כמצופה בסביבה חרדית, השלטים באולם בית הכנסת "נאות אברהם" בשכונת רמות, שבו משפחת דנינו יושבת שבעה, מחלקים את החלל לגברים ולנשים, אבל עם ישראל כולו נמצא שם בערבוביה. החודשים הרבים שבהם שהה אורי ז"ל בשבי, ושמו שהוזכר שוב ושוב בתפילות ובהפגנות, קירבו את סיפורו לכולם. פוליטיקאים בכירים נכנסים ויוצאים; הרבנים הראשיים ונשיא המדינה הגיעו כבר ביום הראשון, מספרים לי כאן.
אישה כסוית ראש מבקשת לחבק את האם עינב: "הייתי חייבת לבוא למרות שאנחנו לא מכירים". תלמיד שהגיע ברגל מישיבה חרדית סמוכה אומר לאב השכול אלחנן, שהאמונה של בני המשפחה חיזקה אותו בחודשים האחרונים. יונתן שניידר, מג"ד 202 של חטיבת הצנחנים, מתחבק ארוכות עם אחד מאחיו של אורי.
אל המקום נכנסת מירב טל, שנחטפה מקיבוץ ניר־עוז לאחר שבן זוגה נרצח, וחזרה בעסקת השבויים הראשונה. היא מתיישבת בסמוך לאביו של אורי; הם מכירים מפעילויות שונות למען החטופים ומשפחותיהם. במהלך החודשים האחרונים היא עודדה את משפחת דנינו שאפשר לחזור מהשבי העזתי. היום היא הגיעה לנחם אותו על הבן שרק גופתו חזרה.
אורי דנינו נרצח לפני כשבוע בשבי ארגון הטרור חמאס, יחד עם חמישה חטופים נוספים. גופותיהם חולצו בידי כוחות צה"ל במוצאי השבת האחרונה. על פי הערכות של הצבא, השישה נורו למוות ביום שישי שעבר, כשמחבלי חמאס הבינו שבקרוב יגיעו החיילים למנהרה שבה הוחזקו החטופים.
אני מבקש לשוחח עם האם עינב ביום שלישי בערב, אבל פרסום תיעוד של אורי מהשבי, כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, מטלטל את בני המשפחה והם מבקשים לדחות את השיחה שנקבעה. למחרת, ביום רביעי בבוקר, אני פוגש את עינב בחצר ביתה הסמוך למקום השבעה. הדמעות על בנה בכורה אינן מפסיקות לזלוג.
ידענו שהוא פייטר ולכן האמנו שהוא יצא משם, והוא באמת נלחם עד הסוף. הוא גונן על החטופים שהיו איתו, וחזר עם גוף שלם. אורי סיים את השליחות שלו, ואנחנו מודים לבורא עולם על הזכות"
"קשה לי לדבר עליו בלשון עבר", היא אומרת. "אורי היה ילד שכולו קסם, החיוך היה הדבר הראשון שרואים אצלו. קם עם חיוך, הולך לישון עם חיוך, מסתכל על כל אדם בגובה העיניים. מח"ט הצנחנים היה פה אתמול וסיפר שאורי אף פעם לא נתן לחיילים שלו להסתכל עליו כמפקד אלא כחבר. תמיד הוא הסתכל קודם על האנשים סביבו, רק אחר כך על עצמו. הוא היה אבא ואימא של האחים שלו. גם אם הוא היה במשימה חשובה בצבא, הוא תמיד שם אותם במקום הראשון".
אורי היה הבכור מתוך חמישה אחים. הוא גדל במשפחה חרדית בירושלים ונשלח בילדותו למוסדות חרדיים. בגיל התיכון למד בישיבת אורייתא בעפולה, ישיבה חרדית שמשלבת לימודי חול. אחד מרבניה סיפר בשבעה שאורי עזב את הישיבה שלוש פעמים, ובכל פעם חזר ואמר ש"חסרה לו המתיקות של התורה". עוד סיפר הרב ש"אם הוא היה מזהה מישהו שקשה לו בישיבה, הוא היה יושב ולומד איתו ומעודד אותו".
