חברה שוחרת שלום. אלמוז רתח, התקשר להתלונן ושוכנע לעלות לשידור בעצמו. הדברים שאמר שם הבעירו סערה כמקובל בז'אנר הרשתות החברתיות –בעד ובעיקר נגד האלוף במיל', שדיבר על חובתנו לאחוז בקרקע ברצועה.
"הייתי ביום של כל מיני תקלות במטעים מחמש בבוקר – פיצוצי מים וחומר ריסוס שהשפריץ לי ישר לפנים", הוא משחזר השבוע. "הפרופסורית מדברת על אוסלו, ואני משתגע. ואחרי שאני אומר על זה מה שאני אומר, שואלים אותי: 'אנחנו צריכים לקחת שטח ולהגיד שזה שלנו?', ואני עונה: 'קלמן, בשלב הזה היינו צריכים כבר לקצור את החיטה בבית־חנון'. ואיזו סערה!"
אתה מדבר על נוכחות אזרחית ברצועה, זה כולל הקמת יישובים?
"הקמת יישובים היא נושא שנתון במחלוקת, ולא צריך עכשיו מחלוקת. אבל חקלאות היא פתרון טוב שיש בו אמירה. כבר באוניברסיטה כתבתי עבודה על תפיסת הצאן בתקופת המנדט. העדרים שגידלו בבן־שמן בזמנו היו לצורכי ביטחון. ובן־שמן היא לא עפרה ולא נצרים, היא מרכז הארץ. אלה העקרונות של ראשית הציונות, וצריך כעת לחזור אליהם. תורת הביטחון של ישראל התבססה על כל מיני מוטיבים, כמו הזזת העימות לשטח האויב, מלחמות קצרות ונקודתיות ועוד. כעת דרוש עדכון. אורך הרוח אינו אין־סופי, אני מבין את זה. אנשים נשחקים. אבל ה'פתרון' של לצאת משם זה לדחות את הבעיה, לא לטפל בה. אנחנו זקוקים לארבעה עד עשרה קילומטרים מערבית לגדר שיהיו בחזקתנו. זה עומק שטח קריטי כדי להגן על היישובים. זה לא מהיום, זה ברור מהיום שכף רגלו של יהודי דרכה כאן.
הילדים שנכנסו השבוע לכיתה א' ישרתו בעזה. זה האזור שאנחנו חיים בו, לנצח נחיה על חרבנו. אבל איך אומרים? עדיף לחיות על החרב מלחיות באשליות. אנחנו חייבים להיפרד מהנרטיב של "נולדתי לשלום"
"נוסף על כך, במזרח התיכון תפיסת שטח היא נקודת לחיצה מאוד חשובה. אצל השכנים שלנו אין 'שרים לזכרם', יש כיכרות על שם שאהידים. נוכחות צה"ל שם בשנים הקרובות צריכה להיות מתורגמת לפעילות אזרחית שאינה נתונה במחלוקת. כמה ערבים מתו בששת הימים? גם אני וגם הם לא יודעים. שום ילד שם לא גדל על הדוד שלו שמת ב־67'. זו לא התרבות שלהם, הם לא מבינים את זה. אבל את 83 יחידות הדיור שבונים כעת ברמת־מגשימים הם מבינים היטב. גם את הבנייה הרוויה בעפרה, ואת העצים והגפנים ששותלים אצלנו. אנחנו צריכים להיות ברורים: ידע כל מי שמתכנן לעשות לנו משהו בעתיד –הוא יאבד שטח. ככה נראה ניצחון, לא תמונות של ערבים מרימים ידיים".
זה אומר נוכחות צבאית בטווח הזמן הנראה לעין ומעבר לו.
