הללי ואיתי דקל־חן נמצאים כבר חודשים ארוכים ב"לוע הר געש", כלשונם. שגיא, אחיו של איתי, חטוף בעזה יותר מ־11 חודשים. "כמה שאדבר, זר לא יבין", אומרת בכאב הללי (36), אשת טיפול במקצועה ורעייתו של איתי. "אי אפשר לתווך את המציאות הזו של להיות משפחת חטוף. זה מקום בלי מילים, לא נתפס. אפילו אנחנו לא מבינים".
"אני עכשיו אח של שגיא החטוף", אומר איתי (39), מוזיקאי ואיש חינוך, "זאת הזהות שלי. זה מה שפותח לי הודעות ודלתות וימים, וזה מה שסוגר לי ראיונות והצעות מחיר ולילות לבנים. העולם שלנו סובב סביב שגיא, האדם היחיד בעולם שאף פעם לא חשב ורצה שהעולם ייסוב סביבו".
כבת לציונות הדתית שנישאה לבן קיבוץ ניר־עוז שחזר בתשובה ("בצורה אנרכיסטית", אומר איתי), היא נמצאת בצומת שברירי של החברה הישראלית. לכולנו נשמטה הקרקע מתחת לרגליים ב־7 באוקטובר, אבל להללי דקל־חן היא נשמטה פעמיים. היא לא מוצאת את עצמה במקומות שבהם גדלה, ולא במקומות שאליהם הסתפחה עם נישואיה. זו לא תחושה חדשה בעבורה. "אף פעם לא הייתי ממש בתלם", היא אומרת, אבל עכשיו התחושה הזו עזה וקיומית יותר. "זה תוקף אותי מכל כיוון". משבר הזהות הלאומי־חברתי עובר דרכה, דרך בני משפחתה הבאים מעולמות מנוגדים ואוחזים בערכים סותרים.
רגע אחד שהיא מתארת לי במהלך השיחה, ממחיש בצבעים עזים את התחושה הזו של להיות בעין הסערה, חצויה בין העולמות: "בתחילת המלחמה עשינו שבת אצל ההורים שלי בגבעת־שאול. היו אז צעדות רגליות שהגיעו מהכניסה לעיר בדרך לגן הוורדים. כשאיתי ראה את הצעדה, הוא יצא באופן ספונטני מהבית, ואנחנו, כולל ההורים הדוסים שלי, הצטרפנו אליו. הסיטואציה הייתה משונה. אנחנו הדתיים היחידים בקהל, צועדים בצעדה שיש בה חילול שבת ומפגינים שצועקים על חרדים. ידעתי שהגוף שלי נושא אותי בלי להבין לגמרי את מה שקורה סביבי. צעדנו שם כי גיס שלי חטוף, צעדנו בלי להבין ובלי להזדהות עם כל המסרים". איתי, שהכיר רבים מהצועדים מניר־עוז וממטה משפחות החטופים, מתאר ששררה שם "תחושה קשה של איבה מהאוכלוסייה החרדית והציונית־דתית".
אתה עם חזות דתית, עם ציצית וכיפה, אבל כור מחצבתך הם כל אותם האנשים שצועדים. איך הרגשת?
"אלו הם חיי", הוא אומר ומחייך. "בעיקר הרגשתי פליאה, למה הם לא מטים כתף?"
לעגל את הפינות
"ומי יודע אם לעת כזו הגעת למלכות?" כתבתי להללי שבוע אחרי שלא חזרה אליי עם תשובה לגבי קיום הריאיון. אני מאמינה בכל ליבי בכוחם של המהגרים התרבותיים שבתוכנו, אלו שנודדים בין העולמות ומתווכים בגופם את ה"אחרות", שבמפגש בין־אישי היא כבר לא מאיימת כל כך, כי יש לה פנים וקול ולא רק דעות ואמונות.
אחרי שבוע נוסף, הללי חזרה אליי. "יש לי המון סימני שאלה, הרבה יותר מסימני קריאה", היא משתפת בלבטיה. "בטבע שלי אני לא פעילה חברתית. אני אדם מאוד פרטי, אבל הסיפור הזה הפך אותי לאדם לא פרטי. נבחרנו להיות בלב הסערה, בלב המפץ הזה". בשבוע שעבר ציינה את יום הולדתה. "כשאחי בירך אותי בדיוק באותן המילים ששלחת לי בהודעה, זה גרם לי לשאול את עצמי מה אני עושה בתקופה הזו ואיך עושים יותר".