"אימא של מלאך"
בשלב מסוים החליט אורי להתגייס לצה"ל והתרחק מאורח החיים החרדי. הוא שירת כלוחם בגבעתי, ובהמשך פנה לשירות קבע כנגד תקשוב בחטיבת הצנחנים. "הוא חונך בבית שאם לא יושבים ולומדים אז עושים צבא הכי טוב שיש, שאיפה למצוינות", אומר אחד מבני המשפחה. משפחת דנינו המורחבת היא משפחה מאוחדת ומגוונת. בקרב דודיו של אורי יש כאלה ששירתו ביחידות מיוחדות, לצד בחורי ישיבות ששוקדים על תלמודם.
אורי נחטף ממסיבת הנובה, וסיפור הגבורה שלו התפרסם. אף שכבר הצליח להימלט מאזור המסיבה, הוא התקשר לבת זוגו ליאל אברהם, האחרונה ששוחחה איתו, ושב על עקבותיו כדי לנסות לסייע בחילוץ החברים שהכיר במסיבה: מיה ואיתי רגב, שנחטפו ושוחררו בעסקה, ועומר שם־טוב, שעודנו מוחזק בעזה.
"כשסיפרו לנו שהוא חזר לשדה הקטל לא הופתענו, למרות שהוא חזר כדי להציל אנשים שבקושי הכיר. זה אורי", אומרת עינב, "תמיד הוא נרתם ראשון לכל משימה בצבא. זאת הייתה גזרה, וזאת הייתה המשימה שלו. היינו בטוחים שהוא יֵצא משם בחיים. רק בשבת האחרונה דיברנו איפה נעשה את מסיבת ההודיה כשהוא ישוחרר, איך נחגוג. קניתי לכל הילדים בגדים למסיבת ההודיה שלו, וביום שישי האחרון קניתי לו בגדים כי האמנתי שהוא יצא. אומנם לא סיפרנו, אבל היו לנו המון אותות חיים ממנו. הצבא לא סיפר כי הוא מאוד שמר על אורי בגלל התפקיד שלו בצבא". עד לחילוץ גופתו נאסר לפרסם שאורי היה איש קבע, בשל תפקידו הרגיש בצבא והמידע שהוא נחשף אליו.
על החלטתו להתגייס אומרת עינב: "הוא התגייס כחרדי וכיבדנו את הרצון שלו. יש לנו חמישה ילדים, ואנחנו אוהבים אותם ומכבדים כל דרך שהם בוחרים. גידלתי את הילדים שלי קודם כול לנתינה, שדרך ארץ קדמה לתורה, וראינו את זה באורי ממש. אני חייבת להגיד שזכיתי, הייתה לי הזכות להיות אימא של מלאך, שגם עזב את העולם הזה כמלאך. תודה לאורי שזיכה אותי להיות אימא שלו 25 שנה. הוא השאיר לי כל כך הרבה דברים טובים. הוא תמיד היה אומר לנו: אני רוצה להיות טוב לעולם, כדי להיות החבר שהייתי רוצה שיהיה לי. הלוואי שנהיה כל כך טובים כמוהו. הוא הותיר צוואה להיות טוב לאחר, ואנחנו ננציח אותו בדרך הזאת".
משפחת דנינו, ההורים החרדים היחידים בקרב משפחות החטופים, בחרה שלא להצטרף באופן פומבי לפורומים השונים של המשפחות, ממטה המאבק ועד פורום תקווה. הם התמקדו בהפצת סיפורו של אורי ברחבי העולם כדי להגביר את המודעות לגורל החטופים, ויצאו למסעות באירופה ובארה"ב כדי לחזק יהודים ברחבי העולם באמונה.
