"נחום ברנע כינה אותנו 'אימהות רוצחות'"

"קשה להיזכר, אבל לפני 11 חודשים הייתה לנו אופוריה ואמונה בצדקת הדרך", מצטרפת לדברים נאווה רוזנבלום מפסגות, אם לשני לוחמים ובת בחיל המודיעין. בעבר שימשה מבקרת במועצה האזורית בנימין, וכיום היא מקדישה את מרב מרצה לעבודת הדוברות בארגון. "חשבנו שהפעם ננצח, הכול יתהפך לטובתנו. ואז התחילו סדקים. מדינת ישראל אולי התעוררה והבינה מי האויב, אבל היא איבדה כיוון. מנובמבר הצטרפתי לחנה בכנסת. לא יכולתי לשבת יותר בבית. אז עוד שאלו אותנו מה אתן רוצות, איך בכלל יש לנו ספק שמישהו לא חושב על שמירת חייהם של חיילינו לפני הכול. אבל לאט לאט גילינו שלא שואלים אותנו, ויותר מזה – שומרים על חיי האויב במחיר חיי ילדינו. ב־2014 הרמטכ"ל אמר במפורש 'סיכנתי חיילי גולני בשביל לשמור על חיילי האויב'. כמה שנים אחר כך, רמטכ"ל אחר סיפר במכללת רייכמן על גנרל אמריקני שהשיב לשאלה איך הם נלחמים בטרור במשפט 'מה זאת אומרת? אנחנו מחסלים את הכול', ואז, לקול צחוקם של המאזינים, הרמטכ"ל שלנו מסביר ש'אצלנו זה אחרת, לנו יש שרביט ערכים, אנחנו שומרים על החיים'. על החיים של האויב".

יפעת זינר: "השימוש בכלים משפטיים כדי ליישם ערכים או קוד מוסרי מסכן את החיילים. הילדים שלנו עומדים מול אויב אכזר, ואז מול מתקפה משפטית? זה לא נורמלי"

האימהות מקיימות מגוון פעילויות, בהן ביקורים אצל פצועי צה"ל, הצטרפות לחסימת משאיות הסיוע במעבר כרם־שלום, ופגישות עם שרים וחברי כנסת, אך מטרתן הגדולה היא לתקף באופן ברור, ואף בניסוח הרשמי של ערכי רוח צה"ל, שחיי הלוחמים וכוחות הביטחון קודמים לכל דבר אחר, ובנוסף, שבכל מערכה שמדינת ישראל נכנסת אליה רק תוצאה אחת תהיה מספקת – הכרעה וניצחון.

"חיי חיילים כרגע אינם בראש סדרי העדיפויות", טוענת רוזנבלום, "והדוגמאות לכך נערמות. אנחנו חושבות שזה צריך להיחקק ברוח צה"ל, בערכי צה"ל ובקוד האתי של צה"ל".

"העובדה שבמסמך רוח צה"ל לא מופיע ערך ההכרעה והניצחון אומרת הכול", מסכימה גיאת, ומסבירה שמאבקן "הולך יחד עם השמירה על הלוחמים. אם עכשיו נחזיר את החיילים הביתה ונשים אותם מתחת לסינר שלנו, זה לא יעזור. הם עלולים להיות שם בטבח הבא".

למרות המחלוקת סביב נושא ההכרעה, שרק גוברת עם הימשכות המלחמה, זעקת האימהות איחדה נשים מכל גוני הקשת הפוליטית – יהודיות ודרוזיות, ימניות ושמאלניות, חילוניות ודתיות. "אם הילדים שלנו יכולים להילחם יחד בנמ"ר, בדבורה ובטנק, גם אנחנו, האימהות שלהם, יכולות", אומרת רוזנבלום. "אין אימא שלא רוצה שיעשו הכול כדי שילדיה יחזרו בשלום".

דרוש שידוד מערכות

יפעת זינר ממרכז־שפירא היא אם ללוחם בהנדסה קרבית. כעורכת דין במקצועה היא חולשת על התחום המשפטי בארגון. מאבקן הנחוש, היא מדגישה, לא נועד לרַפות את ידי הצבא או להשאיר את ילדיהן רחוק מהחזית, אלא להוביל לניצחון המוחלט. "אנחנו לא רוצות שיראו אותנו כאימהות שמרפדות את הילדים שלהן", היא אומרת. "זה כבוד גדול לשלוח את הילדים שלנו להגן על המדינה. הסבים והסבתות שלנו לא חלמו שהנכדים שלהם ילבשו מדי זית. הם בכלל לא חלמו שתהיה מדינה להגן עליה. ברוך ה' הבאנו לעולם דור של בנים ערכיים ואמיצים, ואנחנו מבינות את ערכי השעה. אנחנו חושבות על העתיד של מדינת ישראל, לצד הדאגה האימהית הטבעית".