דקל־חן היא דור שני לאנשים שחיים בין העולמות. היא גדלה בבית של חוזרים בתשובה בגבעת־שאול בירושלים, הקטנה מבין חמישה אחים, ולמדה במוסדות החינוך הקלאסיים של הציונות הדתית – נעם וצביה. אבל "אף פעם לא הייתי בת של רב כמו החברות שלי", היא אומרת. "זה היה בית שנוסעים בו בימי שישי לים וחוזרים הביתה דקה לפני שבת. בית עשיר בתרבות, אמנות, מוזיקה ורוח. ועוד לפני שזה היה באופנה – ההורים שלנו גידלו אותנו על חסידות, על הניגונים של הרב שלמה קרליבך ועל תורות של רבי נחמן".
הללי דקל־חן: "עמדתי בהלוויה של חיים פרי, שמאוד אהבתי ושהיה כמובן רחוק ממני בעמדותיו. לא היה לי קל להיות שם. הרגשתי זרה. לא שייכת לצד הזה. ועדיין, כאב לי מאוד שהיו שם בערך עשר כיפות וכיסויי ראש"
"ההורים שלי גרים בקיבוץ", מספר איתי. "אימא שלי נעמית נחטפה וברחה, סיפור הירואי ממש. אבא שלי, יונתן, שהיה בחו"ל ב־7 באוקטובר, הוא פרופסור להיסטוריה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בעבר הוא היה מנהל מוסך, מין מעבר טבעי שכזה", צוחק איתי. לנעמית ויונתן ארבעה ילדים. שני הגדולים לא מתגוררים בקיבוץ, שני הקטנים כן. "לשגיא ואביטל יש שלוש בנות, את הקטנה הוא טרם פגש".
איתי והללי נישאו לפני 14 שנים. הם מגדלים את ארבעת ילדיהם במושב שובה שבעוטף, קרוב למשפחתו של איתי. "אני אישה של שלום, ואני בן אדם מאוד משפחתי", מעידה הללי על עצמה. "עיגלתי את הפינות שלי כדי להיות בקשר טוב עם המשפחה של איתי".
"אנחנו המון בקיבוץ, והיום המון בכרמי־גת", מוסיף איתי. "אנחנו יודעים ללכת על התפר הדק – גם בהיבט ההלכתי, לאכול, להתפלל, ללכת לבריכה בקיבוץ. זה חשוב לנו. אין שום ספר הלכה שמסביר איך לעשות את זה כמו שצריך".
הללי: "מאז ומעולם החזקתי במשפחה שלי את שני הקצוות. אחיינים חרדים מצד אחד, ומשפחה כמו שפעם אמרה לי אחת הדודות של איתי, ׳חרדים של השמאל׳. בתקופה הזאת, כשהכול כל כך רגיש, זה פוגש אותי ברמה הקיומית. מה שקורה אצלי הוא כמו זכוכית מגדלת למה שמתרחש בחוץ, בחברה הישראלית". התנועה בשיחה היא דו־כיוונית, פנימה והחוצה, החוצה ופנימה. מהמשפחה הפרטית אל הוויכוח הנוקב שמשתולל ברחובות. "זה חודר גם למשפחות, וזו הסכנה הכי גדולה".
איתי: "אני לא מרגיש קרוע. המאבק למנוע קרע, גם בתוכנו, התחיל הרבה לפני 7 באוקטובר. אנחנו עובדים בזה שלא יהיה קרע. האם אני קרוע שיש לי בני משפחה שהם בפוסט־ציונות, או שיש חרדים שלא מתגייסים? לא. האם זה חורה לי? בהחלט, אבל לפני הכול, יש בסיס עמוק של אהבה בינינו. הוויכוח העקרוני מגיע מתוך מקום שאני אוהב אותם ומבין שיש דברים שלעולם לא אצליח לתפוס. העניין הוא להיות בנקודת מפגש שמאפשרת לחיות חיים מורכבים בלי להיקרע".
גם מבחינה רגשית אתה לא מרגיש קרוע?
