הכאפייה הלבנה שהוא חובש לראשו והעבאיה השחורה המעוטרת בזהב, מהווים סימן היכר ברור למעמדו של השייח' פריד אבו־משהור. בית האבן שלו ממוקם בירידות המתפתלות מהעיירה הפלסטינית אלעיזרייה לכפר סוואחרה שליד ירושלים. בני השבט שהוא משתייך אליו, א־סוואחרה, הגיעו לשם עוד בימי העות'מנים. אביו וסבו היו שייח'ים, ובהתאם למסורת הבדואית הוא ממשיך אותם בתפקיד.
כמו הפגישות הקודמות שלנו, גם הנוכחית נפתחת ברצף של נשיקות וחיבוקים. הברכות מושמעות במשך דקות ארוכות, במעין תחרות של כבוד הדדי בין אורח למארחו. אבו־משהור הוא ידיד ותיק. למרות הסיגריות שהוא מעשן בשרשרת, השייח' נראה צעיר מגילו, 75.
"ברוך הבא, היכנס ושב", הוא דוחק בי, ומכניס אותי לסלון רחב הידיים שבו הוא מארח את העולים לרגל לביתו. למעלה מארבעים שנה הוא משמש השייח' של ערב א־סוואחרה, ומכהן כסמכות השיפוטית העליונה של הבדואים באזור שמשתרע ממעלה־אדומים ועד ירדן. מסלון ביתו אפשר להשקיף עד הממלכה הירדנית, שחלק מבני משפחתו המורחבת מתגוררים בה. "אני אחראי על כ־200 אלף נפש, שרואים בי הכתובת לבעיותיהם. חלק גדול ממשפחתי נמצאים בירדן, וכמעט 100 אלף נמצאים פה, במזרח ירושלים ובסביבה", הוא אומר.
בדרך היורדת אל ביתו אפשר לראות את בתי האבן שהחליפו את האוהלים המסורתיים של הבדואים, וגם מגרשים שיושרו כדי להכין מקומות דיור לבני השבט ג'האלין, החיים בין השאר בשטחי C ואף באזורים שמוגדרים שטח צבאי. הללו מסרבים לעבור לשטחים המפותחים, שעודם עומדים ריקים.
באחד מביקוריי בעבר נוכחתי מקרוב במעמדו של השייח' אבו־משהור, כאשר הוא הזמין אותי ל"עטווה", טקס שבו מנסים לפשר בין שתי משפחות כדי למנוע נקמת דם. קרוב משפחתו של אבו־משהור, נשוי ואב לשניים, הסתבך לאחר שקנה אדמה מאדם המקושר לרשות הפלסטינית. המוכר התכחש למכירה, ושלח מתנקשים שחיסלו את הקונה לעיני מצלמות אבטחה. משפחת הנרצח לא המתינה לרשות הפלסטינית שתתפוס את האחראים לרצח, וגם לא טרחה לפנות למשטרת ישראל. במקום זאת, היא הוציאה על הרוצחים כרוז שבו נקבע כי דמם מותר כנקמה.
כדי למנוע מעגל בלתי נגמר של שפיכות דמים, כינס אבו־משהור את ראשי המשפחות ואת נכבדי הבדואים כדי להגיע לפשרה. אלפי אנשים הגיעו לרחבה הסמוכה לבית השייח', ובהתאם לנוהלי הטקס הוצב בה אוהל גדול עבור משפחת הנרצח. אבו־משהור התיישב במרכז, ולידו קרובי הנרצח מדרגה ראשונה. בזה אחר זה הגיעו בכירי משפחות הבדואים להביע תנחומים. תחילה השייח'ים, ולאחר מכן המבוגרים והמכובדים. לאלפים שישבו ברחבה מחוץ לאוהל הוגשו גדי בחלב ושמנת חמה. בהינתן האות ניצבו שתי שורות ארוכות של בדואים במרכז הרחבה, ובסופן עמדו נציגי משפחת הרוצחים. לאחר כמה דקות הם צעדו בין העומדים, והגיעו לאוהל שבו ישב השייח'.
