הללי ואיתי דקל־חן נמצאים כבר חודשים ארוכים ב"לוע הר געש". שגיא דקל־חן, אחיו של איתי, חטוף בעזה יותר מ־11 חודשים. "כמה שאדבר, זר לא יבין", אומרת בכאב הללי (36), אשת טיפול במקצועה. "אי אפשר לתווך את החוויה הזו של להיות משפחת חטוף. זה מקום בלי מילים, לא נתפס, אפילו אנחנו לא מבינים".
"אני עכשיו אח של שגיא החטוף", אומר איתי (39), מוזיקאי ואיש חינוך, "זאת הזהות שלי. זה מה שפותח לי הודעות ודלתות וימים, וזה מה שסוגר לי ראיונות והצעות מחיר ולילות לבנים. העולם שלנו סובב סביב שגיא, האדם היחיד בעולם, שאף פעם לא חשב ורצה שסביבו העולם ייסוב".
כבת לציונות הדתית שנישאה לבחיר ליבה, בן קיבוץ ניר־עוז שחזר בתשובה, "בצורה אנרכיסטית" כלשונו – היא נמצאת בצומת שברירי של החברה הישראלית. לכולנו נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו ב־7 באוקטובר, אבל לדקל־חן, היא נשמטה פעמיים. היא לא מוצאת את עצמה במקומות שבהם גדלה, ולא במקומות שאליהם הסתפחה עם נישואיה. זו לא תחושה חדשה בעבורה; "אף פעם לא הייתי ממש בתלם", היא אומרת, אבל עכשיו התחושה הזו עזה וקיומית יותר. "זה תוקף אותי מכל כיוון". משבר הזהות הלאומי־חברתי עובר דרכה ממש, דרך בני משפחתה הבאים מעולמות מנוגדים ואחוזים בערכים סותרים.
רגע אחד שהיא מתארת לי במהלך השיחה, ממחיש בצבעים עזים את התחושה הזו של להיות בעין הסערה, חצויה בין העולמות: "בתחילת המלחמה עשינו שבת אצל ההורים שלי בגבעת־שאול. היו אז צעדות רגליות שהגיעו מהכניסה לעיר בדרך לגן הוורדים", מספרת הללי. "כשאיתי ראה את הצעדה, הוא יצא באופן ספונטני מהבית, ואנחנו, כולל ההורים הדוסים שלי, הצטרפנו אליו. הסיטואציה הייתה משונה. אנחנו הדתיים היחידים בקהל, צועדים בצעדה שיש בה חילול שבת ומפגינים שצועקים על חרדים. ידעתי שהגוף שלי נושא אותי בלי להבין לגמרי את מה שקורה סביבי. צעדנו שם כי גיס שלי חטוף, צעדנו בלי להבין ובלי להזדהות עם כל המסרים". איתי, שהכיר רבים מהצועדים מניר־עוז וממטה משפחות החטופים, מתאר ששררה שם "תחושה קשה של איבה מהאוכלוסייה החרדית והציונית־דתית".
אתה עם חזות דתית, עם ציצית וכיפה, אבל כור מחצבתך הם כל אותם האנשים שצועדים. איך הרגשת?
"אלו הם חיי", הוא אומר וצוחק. "בעיקר הרגשתי פליאה – למה הם לא מטים כתף?"
"ומי יודע אם לעת כזו הגעת למלכות?" סימסתי להללי שבוע אחרי שלא חזרה אליי עם תשובה לגבי קיום הריאיון. אני מאמינה בכל ליבי בכוחם של המהגרים התרבותיים שבתוכנו, באלו שנודדים בין העולמות, ומתווכים בגופם ממש את ה"אחרות", שככה, במפגש בין־אישי – כבר לא מאיימת כל כך, כי יש לה פנים וקול ולא רק דעות ואמונות, ולכן שלחתי לה את ההודעה הזו.
עבר שבוע נוסף ודקל־חן חזרה אליי. "יש לי המון סימני שאלה, הרבה יותר מסימני קריאה", היא משתפת בלבטים שלה. "בטבע שלי אני לא פעילה חברתית. אני בן אדם מאוד פרטי, אבל הסיפור הזה הפך אותי לאדם לא־פרטי. אנחנו אנשים שנבחרנו להיות בלב הסערה. בלב המפץ הזה". בשבוע שעבר ציינה את יום הולדתה. "כשאחי בירך אותי בדיוק באותן המילים ששלחת לי בהודעה – זה גרם לי לשאול את עצמי מה אני עושה בתקופה הזו ואיך עושים יותר".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף "יומן" של מקור ראשון