"הילדים שנכנסו השבוע לכיתה א' ישרתו בעזה. זה האזור שאנחנו חיים בו, לנצח נחיה על חרבנו. אבל איך אומרים? עדיף לחיות על החרב מלחיות באשליות. אנחנו חייבים להיפרד מהנרטיב של 'נולדתי לשלום'. אם היית מבטיחה לילד משהו ולא היית מקיימת אחרי שנה, שנתיים ועשור, הוא היה חושב שאת לא רצינית. אני מבין מאיפה באה השאיפה לשלום ומחבק אותה, אבל זה לא עומד במבחן המציאות. כמו שקיבלנו בהבנה את הדור שלא היה מוכן לדרוך על אדמת גרמניה וגם לא לקנות שום מוצר מתוצרתם, אפשר לקבל אנשים כמוני, שאחרי שאנסו את בנותינו לא מוכן לשמוע את השיח הזה. מי שמדבר איתי על שלום עם עזה, אני אגיד לו: נא להביא בחשבון שיאנסו לך את הבת".
הכושל בעת ההיא יידום
בימים אלה מלאו לאלמוז 57 שנים. הוא נשוי לטלי, אב לחמישה ומתגורר כבר שלושים שנה בכפר־תבור, אבל עדיין אומר שהוא ממגדל – המושב הסמוך לכנרת שבו גדל. "סבתא שרה קפלנסקי, אימא של אימא, היא התינוקת הראשונה של מגדל", הוא גאה בשורשים המשפחתיים. "כשטרומפלדור היה בדרך לתל־חי הוא הרים את התינוקת והצטלם איתה בגאווה". בנובמבר 1985, ערב גיוסו להנדסה קרבית, מסר אלמוז לאביו את מפתחות הטרקטור שלו, פרגוסון 240 מודל 83', וביקש שישיב לו אותם לאחר שלוש שנים, עם שחרורו. אחרי 37 שנים הוא השתחרר בדרגת אלוף, ולו רזומה שכלל תפקידים כמו ראש המנהל האזרחי ביו"ש, דובר צה"ל וראש אכ"א. אלמוז פשט מדים, ובבוקר למחרת כבר עלה על בגדי עבודה. את הטרקטור החלוד ההוא שיפץ והחזיר לשדות.
קשה לשכנע את אלמוז להתראיין על המצב. הוא מעדיף לדבר על מטעי המנגו והזיתים במגדל ועל העצים הנשירים שלו בכפר־תבור. "הכושל בעת ההיא יידום", הוא אומר עגומות. "מה לעשות, כל אחד מאיתנו כשל. לא אמרנו לציבור שחמאס זה רמת אכזריות שאתם לא מכירים. לא מנענו".
בעיצומו של קיץ, אחרי ליל לינה בכנרת, אני מצטרפת אליו השכם בבוקר לקטיף מנגו משפחתי. בין המטעים הוא מארגן את המתנדבים לשיח ארץ־ישראלי מרומם רוח. "המודל של המשק שלנו הוא שאף פעם לא יהיה זמן פנוי. שנקיים את נבואת הנביא עמוס, שכל יום אני חושב עליו: 'וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם'", הוא מצטט כהלכה מן הזיכרון את מילותיו של הנביא מתקוע.
הגשמת נבואתו של עמוס מלווה את מעגל השנה החקלאי של האלוף במיל': הוא מתחיל בקטיף נקטרינות מוקדם בסוף אפריל, נמשך באפרסק ומשמש במאי, ויוני מתחלק בין קטיף שזיף בראשיתו לקטיף ליצ'י בסופו. חודשי הקיץ הם חודשי המנגו המשובח שלו, ובימים הקרובים תחל ההתעסקות בזיתים. "בסוף נובמבר אנחנו בשילוח נשירים לישון לתרדמת חורף, וחודש וחצי אחר כך נעיר אותם. במרץ דילול והגדלת פרי של הנשירים, ואז הכול מתחיל מחדש".