"במבחן התוצאה, בחיים עצמם, אני קרוע מול המציאות. אני מנהל שגרה שיש בה יצירה וחופשים בכנרת, ויש לי אח במנהרה בעזה. מול זה אני קרוע", הוא אומר.
ניר־עוז היה היישוב היחיד שנכבש כולו בטבח שמחת תורה. מחבלי חמאס שלטו עליו באופן מוחלט במשך תשע שעות. "בשש וחצי בבוקר נכנסו הנוח'בות, ובשלוש וחצי הגיעו חיילי צה"ל, כשכבר לא היה במי להילחם. רבע מחברי הקיבוץ נחטפו או נרצחו", אומר איתי. והללי מוסיפה: "כדור אחד לא נורה בניר־עוז. על ניר־עוז לא נלחמו, הם באמת הופקרו. יש תחושה עמוקה ונכונה של הפקרה. זו חוויה שאני לא בטוחה שיהיה אפשר לתקן בדור הזה".
לא תוכל להתעלם
סוגיית השבת החטופים, שקורעת את העם, זוכה לטיפול מעמיק אצל איתי, אף שאחיו, בשרו ודמו, שבוי בעזה. "בעיניי שאלת ה'עסקה׳ אינה מוצגת נכון בתקשורת. האם צריכים להחזיר אותם הביתה? בוודאי, אין על זה עוררין. האם עסקה כלשהי הכרחית כדי להחזיר אותם הביתה? בוודאי, אין שום סבירות שצה"ל יצליח לחלץ את כולם במבצעים צבאיים, או שחמאס ייכנע ויחזיר אותם מיוזמתו. עכשיו, מהי עסקה הוגנת? הגיונית? כדאית? זו כבר שאלה טובה ומורכבת, שקשה לענות עליה בלי ידיעת פרטי העסקה או תמונת המצב במלחמה – שני דברים שאינם גלויים לעיני התקשורת או הציבור, ולכן העיסוק המוגזם בעסקה כרגע לא מועיל. האם צריך עסקה? כן, מיד. האם אני יודע מספיק על העסקה הנוכחית או על מצבה הביטחוני של ישראל כדי לחוות דעה? לא, וגם אתם לא.
"גם ההתנגדות העקרונית שיש לאנשי ההתיישבות לעסקה מובנת לי לגמרי. מחבלים שישוחררו יפגשו את גוש־עציון לפני תל־אביב, זה לא סימטרי, ולכן ההתנגדות ברורה".
אבל שום צד בוויכוח הקשה הזה לא זוכה אצלו להנחות. "התחושה הייתה שיש התעלמות מצד העולם הציוני־דתי מהימצאותם של חטופים בעזה. אני יכול להבין על מה זה יושב. יש רצון עז להילחם כדי להביא לידי ניצחון גדול, לא להתפשר, לכבוש ולתקן עוולות היסטוריות כמו אוסלו וההתנתקות. אלא שברמה החברתית מפריע לי מאוד שהקהילה שאני שייך אליה, אנשים שבהרבה מובנים אני מסתכל עליהם כלפי מעלה – רבנים ואנשי רוח ואמנים דתיים – במקרה הטוב מתעלמים, ובמקרה הרע מתבטאים בצורה קשה ומיליטנטית מאוד. בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל דווקא המשפחה החילונית שלי התחילה לשאול – למה לא רואים או שומעים את הציונות הדתית? למה הם לא מצטרפים אלינו אפילו כשיש צעדה בירושלים?"
ומה התשובה שלך?
"הבנתי שיש נקודה עמוקה של פחד להתעסק בזה כי זה מורכב. לכל מגזר יש נושאים שהוא בוחר להתעלם מהם בגלל המורכבות שבהם. איך שלא נסתכל על זה, נושא החטופים מורכב מאוד. אין לזה פתרון פשוט, ובגלל שזה מורכב, כל מעצבי דעת הקהל בעולם הציוני־דתי התעלמו ממנו. אם אלה אישי רוח ורבנים – ראיתי למשל קונטרס 'לעת מלחמה' של הרב עמאר, מאה עמודים ולא מוזכרת בו המילה חטופים; ואם אלה גופי תקשורת, נניח ערוץ 14, שהתעסקו במשפחות מסוימות עם נרטיב שתאם לערוץ, וכמובן לחלק גדול מאוד של העם. בעלוני שבת לא נגעו בזה כמובן. ודווקא פה אני חייב לומר מילה טובה ל'מקור ראשון', שכן עוסקים בנושא.