בנה של זינר גויס במוצאי חג שמחת תורה, בשעה שאחותה קיבלה את הבשורה הקשה בחייה: בתה הדר חושן נרצחה במסיבת הנובה. "בצאת החג הבן שלי שולח הקלטה ואומר 'גויסתי', ובזמן שאני עונה לו 'שמור על עצמך', אחותי קורסת לידי על הרצפה בצרחות כשהיא מגלה שהבת שלה הייתה במסיבה. אחרי עשרה ימי המתנה זיהו את הדר והיא הובאה לקבורה. בסוף השבעה הרגשתי ואקום לא נורמלי. בנפש את מרגישה שאת לוחמת עם החיילים, אבל בפועל את חסרת עשייה. אפשר להתנדב ולארוז חפצים וחבילות, אבל ככל שהזמן עבר חיפשתי עשייה ממקום ערכי. להבין מה מחזיק את ה'למה' שלנו, כדי שנדע מהו ה'איך'. נכנסתי בעקבות הפעילות של אחותי, שגם בניה גויסו, וגם בעקבות כישוריי כמשפטנית. קלטנו שמדובר בתחום נפיץ מאוד, כשעם הזמן החלו להינקט הליכים ותהליכים משפטיים נגד חיילים. הזמנות לחקירה, עיכובים ועוד".

כמו חקירת החיילים בשדה־תימן?

"זה כבר פיצוץ גלקטי", משיבה זינר. "מגיעים אלינו המון סיפורים ופניות. יש פה אובדן ערכים, ואנחנו זקוקים לשידוד מערכות. כמו מחלה אוטואימונית, המערכת שלנו פועלת נגד עצמה. השימוש בכלים משפטיים כדי ליישם ערכים או קוד מוסרי מסכן את החיילים. חייל חושש להרים נשק, להשתמש בו, לזהות את האויב כאויב. החיילים, הילדים שלנו, הם השכפ"ץ של המדינה. הם עומדים מול אויב אכזר, ואז מול מתקפה משפטית? זה לא נורמלי. חשוב לנו להדגיש שיש לנו חמ"ל משפטי, וכל חייל יכול לפנות אליו. נעשה כל מה שאפשר, ואם צריך גם נפנה לגורמים נוספים".

"שדה תימן הוא תיק תפור", סבורה גיאת. "פשוט מחפשים את החיילים הכי טובים שלנו ועושים להם משפט דרייפוס. מי שמשרתים שם פועלים במסירות נפש. מחבלי נוח'בה לא יושבים בכלא בשקט. הם יצורים אכזריים ואלימים מאוד. כמו שהם התנהגו בטבח בעוטף, כך הם מתנהגים במאסר. מישהו צריך להוציא מהם מידע, לדאוג שהם לא תוקפים את הסוהרים, ויש מי שעושים את זה כמילואימניקים. בנו סביבם עלילת דם. לא נפעל להגן בכל מצב, יש אירועים שבהם חיילים עושים מעשים שלא ייעשו ונשפטים. זה לא המצב כאן. דו"חות רפואיים הראו שלא קרה למחבל דבר חריג, חוץ מפציעות שכבר היו לו".

"האירוע הזה הוא 'פיגוע הסברתי', כפי שאמר ח"כ שמחה רוטמן. בניסיון להיראות 'מוסריים' עשינו את הדבר ההפוך", טוענת רוזנבלום. "הסיפורים שהגיעו למוקד של יפעת הראו שצה"ל מתעמר בלוחמים, בלי קשר לשמירה על קוד אתי. היה למשל לוחם שנפצע ונדרש לחזור, אבל הוא החלים רק כעבור חודש. כשביקש להצטרף ללחימה אמרו לו שהוא עריק ושלחו אותו לכלא. זו רק דוגמה אחת מני רבות, שהחשיכו את עיניי. אני לא רוצה שיצטטו אותי באל־ג'זירה ולא אחשוף פגיעות של צה"ל. אבל הלוחמים שלנו צריכים הגנה לא רק מהאויב".

לא הפנימו את המחדל

הן ערוכות למערכה מתישה וארוכה, כולל גיוס אמצעי הגנה מול מי שבוחרים לראות בהן סכנה ציבורית ולא אימהות עם לב מלא דאגה לילדיהן ולמדינה.

"אנחנו מודעות לכך שזו מלחמה שדורשת לעקור הרים", מסכימה זינר. "או אנשים", מוסיפה רוזנבלום. "הסכנה הכי גדולה היום בצה"ל היא הצמרת".