בין הנציגים השונים החל דין ודברים, כאשר אבו־משהור יושב ומאזין לכולם בדומיה. "אנחנו מקבלים עלינו את המסורת ואת הסמכות השיפוטית", אמרו בשלב מסוים נציגי משפחת הרוצחים. "אנחנו מבקשים סליחה על כך שפושעים מבני משפחתנו ביצעו דבר נורא, הֶרֶג בדם קר של אדם אחר. אסור שבני משפחתנו ישלמו את המחיר על הפשע שלו. אנחנו מבקשים מהשייח' של ערב א־סוואחרה, שהוא שופט צדק, שיסייע לנו לפתור את הבעיה". בסוף המפגש הטעון פסק השייח' תשלום חד־פעמי למשפחת הנרצח, ותשלום חודשי לאלמנה שיכלכל את ילדיה. כולם קיבלו את הדין בהכנעה והודו לשייח' על תבונתו.
"מסורת היא דבר חשוב מאוד. כוחנו נובע מכוחם של המשפחה, של הזקנים ושל השבט", אומר לנו עכשיו אבו־משהור. בהתאם לבקשתו, אחת מנכדותיו מזדרזת להופיע עם קנקן תה מפורצלן. מזגן שהותקן במרכז הסלון הגדול, הרצוף חלונות, מצנן את האוויר. להפתעתי, התה המתוק שנמזג מהקנקן הוכן באמצעות שקיות תעשייתיות.
אני מזכיר לאבו־משהור שבמפגש הקודם שלנו החלונות היו פתוחים והוא התגאה ברוח הנעימה שנושבת בסלון, ושואל על התה המוכן. הוא צוחק. "אחרי שנים שהחום פה היה בלתי נסבל, הנכדים הגדולים קנו לי מזגן ושמו אותו פה. בהתחלה התנגדתי, אבל בשביל האנשים הרבים שמבקרים פה, הסכמתי שישימו. האמת, זה נעים לי. ולגבי התה, אם אתה רוצה אני יכול להגיד לנכדה שתקטוף לך מהגינה מרווה. מסורת זה דבר חשוב, אבל אפשר גם להתקדם עם הזמן".
בשלב זה שולף השייח' מהעבאיה המסורתית טלפון חכם, ומגיש אותו לנכדה הצעירה. "תראי לו את טקס הסולחה שעשינו פה בחודש שעבר", הוא מבקש ממנה. הנכדה מקישה על המכשיר ומגיעה לסרטוני יוטיוב ופייסבוק שבהם נראה השייח' בפעולה. שוב נראים אלפי אנשים מצטופפים ברחבה גדולה, ומאזינים לאבו־משהור המטיף נגד השימוש הנפוץ בנשק ועל הדם שנשפך לשווא בשל נקמות משפחתיות.
"אני לא יודע להסביר את זה", הוא פונה אליי תוך כדי צפייה בסרטון, "אבל הפשיעה אצלנו עלתה מאוד. אולי זה המצב הכלכלי, אולי חוסר אופק עתידי. לאנשים אין פרנסה ואין עבודה ויש הרבה נשק, אז הם עושים שטויות. יורים זה בזה ופותחים חשבונות בין משפחות, ואני צריך לפתור אותם. אני לא זוכר תקופה שכל כך הרבה אנשים באו אליי בשביל שאתווך ביניהם כדי לסיים נקמות דם".
על אדן אחד החלונות בסלון מונח מגן הוקרה מתנועת פת"ח. "תודה על הסיוע הרב שהגשת לנו", נכתב בו. השייח' פוקד על הנכדה, והיא מציגה סרטון נוסף. הפעם מופיעים בו נציגי פת"ח וחמאס, מסבים על הכורסאות שעכשיו אנחנו יושבים עליהן. במקביל לניסיונות התיווך של מדינות זרות, ניסה גם אבו־משהור לתווך בין הנציגים המקומיים של הפלגים הפלסטיניים הניצים עוד ב־2014.