"בחרנו לא להיות מעורבים בפעילויות מזוהות שונות, אלא להתמקד באמונה בבורא עולם. הקדוש ברוך הוא גזר גזרה ואנחנו צריכים להודות גם על הקושי", אומרת עינב בדמעות. "אולי בזכות כל התפילות שלנו, למרות שאנחנו רוצים לראות את כולם בחיים, קיבלתי את הבן שלי בארון. יש כאלה שעדיין לא קיבלו את יקיריהם חזרה. על זה אני צריכה להגיד תודה, למרות שזה קשה ועצוב. הוא ילד טהור והוא עלה טהור לשמיים. אמרו לנו שמי שנרצח על קידוש ה' עולה ישר לכיסא הכבוד, זו זכות שגידלתי נשמה כל כך טהורה".
"בלי מלחמות מיותרות"
ביום ראשון התקשר ראש הממשלה בנימין נתניהו להורי ששת החטופים שנרצחו בשבי חמאס, וביקש את סליחתם על הגורל המר של ילדיהם. חלק מהמשפחות סירבו לשוחח עימו, ואחד ההורים השכולים אמר לראש הממשלה כי אינו מקבל את בקשת הסליחה. משפחת דנינו שוחחה עם ראש הממשלה, אם כי עינב איננה מסתירה את ביקורתה: "אנחנו מרגישים החמצה. אין לנו שום מילה רעה לומר על המדינה שלנו, אבל אני כן יכולה לומר שיש לנו החמצה. היו צריכים להביא את כולם יחד מהפעם הראשונה, כולם יחד. אם כך היו עושים, לא היינו מאבדים כל כך הרבה חיילים. זאת החמצה כואבת שלא הבאנו את כולם יחד, ואנחנו צריכים לזכור שיש שם עוד חטופים שלנו שצריכים להחזיר אותם. אנחנו לא כועסים על נתניהו או על מישהו אחר, ואני גם יודעת שאם אורי היה מצליח לחזור ב־7 באוקטובר הוא היה נלחם בעזה, וגם אם הוא היה חוזר חי מן השבי הוא היה מתעקש לחזור להילחם בעזה.
"אבל מה שאני רוצה לבקש עכשיו", ממשיכה עינב, "זה שכמו שהיינו מאוחדים בימים שאחרי שבעה באוקטובר, ככה נהיה מאוחדים עכשיו. בואו נרים את העם שלנו, בלי מלחמות מיותרות. בואו נעזור לחיילים שלנו. במשך 11 החודשים שהבן שלי היה חטוף, הלכתי לעטוף את החיילים שלנו. ביקרתי אותם בבתי החולים, פגשתי את הפצועים שאיבדו יד או רגל בלחימה בעזה. הם נכנסו לעזה כדי להציל את החטופים שלנו, נפצעו, ואז אמרו לי בבית החולים עם דמעות בעיניים: 'אנחנו מצטערים שלא הצלחנו להחזיר את אורי'. כוחות צה"ל הצליחו להחזיר אותו בארון, אבל יש עדיין חטופים וחללים שהם לא הצליחו להחזיר. אני כל כך רוצה לחזק את צה"ל ולומר לחיילים שאני מצדיעה להם. אני רוצה לומר להם תודה בשמי ובשם אורי על מה שהם עושים, והלוואי שהם יחזרו בריאים ושלמים".
מאיפה את שואבת כוחות?
"אני מלאת אמונה, אני עובדת על האמונה בלי סוף. זכיתי להיות יהודייה ואני צריכה להודות על זה. עשיתי מסע בחו"ל כדי לספר את הסיפור של אורי, וזכינו להפיץ אמונה. הרבה אנשים קיבלו על עצמם קבלות טובות בזכותו. לאחות הקטנה של אורי מאוד קשה בימים האלה. הוא היה החבר הכי טוב שלה, כמו שהוא היה החבר הכי טוב שלי. זה תהליך שכולנו נעבור, זאת אבדה מאוד גדולה. אבל כשאתה מאמין, ההסתכלות היא שונה. ידענו שהוא פייטר ולכן האמנו שהוא יצא משם, והוא באמת נלחם עד הסוף. הוא גונן על החטופים שהיו איתו, וחזר עם גוף שלם. הוא היה ירוי רק בראש. אורי סיים את השליחות שלו ב־25 שנה, ואנחנו מודים לבורא עולם על הזכות. לא כולם זכו שיהיה להם קבר לפקוד ולבכות עליו.