גיא מותחת ביקורת על טקס הפרישה של ראש אמ"ן היוצא, אלוף אהרן חליוה. "ראשי המחדל הרעיפו שם אינסוף שבחים אחד על השני, כאילו הכול נעשה בסדר חוץ מ'טעות קטנה'. ואלה האנשים שאחראים לחיים של הבנים שלנו. הייתי מזועזעת, והזעזוע גבר אחרי שהבנתי שיש חוסר אמון ענק בתוך צה"ל, בין הדרג הבכיר לדרג הלוחם. בתור אימהות חלק מהמטרה שלנו היא לגדל את מפקדי העתיד, אבל גם להילחם בפיקוד הבכיר, המנותק. כל אנשי הצמרת צריכים ללכת הביתה. הם לא מבינים את גודל המחדל שהם אחראים לו. לא של שבעה באוקטובר והחודשים שאחריו, גם אלה שלפני כן".

"לפני כמה חודשים לא דיברנו ככה", מבהירה רוזנבלום. "היינו מאוד מנומסות. כאימהות ללוחמים, אין מצב שנדבר סרה במפקדים. הילדים שלנו בצבא, אנחנו חלק מהצבא ואנחנו נותנות לו גיבוי מלא. זה נשאר, אבל הפער בין ההחלטות ובין מה שהעם הזה צריך, גדל מאוד".

זינר: "נכון שזה מאבק קשה, והתחושה היא כמו טיפוס על קיר חלק, אבל אנחנו אימהות ולמעשה הרוב במדינה. אנחנו סוכנות המידע והערכים הטובות ביותר לעם היהודי, תמיד זה היה ככה. אז לאט לאט נחלחל את זה למטה. גם אם זה ייקח לילות בלי שינה ואינספור דאגות. בסוף, כל ועדה שחנה יושבת בה, כל כתבה וכל ריאיון, עושים משהו. זו עוד אבן בחומה".

נשמעה לא מעט ביקורת על הפעילות שלכן.

"בגלל שאנחנו קוראות 'להמשיך עד הניצחון', יש כאלו שהחליטו להציג אותנו כאימהות שמקריבות את ילדיהן", אומרת רוזנבלום, "וזה לא נכון. אנחנו פשוט מבינות את המצב ומכריזות 'הילדים שלנו לרשותכם'. הם חיילים בצבא ואנחנו מבינות את המשמעות של זה, אבל אנחנו רוצות שהמטרה תהיה ברורה – עד הניצחון".

"כולנו חווינו ביקורת, בכל אחד מהתחומים", מסכימה גיאת. "נחום ברנע כינה אותנו 'אימהות רוצחות', אבל יש קולות אחרים. הקמנו את המאהל השבועי מול הכנסת רק בנובמבר, והדבר ששמענו הכי הרבה הוא 'איפה הייתן עד היום, איפה הקול הזה היה'. הכאב של משפחות החטופים שובר לב ובלתי ניתן לדמיון, אבל הן מציגות בכנסת דעה אחת מסוימת, ופתאום באנו והשמענו קול אחר. אז צריך להגביר את הווליום של הקול הזה, גם אם יש ביקורת. כמו שאמרתי, אם הם נלחמים שם, אנחנו נלחמות פה".

יותר צדיקים מהאפיפיור

לצד מאבקן בזירה הציבורית למען הניצחון, בסוף כל יום מצפה להן מאבק נוסף, כשהן מניחות את ראשן על הכרית והשינה מהן והלאה.

רוזנבלום: "בכנס שערכנו בכנסת נאמה ד"ר חנה קטן. יש לה שבעה בנים וחתנים לוחמים. היא דיברה על הרגע הזה שמגיע בסוף עוד יום בלי שום קשר איתם, כשאת נכנסת למיטה. זאת הרגשה רעה, בלתי אפשרית. כולנו הנהנו בהסכמה. הבנים שלי בסדיר, הם כל הזמן בפנים. בחודשים הראשונים לא ידענו מה קורה איתם בכלל. הייתה רק קבוצה עם מש"קית חינוך שכתבה לנו הודעת עדכון כל בוקר, צהריים וערב. דרישת שלום כזו. אני זוכרת לילה אחד שלא קיבלנו הודעה בערב, לא הצלחתי לעצום עין. זה חוסר אונים מוחלט. את מחכה כל כך לדרישות השלום האלה, ואם זה לא מגיע, אי־אפשר לנשום".

"שני הבנים שלי משרתים באותו גדוד, אבל לא באותה פלוגה", מספרת גיאת. "אז הצטרפתי לשתי קבוצות, עם רס"פים שונים. אחד מהם כתב יום אחד 'היה אירוע קשה בגדוד אבל לא בפלוגה שלנו'. הרס"פ השני לא כתב שום דבר. בסוף התברר שהאירוע היה בפלוגה שלישית, אבל עד שקיבלתי את האישור, זה היה פחד שקשה לתאר".

הבנים שלכן יודעים על הפעילות שאתן מובילות?