"ברור לי שכולם חושבים ומתפללים על זה, אבל ברמה הציבורית פחדו להתבטא כדי לא להיתפס כשמאלנים רכי לבב. לעסוק בהשלכות הנוראיות של השבי, ובמחירים הנוראיים של השבת החטופים, זה הרבה יותר מורכב. להיות רב או מנהיג דתי בישראל ובכל זאת לדבר על שחרור מחבלים ככלי לפדיון שבויים – זה מסוכן ונפיץ, ועלולים להיות לזה מחירים פוליטיים. יש רב מאוד חשוב, אולי הכי משפיע בציונות הדתית, שאמר לי בפירוש שאם יש מנהרה ובה חטופים וסינוואר – צריך להפציץ את המנהרה הזו. האם אני חושב שזו דעה נכונה? ודאי שלא, לא ברמה האנושית והערכית ולא ברמה הציונית. האם אני חושב שלדעה הזו יש עומק ומקום? כן, וצריך להתווכח איתה".
מכתב מהלב
איתי לא נותן למה שהוא רואה כהתעלמות של הציונות הדתית לעבור בשקט. בנובמבר הוא שיגר מכתב כואב לרבני הציונות הדתית. "זה התחיל כמכתב פנימי, ויותר מאוחר קיבל הד ציבורי". "אני תינוק שנשבה", כתב בו, "לא נולדתי דתי. נולדתי בקיבוץ חילוני. לא גדלתי לתורה, בחרתי בה. בה, ובעולם הדתי שמסביבה. ברבניה, ואף במפלגותיה. בשמחת תורה עשיתי הקפות בבית הכנסת, בזמן שבני הקיבוץ שלי נטבחו. שתיתי לחיים ולמדתי דף יומי בזמן שאימי ואחי נחטפו לעזה. אמונתי הדתית איתנה, אבל לראשונה אני קצת מתבייש ברבנים ובמנהיגים שלכאורה מובילים ומייצגים אותה.
איתי דקל־חן: "האם צריך עסקה? כן, מיד, אבל גם ההתנגדות של אנשי ההתיישבות מובנת לי. מחבלים שישוחררו יפגשו את גוש־עציון לפני תל־אביב, זה לא סימטרי"
"כאשר נחטפו ונרצחו שלושת הנערים מבני הציונות הדתית, לא היה בית תפילה, בית מדרש או בית חינוך שלא עצר מלכת. כאשר נהרגו עשרות מתפללים חרדים במירון, לא היה רב שלא ביכה את האסון, או לוח שלא התמלא מודעות התעוררות ואבל… פוליטיקאים דתיים מוסרים נפש על שריון תקציבים והיתרים להתנחלויות, ושרים חרדים נלחמים במלוא כוחם על קצבאות לאברכים ופטור מצה"ל. העולם הרבני והדתי יודע להתאגד, יודע להתארגן, יודע לזוז ולהזיז הרים – בעולמות תחתונים ובעולמות עליונים. ודווקא משום כך, בנושא אחינו החטופים – בולטת מאוד שתיקתו".
"בעקבות המכתב התקיימה עצרת תפילה בערב ראש חודש שבט בתל־אביב, שהייתה פלא", אומר איתי. "עד השלב הזה היה המון מתח בין הצד החילוני של משפחות החטופים לצד הדתי. זה היה האירוע הראשון שהתקיים בשיתוף פעולה של מטה המשפחות ופורום תקווה. העלינו לבמה את הרב שמואל אליהו עם עידן רייכל, אף על פי שהקהלים שלהם התנגדו. איך מביאים 'פשיסט גזען' ואיך מביאים מישהו שנשוי לגויה על אותה במה? שניהם היו אמיצים. זו הפעם הראשונה שהגיעו לכיכר החטופים דתיים מ'ישיבות הקו', נקרא לזה, באופן מוצהר. לפני כן הגיעו במשורה 'החשודים המיידיים' מהזרמים הליברליים יותר של הציונות הדתית. אחר כך, בעקבות הרבה מאוד אנשים טובים וביניהם המשפחה של עומר נאוטרה שלקחו את זה קדימה, יש אירועים של שירה משותפת שמתקיימים באופן קבוע בימי שלישי".