"סבא של אורי, שאורי היה נכדו הבכור, אמר בהלוויה, 'ציפינו ללוות אותו לחופה ולא זכינו, אבל אפשר לומר שזכינו ללוות אותו לקבר ישראל וזה לא מובן מאליו, יש כאלה שלא זכו אפילו לקבר ישראל'. אורי היקר זכה לקבורה בגוף שלם, מה שלא כל אחד זוכה בימים קשים אלה".
עטלף עיוור
להלווייתו של אורי הגיע גם הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שהמשפחה קשורה אליו. הרב יוסף למד בעבר עם אביו של אורי והכיר את אורי מילדות, ובעקבות זאת ההספד שנשא היה בעל אופי אישי יותר. בסיום דבריו קרא הרב הראשי לשעבר: "צריך לעשות הכול כדי לשחרר את מי שנשאר שם, לשחרר אפילו מאות ואלפי מחבלים עם דם על הידיים, ואחר כך נעשה בהם שפטים".
עינב מספרת על שיחה שקיימה עם בנה לפני כמה שנים סביב הסוגיה הזו. "יצא לי לדבר על הנושא הזה פעם עם אורי, על השאלה כמה לשחרר עבור חטופים. הוא אמר לי 'אימא, אני לא ארצה שישחררו עבורי אפילו מחבל אחד, כי אני לא רוצה שמחבל ששוחרר עבורי יהרוג מישהו ואני אדע שבגלל השחרור שלי נהרג יהודי'. זאת הצוואה שהוא השאיר. ובאמת כפי שהוא רצה הוא יצא משם בלי עסקה. הוא זכה להיקבר טהור, וגם שלא שוחררו עבורו מחבלים".
על שאלת ציר פילדלפי, סוגיה שנמצאת בלב המחלוקת הישראלית הנוכחית על שאלת החטופים, עינב מעדיפה שלא להתבטא: "אני סומכת רק על בורא עולם. היינו צריכים להחזיר את כולם ביחד, וכך גם עכשיו", היא חוזרת ואומרת. "להחזיר את כולם יחד ולא לעשות איפה ואיפה בין החיילים לחטופים אחרים".
אחד הרגעים המטלטלים שתועדו בהלווייתו של אורי, היה כאשר הזמר חנן בן־ארי שר בשקט וברעדה את שירו "עטלף עיוור"; כאשר הוא הגיע למילים "תן לי את הכוח למצוא בי אומץ לראות סימן, כי גם הילד שהיה בי מת מזמן", בני המשפחה התפרקו בבכי. הבחירה בשיר לא הייתה מקרית, הם מספרים כעת. "אורי מאוד אהב את השיר הזה, הוא ממש חדר ללב של אורי והוא היה שר אותו המון. הרבה פעמים בחיים אורי היה לבד, אבל הוא לא נתן למי שנמצא סביבו להיות לבד, זה אפיין אותו מאוד. להיות עטלף עיוור שיושב בחושך אבל מי שסביבו לא יודע שהוא לבד. אנחנו לא מעכלים שהוא לא פה, איך אפשר לומר שהוא לא פה, אנחנו עדיין מריחים אותו בבית".
לקראת סוף השיחה מוסיפה עינב בקשה כואבת: "את הבשורה הקשה על המוות של אורי קיבלתי בטלגרם, וזה היה כל כך כואב. תפסיקו להוציא את המידע לפני מי שזאת העבודה שלו. אין בזה גבורה לשלוח הודעה ראשון ולקבל את הלייק. תנו לאנשים המוסמכים לעשות את עבודתם, במוצאי שבת הרגשתי ששותים לי את הדם ושהאדמה בולעת אותי. הפרסומים הללו הורסים משפחות שלמות. אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את זה, ואני יודעת שמי שעשה את זה לא היה פועל ככה אם היה לו חלילה אח שנמצא במצב כזה".