"הבן הלוחם שלי פחות מעורב, אבל הקטנים נאנחו. 'מה אימא, פתחת עוד חמ"ל?'", משיבה זינר בחיוך. "בתחילת המלחמה פתחנו חמ"ל צ'ופרים וחמ"ל כביסות, אז עכשיו יש עוד אחד. העשייה שלנו יוצרת המון גלים. כמורת דרך, אני עושה סיורים בעוטף. מקום יפה ומגוון. אחרי שבעה באוקטובר התחלתי בסיורים של משלחות והסברה, גם לחיילים שמגיעים לפקוד את העוטף וללמוד אותו. אתה רואה איך הקול שלנו מגיע עד אליהם, הם מבינים שיש להם גב".

"חשוב לנו מאוד שהחיילים ישמעו עלינו", מוסיפה גיאת, "יש דברים שהם צריכים להיות ערים להם, כמו למשל היכולת לסרב לפקודה לא חוקית. בזמן הלחימה חיילים ריססו גרפיטי על הקירות בעזה, 'תישרף עזה', 'פה נקים את גוש קטיף, 'חזרנו הביתה' או דגלי ישראל. ואז אלוף פיקוד דרום שלח את החיילים לסייד, במקום לנוח ולהגן על עצמם. ויש גם את דובר צה"ל שמספר בגאווה באנגלית 'שלחנו חיילים להביא אנרגיה לבית חולים שיפא עם ג'ריקנים תחת אש צלפים'. וואו כמה מוסריים אנחנו. אתם מסכנים את החיילים שלנו, וקוראים לזה מוסריים?!"

זינר: "אני לא זוכרת מאבק כזה בטרור בעולם, עם מדינה שהוכתה כמו שאנחנו הוכינו, והייתה חשופה למשפט וחקירות מטעם בית הדין הבינלאומי. לא האמריקנים באפגניסטן או בעיראק ולא פוטין באוקראינה. מה שמביא לזה הוא הגישה המתגוננת שלנו, הניסיון להיות יותר צדיקים מהאפיפיור. מערכת המשפט ומדיניות החוץ שלנו נגררת אחרי זה, ובכך מסכנת דה־פקטו את החיילים. אני מזכירה שיש לנו גזרה שמחכה לנו בצפון. מה יהיה שם? אי־אפשר לפעול כשאתה מרגיש חשוף ומוגבל".

אשת נשיא ואם ללוחם

"בן־גוריון אמר 'עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים'", מסכמת גיאת. "גם במלחמת יום כיפור, כשהאמריקנים אמרו שהם יעצרו את החימוש, גולדה השיבה להם 'תקפצו לי' והמשיכה. ראינו את אותו הסיפור עם רפיח וביידן. תוכנית הפעולה של בן־גוריון עובדת, וצריך ליישם אותה גם היום".

איך אתן פועלות בפועל להטמעת ערכי ההכרעה והניצחון והשמירה על חיילינו?

רוזנבלום: "הקמנו אוהל מחאה, הרמנו מיצגים מול בלינקן כשהוא הגיע. אנחנו דואגות להגיע לחיילינו בדרום, מגיעות לימי הגיוס בבקו"ם, מבקרות פצועי מלחמה. מראות ללוחמים שיש להם גב".

"במקביל אנחנו עובדות על מסמך חדש של רוח צה"ל", משלימה גיאת את הדברים. "כמה קבוצות פועלות על זה במקביל, ואנחנו מנסים לאחד כוחות ולדחוף את זה לחברי כנסת, להעלות אל סדר היום הציבורי. הקוד האתי הנוכחי גובש על ידי אנשים שרוחם הביאה לנו את שבעה באוקטובר. זה לא קל, אבל צריך להתחיל היכן שהוא, אם לא היום אז מחר. לשבת בבית מתוך ייאוש – זה לא יוביל שום שינוי".

חברות הארגון נפגשו עם רעייתו של נשיא המדינה, מיכל הרצוג. "ביקשנו להיפגש דווקא איתה מפני שהיא אם ללוחם. היה שיח מאוד קולח, ענייני, לבבי. היא מאוד הזדהתה איתנו, ונשמח להמשיך לשתף פעולה ולקדם את הערכים שחשובים גם לאשת הנשיא בתור אם, ולכל האימהות במדינת ישראל. בנימה זו אנחנו קוראות לאימהות נוספות להצטרף, מכל המגזרים והמקומות. כל אימא מוזמנת. בארגון חברות אימהות של לוחמים דרוזים, לוחמים חרדים, ולצערנו גם אימהות שהפכו לאימהות שכולות. אנחנו כאן כדי לעזור ולהביא לניצחון והכרע. זו נקודת מפנה היסטורית של להיות או לחדול, ונעשה את המשימה עד הסוף".