שופטי בג"ץ, יצחק עמית, דפנה ברק ארז ורות רונן דחו היום (ג') פה אחד את עתירתם של שני אחים, חסידי סאטמר, נגד החלטת מפקד מיטב שלא לאפשר להם להופיע ולשטוח את בקשתם לפטור משירות בפני הוועדה המייעצת למתן פטור משירות ביטחון מטעמי מצפון. האחים טענו שמאחר שהם מתנגדים לחלוטין לכל אפשרות של גיוס לצבא, מטעמים הקשורים באמונתם הדתית, הרי שסרבנותם היא סרבנות מצפון "מלאה" ולא "סלקטיבית", ולכן הם זכאים לקבל הכרה כסרבני מצפון וממילא לקבל פטור משירות צבאי. במכתביהם בבקשה לקבלת פטור כתב כל אחד מהאחים כי "אסור עליי, באיסור דתי חמור ביותר, לשרת בצבא, ואסור להקים מדינה היוצרת צורך בצבא, ואסור לשתף פעולה כלשהי עם צבא כלשהו, עד בוא הגאולה משמים". אולם, על אף הטענה שמדובר בצו מצפוני המביא אותם להתנגד לשירות בצבא, דחו כאמור השופטים את העתירה.
את חוות הדעת העיקרית כתב הבכיר בין שופטי ההרכב, יצחק עמית, שציין כי בפסיקה קיימת הבחנה בין "סרבנות מצפון כללית לשירות בצבא, בבחינת סרבנות 'מלאה' או סרבנות 'טהורה', לבין סרבנות מצפון סלקטיבית. הסרבן הכללי, הלוא הוא פציפיסט 'אוניברסאלי או מוחלט', מסרב ליטול חלק בכל מלחמה, בכל זמן ובכל מקום… הסרבן הסלקטיבי אינו מתנגד להשתתף בכל מלחמה אלא רק במלחמה ספציפית, או בפעילות מסוימת במהלכה, שאותה הוא תופס כבלתי מוסרית. בפסיקה נקבע שרק סרבנים מהסוג הראשון זכאים לפטור… ולא סרבנים מהסוג השני".
לדבריו, "ההבחנה המשפטית בין שתי הקטיגוריות אינה מבוססת על כך שהסרבנים הסלקטיביים אינם כנים או שמצפונם לא מצוי תחת איום, אלא נובעת בעיקר מהקושי המעשי להרחיב את מעגל מקבלי הפטור כך שיכלול גם אותם. שיעור הפציפיסטים, במיוחד בחברות שנמצאות תחת איומים ביטחוניים רציניים, הוא בדרך כלל נמוך מאוד, ולכן מדינות יכולות להתחשב בהם ולהעניק להם פטור מגיוס לצבא. לעומת זאת, שיעור המתנגדים למלחמות ספציפיות או למשימות ספציפיות נוטה להיות גבוה, ולכן מדינה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה להעניק להם פטור".
"לכאורה, נראה שסירובם של העותרים לשרת איננו סלקטיבי אלא כללי, כי בגלל אמונתם הדתית הם לא מוכנים להשתתף בשום פעולה מלחמתית של ישראל", כתב השופט עמית, "מצד שני, הם אינם פציפיסטים, וכפי שהוסבר לעיל הפסיקה קבעה שרק פציפיסטים זכאים לבקש פטור מלא משירות. כדי להתמודד עם בעיה זו, טענו העותרים שהם פציפיסטים במלוא מובן המילה, שהם לא יסכימו לשרת בכל צבא שהוא, משום שאסור למרוד בגויים. כשלעצמי, אני סבור כי זו פרשנות לא סבירה של האיסור למרוד בגויים שמופיע בתלמוד כאחת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כשיצאו לגלות (בבלי, כתובות, קי"א). האיסורים הנזכרים שם, שלא זה המקום לדון בפולמוס סביבם ובתוקפם ההלכתי, עוסקים בפעולות של עם ישראל והם אינם קובעים מאומה לגבי החובות המוטלות על אזרח יהודי במדינה אחרת, שנדרש להתגייס כמו אזרחים אחרים להגנתה. שתי השבועות הראשונות מופנות רק כלפי עם ישראל, והן אוסרות פעולות מסוימות שנועדו לקרב ולהחיש את הגאולה. תמהני מה לשירות בצבא קנדה, לדוגמה, ולהחשת הגאולה?".