את מטע הליצ'י החדש הוא נטע השבוע עם מחזור ו' של בית הספר "אדם ואדמה – תבור", מבית השומר החדש ("מהר לפני ראש חודש אלול, להרוויח עוד שנה"). החבר'ה האלה – חילונים ודתיים, נערים ונערות שרבים מהם לא החזיקו מעדר מעולם – התחילו השבוע תיכון בתקווה שהם גם יקטפו את היבול בסוף י"ב, בתום שלוש שנות עורלה. "עד אז הם יגזמו, יעשבו ויתעסקו עם צינורות המים, ובכיתה י"ב, אינשאללה, יקטפו ויארזו. זו תמונת הניצחון. תלמידים שהולכים לבית ספר – זו תמונת ניצחון, מטעי ליצ'י – זו תמונת ניצחון".
נפגשנו בפעם הראשונה בקומה העשירית במגדל הקריה, כשהוא עוד ישב על כיסא דובר צה"ל. אלמוז, איש השטח, ידע להתמוגג גם מהמנופים שנשקפו מחלון חדרו ולימדו על תנופת בנייה תל־אביבית. השבוע התרצה לשיחה קצת יותר אופטימית מהמקובל כאן, בלי לטשטש את קשיי הימים האלו, שמדי פעם משאירים גם אותו בלי מילים. "אנחנו חווים משבר גדול מאוד, מחפשים הערכת מצב אמיתית", הוא אומר. "הלקח ממה שקרה השנה הוא בסדר גודל של בניית הכור האטומי בעקבות השואה, על פי פרסומים זרים. אי אפשר להגיד כבר על האויבים שלנו שיום אחד יהיו פה אנשים טובים, זה הרי על גבול ההפקרות".
הבעיה שלנו היא הלחימה בשטח מיושב באזרחים.
"אנחנו עסוקים ב'חפים מפשע' וב'בלתי מעורבים'. ואני שואל: מה היה קורה אם לא היינו מגיעים דרומה עד שמונה באוקטובר? הרי ראינו מה קרה בניר־עוז. זה לא רק הנוח'בות, אלה אזרחים שבאו ובזזו ואנסו ורצחו בסבב שלישי ורביעי. אזרחים צעירים שהתפארו שרצחו יהודים בידיים, קשישים שבאו על מקל. יש שני מיליון פלסטינים בעזה? אם לא היינו עוצרים אותם בשבעה באוקטובר, הם היו מגיעים ליישובים, בין רצח לביזה. זה שם את המושג 'בלתי מעורבים' בסימן שאלה. השנאה היא נתון, זו לא סברה. צריך כמובן לחקור ולבדוק כל מקרה, אבל לא לעצום עיניים. כמה אפשר למשוך באיו"ש מול מראות ההמונים ששורפים דגלי ישראל? זה רק מחבלים? אנה אנו באים?"
על החטופים הוא מסרב לדבר. "זה מסייע לאויב. בסוף המלחמה הזאת נדע עד כמה האויב האזין לדיונים הפומביים שהתנהלו פה ותרגם אותם להחלטות. בשם הדמוקרטיה אנחנו מעניקים להם מידע בחינם. תחשבי כמה טוב היה אם הייתה לנו חשיפה מהמעגל הראשון שסביב סינוואר. סינוואר ודף האזינו לנו לפני שבעה באוקטובר, הסתכלו לאיזו מתקפה אנחנו מתכוננים, ואמרו לעצמם: בואו נעשה משהו מעבר. ככה הם מגיעים למה שהם מגיעים. אז אנחנו צריכים לעשות מה שהם לא חושבים שיקרה. שישה עד עשרה קילומטרים משטחי רצועת עזה היו צריכים להיעלם להם כבר באוקטובר".
זה תופס גם מול חיזבאללה?
"החלטות עם ארגון טרור על 1701 זה כמו להסכים על החלטה 1703. זה סתם מספר, הם לא יקיימו הסכמים. הנוכחות של חיזבאללה שמאיימת איום ישיר על הגליל צריכה להיעלם. עדיף שזה יקרה כשאתה מפתיע. כשאתה לא, האויב ערוך, והרבה יותר קשה להביס. אתה משלם כל מיני מחירים, לא רק בנפש. בואו נזכור שהחלטה 1701 היא תוצאה של מלחמה שהחלה אחרי שהופתענו בחטיפת גולדווסר ורגב.