גם לצעדים של משפחות החטופים בקצה השני הוא מתנגד. "אני בקשר עם עינב צנגאוקר, שבנה מתן חטוף בעזה. אני מעריך את האומץ שלה ואת מה שהיא עושה, אף שאני חולק לחלוטין על הדרך. אני חושב שהשבָתה של המדינה או אפילו רק צומת, לא משרתת את החטופים ואת ישראל. זה משהו שבחיים לא הייתי עושה, אבל אני מוכן לקבל שזה מה שהיא חושבת שנכון, ואתמוך בזה".
"גם באמת השנייה יש אמת. לכל מי שאוחז באמת נורא קשה להבין שיש עוד אמיתות, שאין אמת אחת", אומרת הללי. "בתחילת המלחמה אימא שלי הייתה מברכת אותי 'שלא נזדקק לעסקה'. בשלב מסוים זה כבר היה לי קשה מדי וביקשתי ממנה להפסיק עם זה. אי אפשר לבנות על הניסים של צה"ל, הם לא יחזרו בלי עסקה. אני רוצה ששגיא יחזור ושהמשפחה שלי תשתקם, וזה יתאפשר רק כשהחטופים יחזרו, וגם מדינת ישראל תוכל להשתקם רק אם הם יחזרו. כל עוד הפצע הפתוח הזה ממשיך לשתות דם, לא יהיה פה שיקום וריפוי".
מהי נקודת הזרות שאת מרגישה בכל אחד מהמגזרים? ומהי נקודת הבית בכל אחד מהם?
"נקודת הבית היא האמונה. אמונה באדם, בה'. אני פוגשת את האמונה הזאת גם אצל גיסתי אביטל. את הזרות אני מרגישה בכל פעם שמישהו מתחיל להאשים את 'הצד השני'. שם אני נכבית. אני זרה. זרה לי גם האמת החותכת, צדקת הדרך שלא רואה מורכבות ולא רואה תמונה רחבה, ואני יכולה להגיד את זה על שני הצדדים".
מאיזה צד את
איך מתמודדים עם מנעד רחב של אמונות וצורות חיים בתוך משפחה?
"דברים שהם גם כרגע במרחק, אני מתפללת עליהם שהמרחק ייסגר. אני כואבת שיש חומות שנבנות, אבל ככה זה, אנחנו אנושיים ואנחנו מוּנעים מרגשות. גם מול המשפחה שלי וגם מול המשפחה של איתי יש דרך שאני צריכה לעבור, ואנחנו נעבור אותה, לא נוותר על אף אחד. בסוף מנחה אותי השלום בינינו, זה אולי קצת נדוש או 'סיסמתי'. לא מפסיקים לבוא לשמחות של בני משפחה, לא מוותרים. גם אם יש צעדים שצריך לעשות זה לקראת זה. כמו מרים שעומדת בין קני הסוף ודואגת לאח שלה, אנחנו צריכים להתייצב בהלוויות 'שלהם', שהם שלנו".
שאלתי על המשפחה הפרטית, ובאופן טבעי עברת מהאישי לכללי.
"נכון, זה באמת אותו דבר. עמדתי בהלוויה של חיים פרי, איש שמאוד אהבתי, שהיה כמובן רחוק ממני בעמדותיו, וכשראיתי שאין כמעט דתיים – היו אולי עוד עשרה – שאלתי את עצמי 'איפה האחים שלנו'. גם אני לא הצלחתי להגיע לכל ההלוויות, זה קשה לי נפשית, אבל מי שלא קרוב כל כך לסיפור – תבואו! אז מה אם יצעקו שם מסרים שלא מזדהים איתם, תלוו אדם שהופקר. קודם כול תהיו אנושיים. לפני שאתם צודקים, תהיו בני אדם.