"חמאס ופת"ח הם בני העם הפלסטיני, הם כולם אחים", הוא אומר. "ניסיתי לדון עם נציגים שלהם. דיברתי עם גורמים רשמיים בשתי התנועות בניסיון להוביל לפתרון, אבל המחלוקות קשות מאוד. הייתי מוכן להגיע לרצועת עזה ולדבר עם בכירים שם באופן ישיר כדי לנסות להוביל לפתרון. ניסינו להקים מועצה שבטית שתפעל כגוף המפשר בין הפלגים הפוליטיים, אבל עד כה, למרות שהיינו בקשרים ישירים עם שרים בממשלה הפלסטינית, לא הגענו לפריצת הדרך שתאפשר את הקמת המועצה ותחזיר את הכוח לידי ראשי השבטים. אם הייתה מועצה כזו, שפועלת מעל הפוליטיקה, היה אפשר לפתור את הבעיות יותר בקלות. ברגע שמעורבת פוליטיקה, היצרים גואים והדרישות של כל צד עולות עד שאי אפשר לייצר פתרון מוסכם".
אבו־משהור מתכוון לשינוי שחל בהנהגה הפלסטינית ובכללה ההנהגה הבדואית. בעידן שקדם לרשות הפלסטינית, מי ששלטה ברחוב הייתה החברה האזרחית, קרי אנשי הדת וראשי השבטים – שייח'ים ומוכתרים. בשלהי שנות השמונים איבדו המנהיגים המסורתיים מכוחם לטובת ניצי הפת"ח וארגוני הטרור שצצו במהלך האינתיפאדה הראשונה וכונו אז "הגנרלים של הרחובות". בעקבות חתימת הסכמי אוסלו הגיעה הרשות הפלסטינית ונטלה את המושכות מידי ההנהגה השבטית המקומית.
השייח' מותח ביקורת על הרשות הפלסטינית ועל ישראל גם יחד, שלדבריו הרסו את המרקם החברתי המקומי. מבחינתו, "החטא העיקרי של ישראל הוא הבאת אנשי אש"ף מתוניס. מי שאשם במציאות הבלתי הגיונית בקרב הפלסטינים היא ישראל. הטעות הכי גדולה שישראל עשתה, והאסון הכי גדול מבחינתנו, זו הפגיעה בהיסטוריה שלנו. ישראל לקחה מאיתנו את הזיכרון. אנשים כבר לא זוכרים מאיפה הם באו ומאילו ערכים, מה חשוב ומה טפל. כולם מנסים לשרוד ולחיות. והפוליטיקאים, שהמילה שלהם היא מילה בקרח, חותרים זה תחת זה ומוּנעים מאינטרסים ומשנאה, בלי כבוד ובלי אמת. זה לא החינוך שאני קיבלתי, זו לא הדרך שבה אני מתנהל".
לדבריו, "הרשות הפלסטינית מתבססת על התיאום הביטחוני עם ישראל. הקשר שלהם עם העם לא חזק, בטח שלא סמכותי. באים אליי נציגים של הרשות כדי שאני אפתור בעיות כי הם מודעים לכך שהסמכות עדיין בידי, שהמילה שלי זו מילה באבן. לצערי אנחנו הולכים בדרך של 'איסתיסלאם' – התמסרות וכניעה לישראל, ולא לדרך של 'סלאם', שלום אמיתי ויחסים תקינים בין העמים".
השייח' נזכר בימים שקדמו להסכמי אוסלו ולרשות הפלסטינית, כאשר נציגים של השלטון הצבאי הישראלי היו באים אליו. "יגאל כרמון (אל"מ במיל', בעבר ראש המנהל האזרחי בפועל וכיום ראש מכון 'ממרי'; א"ג) היה פה כמה פעמים עם נציגים ישראלים נוספים. פתרתי להם הרבה בעיות, ועכשיו הרשות הפלסטינית מבקשת ממני לפתור לה בעיות. כולם יודעים בידי מי נמצאת הסמכות והיכולת להשפיע על הרחוב", אומר אבו־משהור.