"אני מביא בחשבון שכל ממשלה שלא תהיה, תתקשה לצאת למלחמה יזומה. השאלה הגדולה כאן היא איך מנהלים חברה על סיר הבשר. יש לנו כלכלה משגשגת, אנשים טסים לחו"ל שלוש פעמים בקיץ. מתי נכון לסכל פה איומים? מה עם הרצון הטבעי לקנות שקט? באלול מתחילים בתי ספר, ואז יש חגים, ואז חורף, ופורים ורמדאן ופסח ויום עצמאות. ובקיץ צימרים וחם ואוגוסט, לא נעים. אין לזה לגיטימציה פה. לצאת למלחמה יזומה על איום שאיננו מיידי, כי מתישהו הם עלולים לירות, זה משהו שקשה לעשות מאלף סיבות. אבל מי שמבטיח פה שקט משקר. צריך לזכור שאם קרה כבר מה שקרה, זה עשוי לקרות שוב. אנחנו צריכים ליצור מנגנון שברור בו שהגבול הוא אינו מחסום בשבילנו. אין פתרון להגנת ישראל בלי שולי ביטחון. כשבצד השני יש אויב שאומר שיום אחד הוא יקום עלינו, צריך להאמין לו".
מי מפחד ממחלוקת
הגענו למלחמה הזו עם גיבנת של מחלוקת קשה מאוד בתוכנו, אני אומרת, אבל אלמוז לא נבהל. "מה זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא על ידי ייסורין", הוא מצטט ממסכת מנחות ומעולמו החקלאי. "הייתי שמח למנוע חיכוך, אבל אני לא חושש ממנו. הוא תהליך טבעי. כאלה אנחנו. אני לא מחפש חיכוכים, אבל לפעמים זה משקף אמת. זה חושף מה באמת מפריע לכל הצדדים ומצייר קווים אדומים. הבירור שמתחיל עכשיו – של מה זה להיות ישראלי, של איך מכבדים את האחר – ייגמר בעוד איזה עשרים שנה. אבל יצאו ממנו דברים טובים. ישראל נהייתה מהמובילות בעולם בהתפלת מים רק אחרי שהכנרת ירדה בשבעה סנטימטרים. עכשיו היא מתכננת מטרו ופרויקטים תחבורתיים מטורפים במרכז, רק אחרי שתל־אביב נסתמה לגמרי. אלה הוראות היצרן פה, ככה זה עובד 76 שנים".
בסוף המלחמה הזאת נדע עד כמה האויב האזין לדיונים הפומביים שהתנהלו פה ותרגם אותם להחלטות. בשם הדמוקרטיה אנחנו מעניקים להם מידע. סינוואר ודף הסתכלו לאיזו מתקפה אנחנו מתכוננים, ואמרו לעצמם: בואו נעשה משהו מעבר
אבל השיח רעיל וקשה אפילו בימים מורכבים אלה.
"אין לי רשתות חברתיות, אני לא שם. ברור שצריך לתקן את הסגנון. אגב, הדור הצעיר הרבה יותר פתוח לטפל בסגנון. ואני ממליץ לכולם, ולצעירים במיוחד, להפסיק לצרוך יותר מדי תקשורת, כי היום זו לא באמת תקשורת".
אומר דובר צה"ל לשעבר.
"איש לא אמר שבשם חופש העיתונות הקו צריך להיות דיכאון. אצלנו גם כשלא היה מדכא החדשות היו מדכאות. צריך ביקורת ולחשוף מחדלים, אבל כשאתה מחליט שהקו שלך הוא לדכא, אתה מוצא שלל רב בכל התחומים. מה ששידרו לנו משקף את מה שבאמת קורה פה בעשור האחרון? תסתכלי על מדד האושר הגבוה של הישראלים, נתון מטורף. את מסתכלת על כל התחזיות הכלכליות – כל הכתבים התאהבו בקו הפסימי. כמה פסימיות כלכלית הייתה סביב הקורונה, והנה עם קורונה וחמש מערכות בחירות וכל העימותים, הפרוספריטי של המדינה הוא גבוה מאוד. אז איך נאמין לכם כעת?