"לא היה לי קל להיות שם", היא משתפת, "היו אמירות על 'התקווה', שהיה לי קשה לשמוע. באמת יש ניגוד ערכים. מבחינתי התקווה זו התקווה בת שנות אלפיים, ואנחנו פה מתוקף אותם אלפיים. הרגשתי זרות מטורפת. מה אני עושה פה בין כל השמוצניקים? אני זרה, לא שייכת לצד הזה, לא מזדהה עם חצי מהערכים שלו". ובאותה נשימה היא מוסיפה: "ועדיין, כאב לי מאוד שהיו שם בערך עשר כיפות וכיסויי ראש. לא הצלחתי להירדם בלילה. בנדודי השינה עלה לי המשפט 'שלי שלי ושלך שלך – זו מידת סדום'. מה אנחנו רוצים שיהיה פה? במקום אחד רק דתיים ובמקום אחר רק חילונים? אנחנו צריכים להתקדם למידות גדולות יותר. אם ניתקע בצדק, אני בשלי ואתה בשלך, יהיו פה שני עמים".
איתי: "בשבועות האחרונים אני רואה שינוי. יותר ויותר דתיים מגיעים לעצרות ולמעגלי השיח והעדוּת שמתקיימים במוצאי שבת בכרמי־גת. אני חושב שגם אם הרבנים והפוליטיקאים עדיין מפחדים להתבטא למען עסקה כלשהי, הציבור כבר לגמרי מפנים שמתישהו, איכשהו, נצטרך ויתורים כלשהם".
הללי: "עדיין לא הגעתי בעצמי למעגלים, זה כנראה לא מקרי. המקום הזה מפגיש אותי בצורה הכי חזיתית עם הקונפליקטים הזהותיים שלי. אני יושבת על הגדר: אם אבוא למעגלי השיח שמתקיימים אחרי העצרות במוצאי שבתות, בתור מי אני באה? כמו בחתונה ששואלים מאיזה צד אתה. אז מאיזה צד אני?
"אגב, יש צעדים שאפשר לעשות בלי 'לדבר על', אלא פשוט להיות. בחצי השנה האחרונה הקהילה שלנו משובה מגיעה פעם בשבוע לכרמי־גת עם ארוחת ערב. חברו אלינו גם קהילת סעד, ולאחרונה גם קהילות מגוש עציון. בדבר הפשוט הזה יש תשובה חזקה לחוויית השקיפות. אנחנו פה איתכם, רואים אתכם".
העיקר שניפגש
"השבוע כולכם הייתם צודקים", כתב איתי בדף הפייסבוק "הפרויקט של תמרי", שהוא מתפעל ומוביל. "צודקים שחייבים עסקה. צודקים שחייבים ניצחון. צודקים שאין זמן, וצודקים שאין חשיבה לטווח רחוק. צודקים שחייבים להפגין, וצודקים שחייבים איפוק. הניצחון המוחלט, את כולם עכשיו… אסור אסור אסור שינמקו במנהרות, ואסור בתכלית האיסור שנפילתם של חללינו תהיה לשווא. חותם על כל מילה. צודקים שאין ברירה, וצודקים שאין ייאוש (כמעט…) צודקים, וצודקים. אבל כמו שאמר רבי מאיר: מה תעשו עם כל הצדק הזה שלכם? לאן כל ההחלטיות הדיכוטומית הזו תוביל? שתדעו – החיים יפים יותר על קו התפר, שבו ׳האחר׳ גם הוא אני, וה׳אני׳ כבר כמה פעמים השתנה ונהיה אחר.
"בעשרים שנותיי הבוגרות כבר הצבעתי לכל מפלגה אפשרית, ובכנות, התאכזבתי מכולן בצורה לגמרי שוויונית. מקו התפר אפשר לראות את כל הסדקים, ולחבק ולאהוב גם את הקצוות שבשני הצדדים. אפשר לקבל בהבנה כל חסימת כבישים, ואפשר לדבר ברוגע גם בין כל הרעשים. גם אתם, וגם ההם, כולכם צודקים. ככה זה על קו התפר, נושמים עמוק, ומחייכים.
"לפעמים בפגישות עם דוסים אני מוריד את הכיפה כדי שייקחו ברצינות את העמדות שלי, בשם אחיי החילונים. ולפעמים עם חבריי התל־אביבים אני בכוונה עובר לארמית, או קצת יידיש, כדי שיבינו שבאמת יש עומק והיסטוריה גם לטיעונים של אחיי המאמינים. אז בין אם ניפגש בקפלן במוצ״ש, ובין אם ניפגש במאהל הגבורה בשישי, באמת, העיקר שניפגש. בבקשה תזכרו שלא רק לכם כואב, ולא רק אתם צודקים".