לא מתעסק בזוגיות
אני שואל את אבו־משהור על תפקידו של השייח' במאה ה־21, והוא צוחק. "תפקידו של השייח' לא נגמר אף פעם. גם היום השייח' אחראי על שלושת הנושאים המרכזיים באסלאם: דם, אדמה וכבוד האישה. הבעיות האלו מתרכזות אצלי, ואם הן לא באות על פתרונן, בהרבה מקרים זה נגמר רע מאוד. גם ישראל יודעת את זה, ולכן נותנת לי אישור לעבור בכל המחסומים ובכל שעה, גם באמצע הלילה. אני מטפל בבעיות בשכם, בקלקיליה ובג'נין, עשרות קילומטרים מהיכן שאני גר".
הדור החדש של הצעירים הפלסטינים, ובכללם הבדואים, מחזיק באמונות ודעות שונות. הם לא מקשיבים להורים, נמצאים יותר ברשתות החברתיות, ומושפעים מהלייקים ומההסתה ברשת לביצוע מעשי טרור. "זה נכון", מאשר אבו־משהור, "הדור החדש לא שומע להוריו. יש בעיות, המוח שלהם שטוף מפייסבוק וטלוויזיה. הם מחפשים את הסמכות שלהם ברשת, ורואים כל הזמן את השנאה כלפי היהודים. אבל אני אומר לך: למרות פערי הדורות, הם עדיין מקבלים את הפסיקה ואת המילה של בעלי הסמכויות השבטיים. הם מכבדים את אנשי הדת יותר מאשר את הוריהם".
השייח' מתגאה בחיבור שלו לדור הצעיר, ומציין שהוא קיים סולחות גם בין נערים בגילי 16־17. "אני מוכן להקשיב לכל אחד, ולנסות לתרום מניסיוני ומגילי כדי לפתור את הבעיות. אל תבואו אליי אם מישהו גנב לכם את האופניים, אבל לדברים רציניים יותר דלתי תמיד פתוחה", הוא אומר.
אבל יש גם נושא שמבחינת השייח' הוא מחוץ לתחום: בעיות בזוגיות. "אני מעדיף לא לעסוק בזה. בעבר ניסיתי כמה פעמים לעזור לבני זוג, ומעולם לא הייתה לי הצלחה. מי שיש לו בעיית זוגיות, שילך למומחה בתחום".
אחיינו של השייח', עיד, נכנס לחדר. "פירוש השם שלי הוא חג, ובדרך כלל מברכים עיד סעיד (חג שמח), אבל אני לא שמח", הוא אומר בכנות. "החיים שלי לא פשוטים. יש לי שתי נשים ושמונה ילדים, ואחרי שנים שגידלתי עשרות ראשי בקר יש לי היום חמישה בלבד. אין עבודה". אני שואל אותו על הסמארטפון של השייח', והוא צוחק. "לכולם יש היום טלפונים חכמים. כולנו נמצאים כל הזמן במסכים. במקום לגדול כמו בדואים, ללכת על ההרים עם צאן ולהיות חופשיים, כולנו כלואים בתוך המסך".
גם אבו־משהור סבור שהקדמה לא עשתה טוב. "לדור החדש אין כבוד לישראל. הם מתעסקים כל הזמן בסכסוך ובמלחמה שהם רואים בטלוויזיה, זורקים אבנים, דוקרים ועושים שטויות. אנחנו המבוגרים, שזוכרים את העבר, מודעים למה שמתרחש מתחת לפני השטח בהווה ושואפים לעתיד טוב יותר, מבינים שזאת טעות לחיות כך. מבינים שרק חיים מתוך רצון לחיות יובילו אותנו קדימה, גם לצד ישראל. ישראלים וערבים יכולים לחיות יחד. אני לא מתכוון למדינה אחת ולא לשתי מדינות, אני מדבר על חיים מעשיים ולא פוליטיים. אללה ציווה שעם ישראל יחיה בשלום ולא ימות. אתם עמו של משה, בניו של יעקב, אנחנו בניו של ישמעאל. הקרבה בין היהודים למוסלמים היא קרבת דם שאי אפשר לקחת אותה. אנחנו בני דודים".