"אבל יש לזה צד נוסף. אם נראה פה בחוץ ניידת התרמת דם, רובנו נתעלם, זה לא מסתדר לנו בלו"ז. אבל אם תצא קריאה ממד"א לתרום דם, יהיו פה תורים ארוכים. בהלוויה של חייל בודד הגיעו המונים עד שלא היה מקום להכיל. זה דבר שלא קיים בעולם. אז אנחנו באמצע בירור, ובתוכו נברר גם אם באמת נורא כל כך שבני הציונות הדתית הולכים ליחידות קרביות וממלאים את בה"ד 1. עשרים שנה מזהירים אותנו מהדתה בצבא, ואיפה זה? מה ביום־יום של החיילים השתנה? זה לא קורה".
קב"נית של אלכסנדרוני קראה לציבור הזה "כת אוכלי מוות", אפילו כשמדברים על אם שכולה. היחס השלילי לסרוגים הקצין.
"את טועה. בני אדם משחררים כל מיני הצהרות, כדובר צה"ל הייתי ממונה על הטיפול בהן. אנשים אומרים דברים שמביישים אותם, בטח בעידן הרשתות החברתיות. זה דורש טיפול, אבל ללא התרגשות או העצמה. מצד שני, חבריי בציונות הדתית, כשאתם יוצאים בכותרות 'כבוד למגזר: שלושה מח"טים סרוגים מונו', זו טעות. לא סופרים כיפות ולא דרגות. ברגע שמתחילים לשתף פעולה עם זה, זה אומר שאתה חושב שאתה לא מספיק טוב. כשהיו אומרים לי שיש יותר דתיים פה ושם בצבא, ביקשתי שיסבירו לי למה זה רע. מי שזה מפריע לו מוזמן לבה"ד 1, איש לא חוסם לו את הדרך.
"הסיפור הזה בינינו נובע קודם כול מזה שגדלנו. קשה לקיים אחדות בכמות כזו של אזרחים. הוראות ההפעלה שאיתן קמה המדינה התאימו לשלושה־ארבעה מיליון תושבים. אין לנו הוראות הפעלה למדינה של תשעה מיליון. כשבמחלקה בצנחנים היה ישראל הראל דתי אחד, אמרו לו להסתדר עם תפילת שחרית. כשיש 13 חיילים דתיים במחלקה, זה כבר דורש הנחיות מלמעלה. כשיש בנות דתיות בצבא, צריך לראות מה עושים עם זה. החברה המגוונת בארץ גדלה והכפילה את עצמה, אבל אין עדיין הוראות איך מסתדרים עם זה, וגם לא יהיו. זה יבוא רק ממשברים וקושי, רק מטנקים צפופים. כשאין ברירה חייבים להסתדר. זה די דומה לניסיון הנאיבי שחוק בכנסת יגייס חרדים. הם יבואו כי תהיה צרה לישראל, לא כי יהיה חוק".
יש צרה גדולה לישראל, והם לא כל כך באים.
"מזמן אמרתי שהם לא יבואו. כל אחד מאיתנו שמנסה להביא אותם עובר את השיעור הזה. יש לי הרבה שעות ישיבות עם כולם שם. ניסו כבר הכול, לא שלושה ולא ארבעה אלופים. זה לא הסיפור. יש שתי בעיות עם החרדים: הם לא משתתפים בכוח העבודה ולא בשירות הביטחון. במלחמה התחושות מוקצנות יותר ובצדק. השאלה היא אם אפשר לטפל בשתיהן יחד. בעיניי הבעיה החמורה יותר היא דווקא היעדר השתתפות בכוח העבודה. אם הרגלנו קבוצה בטבע שהיא חיה את חייה בלי להשתתף, והיא לא מושפעת מאירועים חיצוניים כמו מלחמות או מצב כלכלי קשה, רק הפסקה של קצבאות תעבוד, אין שום פתרון אחר. כשיש לך בן שלא עובד ואת ממשיכה להאכיל אותו, למה שיעבוד? הוא ילך לעבוד כי אמרת? לא. 'אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף'. כשתשרפי את המועדון ומחר לא יהיה לו אוכל, זה ישתנה. צריך לזכור, את פוגעת בשאר המשפחה כשאת מאכילה אותו על חשבונם.
