כמעט אי אפשר שלא להתחיל לקרוא את ספרה החדש של עפרה לקס מהפרק האחרון. כי אסופת סיפורי הגבורה והרעות הזו שפורטת לרגעים אנושיים מאוד את עוז הרוח שהתפרץ כאן לצד הטבח ב־7 באוקטובר, מסתיימת בפרק שכותבת אמא על בנה. היא מספרת בו על הלוחם מסיירת מטכ"ל שהיה נחוש ללחום במחבלי חמאס שהשתלטו על קיבוץ בארי, על הילד ברוך הכישרונות שגדל לכדי עלם רב יכולות. על נוה שלה.
"זה הפרק שהיה לי הכי קשה לכתוב", היא משתפת בשיחה בסלון הבית שלהם בלוד. תמונה קטנה של נוה, בהיר השיער ועז המבט, ניצבת ליד פמוטי השבת, "ידעתי שאני מתכוונת לכתוב על נוה פרק בספר, וחשבתי שמעבר לתמונה שיש לי כאמא אני מעוניינת לשמוע עליו עוד, מאנשים שהכירו אותו״. לקס החלה לאסוף קווים נוספים שישלימו לה את דמותו. שלחה הודעות וטסאפ לחברי ילדות שלו, לחברי הצוות מסיירת מטכ"ל, למורים ומחנכים, שאלה מה לדעתם חייב להופיע בפרק. "קיבלתי תשובות, הם חידדו לי דברים. לא ממש חידשו, אבל כן חידדו. וזה מוטמע שם. מוטמע בפרק שנכתב מהעיניים שלי, מהמקום שלי. בסוף־בסוף, זה איך שאני רואה אותו. התהליך היה מורכב, כל הזמן תהיתי מה לכתוב ומה לא? הרי מדובר בחיים שלמים, באדם שלם, וככותבת אני יודעת שצריך להצטמצם ולהדק ולא להתיש את הקורא. זה הפרק שתיקנתי הכי הרבה", היא מספרת.
"כל שלב בשנה הזאת הוא עוד משהו שהפך את זה שנוה איננו, לעובדה. מגיע השלושים, ופתאום יש קבר. ואז יום הזיכרון. ואני, תמיד היה לי הלו"ז שלי ביום הזיכרון, המשפחות שהייתי הולכת לבקר. גם עבור נוה יום הזיכרון היה מאוד משמעותי. ופתאום אנחנו עומדים ליד הקבר שלו ביום הזיכרון ומגיעים אלינו, לבקר אותנו. אי אפשר לתאר את התחושה. אחר כך הגיע יום ההולדת שלו שבו הוא בעצם עקף את עצמו, כי הוא נהיה בן 22 אבל על המצבה כתוב שהוא בן 21״, אומרת לקס ומוחה דמעה. מתנצלת מראש, שהיום הוא "יום בכי".
נוה הוא השני מששת ילדיהם של נועם ועפרה. "במקום שבו צריך אותי" (בהוצאת ידיעות ספרים) הוא ספרה הרביעי של לקס, שעובדת כעיתונאית. הקריאה בו היא חוויה יוצאת דופן. מצד אחד, אי אפשר לעצור ולו לרגע, נדמה כי כל אחד מהסיפורים בלתי נתפס יותר מקודמו. מצד שני, צריך זמן התאוששות לפני שעוברים לפרק הבא. בין המסע המטורף של השוטר מאופקים שבגדי החג שבהם יצא מהבית ספגו את דמם של חבריו לנשק, או של קצינת המשטרה ששכבה שעות על הגג בשדרות, ועד לרגעים שבהם אוזלת התחמושת ללוחמים שמנסים להגן על החמ"ל במוצב נחל־עוז.