על אף הקביעה שלא מדובר בסרבנות מצפון מלאה, ציין השופט כי ישנו טעם נוסף לדחיית העתירה, והוא העובדה שמדובר בסרבנות קבוצתית ולא אינדיבידואלית. "אמונתם הדתית של בני הקהילה המבוססת על משנתו של האדמו"ר מסאטמר, היא העומדת במרכז עתירה זו, וכאמור, העובדה כי מדובר באמונה דתית אינה שוללת כמובן התחשבות בה על בסיס הכרה בחופש המצפון. אולם על אף המחלצות "האינדיווידואליות" שביקשו העותרים לעטות על עתירתם, הרי שהלכה למעשה, בקשתם היא בעלת אופי קבוצתי, כפי שניתן ללמוד גם מההיסטוריה של ההליכים שנסקרה לעיל. הגם שלצורך הדיון אני נכון לקבל את טענת העותרים כי אמונתם של בני הקהילה היא גם אמונתם האישית ומבטאת את תפיסת עולמם, הרי שהיא נטועה באמונה המנחה את קהילתם באופן שמקנה לבקשתם נופך קבוצתי-קהילתי, אשר חותר למתן סעד קבוצתי, ואינו מתאים "למסלול" פטור מטעמי מצפון".
לעומת השופט עמית סברה השופטת רונן כי אין מקום לקבוע שסרבנות המצפון של האחים חסידי סאטמר איננה "מלאה", ואף לא שמדובר בדרישה לפטור קבוצתי בכיסוי של סרבנות אינדיבידואלית, "איני סבורה כי יש ממש בהבחנה בין עקרונות מצפוניים בעלי אופי קבוצתי לבין עקרונות מוסריים בעלי אופי אינדיבידואלי. זאת, הן מאחר שאין מקום לפגוע בזכויות של הפרט נוכח העובדה כי ישנם רבים אחרים המחזיקים בתפישת עולם דומה לשלו; הן מאחר שבאופן מהותי, אינני סבורה כי ניתן להבחין בין תפישות עולם 'אינדיבידואליות' לתפישות עולם 'קהילתיות'. זאת מפני שהשתייכותו הקהילתית של כל פרט עשויה להוות חלק מהותי מזהותו ומעיצוב תפישת עולמו".
אך על אף זאת היא הצטרפה למסקנתו הסופית של השופט עמית, אך ורק משום החשש מהשלכות הרוחב שתהיינה לפסיקה שתכיר בסרבנות מצפון "דתית" ככזו שמזכה בפטור מגיוס, "ישנו חשש לא מבוטל כי הכרה בסרבנות מצפון מבוססת צו דתי, משמעה הלכה למעשה מתן פטור לכל בני קהילתם של העותרים המחזיקים בתפישת עולם מצפונית דתית דומה לזו של העותרים (כפי שעולה מההליכים הקודמים בעניינם של העותרים). יתרה מזאת, נוכח הרגישות הגבוהה של קבוצות דתיות שונות ביחס לגיוס מטעמי פרקטיקה דתית, עולה חשש ממשי כי הכרה בפטור מטעמי מצפון דתיים – תוביל לקושי בהבחנה שבין סרבני מצפון דתיים 'כנים', לבין סרבנים מטעמי פרקטיקה דתית (כאלו שאינם מתנגדים עקרונית לשירות צבאי, אך מסרבים להתגייס מחשש שהשירות ימנע מהם לקיים כיאות את מצוות הדת – ש"פ) המתחזים לסרבני מצפון. ההבחנה הראייתית בין 'הסרבן הכן' ל'סרבן המתחזה' אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר. זאת שכן בניגוד לעילות פטור אחרות (המבוססות על רקע רפואי, נפשי, משפחתי או דתי) – מצפונו של אדם אינו מתבטא בהכרח בפעולות חיצוניות או במסמכים… משכך, אני סבורה כי יש מקום להבחנה בין סרבנות מצפון המבוססת על צו דתי לבין פציפיזם".
השופטת דפנה ברק ארז מצידה, טענה כי כלל אין מקום לעסוק בשאלה האם סרבנותם המצפונית של חסידי סאטמר היא "מלאה" או "סלקטיבית", ודי בכך שמדובר למעשה בפטור קבוצתי כדי לדחות את העתירה. " להבנתי, הפטור המבוקש הוא פטור קבוצתי ממש, פשוטו כמשמעו. אופיו הקבוצתי של הפטור אינו נובע מטעמים 'מספריים' בלבד, אלא בראש ובראשונה מהעובדה שהמבקשים אותו הם יחידים המשתייכים לאותה קבוצת אוכלוסייה, ולמעשה שותפים לאותה קהילה ולאותם מוסדות המכוננים את חייהם. מבנה קהילתי מוגדר זה, על מכלול מאפייניו והשקפותיו, הוא שעומד, הלכה למעשה, בבסיסו של הפטור המבוקש. במובן זה אין הבדל של ממש בין מבקש פטור אחד למשנהו המשתייכים לקבוצתם של העותרים. מצב דברים זה, כפי שהוסבר, מקומו בהסדר ראשוני בלבד ואין הוא נכנס לגדר המקרים שהוועדה המייעצת מוסמכת לבחון".