זו טעות שצה"ל לוקח אחריות על גיוס החרדים. נוח לדרג הפוליטי שיהיה אשם תורן, אבל זו לא רק בעיה של הצבא. אם נער בישראל לא מקיים את החוק, זו בעיה של הגוף נשוא החוק? יש אחריות שאסור לקחת, כי במקרה של החרדים זה פוטר את האנשים שצריכים לעסוק בזה
"אגב, אני חושב שזו טעות שצה"ל לוקח על זה אחריות. נוח לדרג הפוליטי שיהיה אשם תורן, אבל גיוס חרדים הוא לא רק בעיה של הצבא. אם נער בישראל לא מקיים את החוק, זו בעיה של הגוף נשוא החוק? יש אחריות שאסור לקחת, כי במקרה של החרדים זה פוטר את האנשים שצריכים לעסוק בזה. השינוי יבוא מהדור הצעיר כשהם יגידו די. בעוד 10־15 שנים הכובד הזה ישבור פה חלק מהאנשים. לדור הזה לא אכפת דווקא שוויון אלא צדק. זה מכעיס אותו הרבה יותר מאותנו. כדאי לטפל בזה מעכשיו, בלי לריב, בצעדים בוני אמון. רצו לעשות צעדים בוני אמון עם הפלסטינים, אז מותר גם עם החרדים. לא לתלות הרבה ציפיות, אבל לבוא לזה בידיים נקיות ועם תוכנית עבודה למקרה שהם לא מתגייסים".
העולם שייך לצעירים
מכל הנושאים המתסכלים, אלמוז נבוך במיוחד מול הדור הצעיר האהוב עליו כל כך. "אם הייתי חוקר באיזה מכון, הייתי עושה תחקיר עצמי בשאלה: איך זה יכול להיות שמדינה מופתעת מהנוער שלה? זה נוער שמחפש משמעות. יש לו חלופה בטלפון הנייד, ואם משעממים אותו בכיתה או בצבא אז הוא בטיקטוק. אבל אם יש לו משהו משמעותי – הוא בא. אותם אנשים שהוצאנו דיבתם רעה במשך עשור, שאמרנו עליהם שהם מחפשים חיים קלים – הם חוד החנית. את מסתכלת על נשות המילואים, לדוגמה, מה עובר על המשפחות כבר שנה. זה לא שבוע־שבועיים, לא חופשת פסח שנקטעה או נסיעת עבודה לחו"ל. את אומרת רגע, מה זה? מאיפה הרוח הזאת? מאיפה הכוח?"
אלמוז הוא לא חקלאי רגיל. הוא ואשתו מעורבים עמוקות ב"אדם ואדמה", ולמעשה היקף השתילה שלו נקבע לפי גודל מחזורי הלימוד של התלמידים־החקלאים. "אצלי בשדות מדברים רק עברית, לא תאילנדית ולא ערבית. אני עם הדור הבא, עובד איתם ומכיר אותם. 'השומר החדש' ו'אדם ואדמה' הצילו אותנו. יש משרדי ממשלה שנבהלים מיוזמות אזרחיות, אני חושב שצריך לחבק אותן. זה פטנט יהודי נפלא שמבקש לתעל אנרגיות של נתינה. הרי גם כשיש ים אוכל בצבא, מגיעים בימי שישי סירים לחיילים. אז למה לא?