זהו לא ספר סיפורי הגבורה הראשון שיוצא לאור השנה, אבל ללקס, שראיינה את כל הגיבורים המובאים בו לעומק (או את בני משפחתם של גיבורי הפרקים שנפלו), היה חשוב לחפש גם נקודות מבט שטרם סופרו. "יש בבית שלנו עניין גדול עם ההיסטוריה ועם איך היא נכתבת. היא עדיין מתהווה, אבל היום אנחנו אלה שכותבים את ההיסטוריה ולי מאוד חשוב שיישמע גם קולם של מי שפחות קרובים למקלדת. נעשתה הרבה חשיבה מאחורי בחירת הסיפורים. עבדתי יחד עם תחקירנית שהייתה גם ב'חבורה' של נוה, הודיה קלמן. היא עזרה לי למיין כי היו המון חומרים. חיפשנו לתת מקום לאנשים פחות מוכרים. למשל עם אלקנא פדרמן, קב"ט מסיבת נובה, זה היה ממש מוסכם בינינו כשהתראיין. שנינו רצינו שהוא יספר על האנשים שהיו שם איתו, שאף אחד לא מכיר. זאת הסיבה שהסכים להתראיין ואני מאוד שמחתי על זה״, אומרת לקס.
"אחד הסיפורים שחשוב לי שנכנסו הוא הסיפור של חמ"ל נחל־עוז. כל סיפורי הרעות והגבורה מהמלחמה הזו מונחים על מצע של קושי מאוד גדול. היו ביום הזה המון הרג, המון חוסר אונים, המון לבד, צה"ל לא היה, לא התכונן לזה כמו שצריך. ובבסיס נחל־עוז, העובדות קשות מנשוא. בחמ"ל נחנקו למוות חיילות, התצפיתניות נחטפו מ'מיגונית הבנות' וצריך לספר על המחדל ועל המוות ועל הסבל ועל זה שממש במקביל, באותן שעות, הרבה חיילים נלחמו באומץ רב ומסרו את חייהם. זה עניין שלא דובר מספיק״, קובעת לקס, ״אני לא חושבת שמדובר בדברים סותרים. המחדל חייב להיחקר בכל הרמות והלקחים חייבים להיות מופקים. אבל ממש כמו שלומדים וכותבים את הכישלונות, בד בבד צריך לכתוב על הגבורה וצריך לדבר על הרעות הזאת שלא תיתן את ליבנו לשכוח. זה הדי־אן־איי של העם הזה. אנשים לא עוזבים את הפצועים, לא עוזבים את המשפחות השכולות, את נשות המילואים ואת המילואימניקים עצמם וכמובן לא את החטופים. יש מחלוקת על איך ומה, אבל אצל רוב האנשים, זה בלב. כמה שהיום ההוא היה נורא, הוא יכול להיות גם מגדלור של יכולת עמידה".
יש סיפורים שהיית רוצה לספר ולא נכללו?
"סיפור יום הקרב בבארי, שבו נפל נוה, עדיין לא סופר במלואו. יש שם המון אנשים שהצילו זה את זה במסירות נפש מאוד גדולה. אנשים שראו שהבית של השכנים נשרף והבריחו אותם לתוך הבית שלהם כשמסביב אש תופת, כדי להביא אותם לממ"ד שגם כך אין בו מספיק חמצן".
ללקס יש הרבה מילים טובות לומר על הקיבוץ, "זה מקום מיוחד בעיניי עם אנשים מיוחדים״, היא מספרת, ״זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, כשיש להם מספר מטורף של נרצחים וחטופים והם בכלל גרים בים המלח, רחוק מכל מקום, הם חזרו ופתחו מחדש את בית הדפוס וחזרו לחרוש ולעבד את השדות. יותר מ־30 אנשי צבא, משטרה וכיתת כוננות נהרגו בקיבוץ הזה על הגנתו. והם התארגנו ושלחו מישהו מהקיבוץ לכל אחת מהמשפחות, גם אלינו הביתה, עם סל מוצרים שלהם ועם זה", היא מציגה מגן זכוכית מעוצב שעליו נכתב ׳מתוך השבר, הגיע אלינו נוה׳, ״הם ממש עוטפים אותנו. וביום הזיכרון הם עשו לנו טקס לכל המשפחות של הנופלים עם המשפחות של הקיבוץ והלכו איתנו למקומות שבהם הבנים נהרגו, עם פרחים ונר זיכרון שמודפסת עליו תמונת הנופל. פשוט אנשים שמתוך השבר של עצמם יש בהם עוד כוח לחשוב גם עלינו".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום שישי) במגזין מוצש