"תראי את הצעירים האלה, כמה פשוט לחבר ביניהם. מסע ישראלי שלוקח אותם למקומות לא מוכרים, בלי להסכים על העמדות. הם ביחד והם שואלים שאלות. זה גורם למחשבה וזה קריטי. פעם תפיסת הביטחון של המדינה הייתה תלויה בסדר כוחות, מצב כלכלי וכדומה. היום ברור שהאחדות הייתה למרכיב חשוב בביטחון שלנו. אם אתה מבין את זה, אתה יודע לנהוג נכון. כל מילה שאתה מוציא, אתה יודע איך זה נשמע בצד השני".
זה דורש הרבה סבלנות הדדית, שעידן הוואטאבאוטיזם אינו מאפשר. כי הם עשו לנו, ואמרו עלינו, אז למה שאנחנו נוותר להם?
"ומה זה נותן? פעם לא דיברו על בתי מלון אלא על בתי הבראה. אחרי קורונה וחמש מערכות בחירות ורפורמה ומלחמה, נראה שכולנו זקוקים להבראה. קודם כול לטפל בעצמנו. אין לך מושג כמה הרפורמה נחוצה, ואמרתי מה שיש לי בעניין בכל הזדמנות, כולל זה שיש דרך לעשות אותה. אבל בסוף יש לך יועצת משפטית לממשלה, היא חיילת בשירות הציבורי. היא מתרגמת לכם את החלטות בג"ץ להחלטות פרקטיות. מה אתם משיגים באיומי פיטורים? אותו הדבר ב'ליל גלנט' הידוע. פיטרתי אנשים בחיים שלי, יש דרך לעשות את זה. אתה לא אומר לעם שאתה מפטר את שר הביטחון בגלל חוסר אמון. מה אימא של לוחם תחשוב כשאותו שר ביטחון יוביל את הצבא למלחמה? כתבתי את זה כבר אז, והנה באה המלחמה. למה ההתנהלות הזאת? למה אני צריך לשמוע מה היה בדיוני הקבינט? למה אתם עושים את זה? יש עם למטה".
אבל גם מהעם יש לו ציפיות, בעיקר מאלה שאוחזים במיקרופונים. "אנחנו חווים מלחמה בשידור חי, הכול יוצא החוצה. פעם התקשורת חיפשה ניצחונות ולא ייצרה קו מדכא. אבל אני בכל זאת אופטימי. אומרים פה שאנחנו מתקשים מול האויב הכי חלש, אבל חבר'ה, איום כזה גדול כמו שנבנה בעזה בצורה די חופשית מאז 2005, זו התמודדות. ניסינו פה משהו ונסוגונו, ואני מאלה שחשבו שזו טעות ללכת על תוכנית ההתנתקות. המדינה חשבה שהיא תוכל להילחם בטרור בלי העיקרון מספר אחת שנלמד בכל בית ספר ללוחמה בעולם: כדי לנצח טרור אתה צריך לשלוט בשטח ובאוכלוסייה, אין מצב של שליטה מרחוק. אבל מותר לך לחשוב שיצא מזה משהו טוב ורגוע, אז ניסינו. אני מזכיר שגם את התוצאות של חומת מגן לא ראו ביום אחד".
בינתיים שומעים שיח של ירידה מהארץ, של ייאוש.
"אני לא יכול לכעוס על מי מהישראלים שלא טוב לו פה והחליט ללכת למקום אחר. מותר לאנשים לעשות בירור עם עצמם מה טוב להם. לא התרגשתי מהמילקי, ואני לא מתרגש מזה. אלה תופעות טבעיות של מדינה שהיא כבר לא קטנה. בעידן של חיפוש דיכאון בתקשורת, הכוח הזה תמיד יוחצן. אבל תראייני אותי בעוד עשור ונבדוק יחד אם יש יותר או פחות עולים. האסלאם לא יחמיץ שום הזדמנות לעשות טרור באירופה. הוא לא יעמוד בפיתוי ולא ינהג כמו אירופי. אחרי אירועי צרפת וארה"ב בעתיד, מדינת ישראל תתמודד עם עלייה גדולה. והדור הצעיר ידע לתפוס את העמדות הנכונות עוד קודם.
