ייתכן שהשמועות שנפוצו השבוע על פרישתו הצפויה של אלוף במיל' אליעזר (צ'ייני) מרום, הפרויקטור הממשלתי לשיקום הצפון, היו מוקדמות. אבל המצב הכאוטי שבו לא ברור מי נגד מי בכל הקשור לשיקום הצפון הוא עוד דוגמה לכך שחבל הארץ המטווח יהיה במשבר גם בתום המלחמה. 11 חודשים לאחר ש־43 יישובי קו העימות פונו מתושביהם, ולאחר שכ־9,000 רקטות וכטב"מים שוגרו למרחב הגליל והגולן, עדיין אין אופק לחזרה הביתה. התוכניות לשיקום הצפון הולכות ונרקמות בימים אלה על הנייר בלבד.
בדומה לסאגה המפותלת של הארכת פינוי תושבי הצפון, נראה שגם מינוי הפרויקטור מציג תבנית דומה. בתחילת אפריל 2024 הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "אחרי התייעצות עם ראשי היישובים בצפון, אנחנו הולכים להקים מנהלת מקבילה למה שעשינו בדרום. נדאג לצרכים האזרחיים של התושבים, וכמובן להחזרתם לבתיהם."
הצעת חוק להקמת מנהלת לשיקום הצפון, שיזמו יחד חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה, הונחה כמה ימים קודם לכן על שולחן הכנסת לדיון מקדים, ושם היא נשארה עד היום. רק בסוף יוני 2024, לאחר כמעט שלושה חודשים, נמצא האדם המתאים לעמוד בראש המנהלת: אבי כהן סקלי, מנכ"ל משרד התפוצות. החגיגות על מינויו תמו כבר למחרת – מינויו סוכל, ככל הנראה בידי אנשים מסביבת ראש הממשלה, שחששו שסקלי "לא נאמן מספיק."
במקביל, ח"כ לשעבר אסנת מארק טענה באוזני ראשי רשויות בצפון שהיא תמונה לתפקיד, וחברת כנסת מכהנת ניסתה לקדם מינוי של קרוב משפחתה לתפקיד הנחשק. רק בתחילת יולי, לאחר שגם חברות הכנסת בהווה ובמיל' נותרו וחצי תאוותן בידן, עלה לדיון שמו של צ'ייני, מפקד חיל הים לשעבר.
ב־21 ביולי 2024 הוא מונה לראש מנהלת תקומה צפון, או בתוארו הרשמי "ראש המטה לשיקום ארוך טווח וניהול אירועי חירום" במשרד ראש הממשלה. אבל המנהלת עצמה עדיין בהתהוות. מטה המנהלת אמור לשבת בנוף־הגליל, אבל עדיין אין בו עובדים, ורק באמצע אוגוסט פתחה המנהלת בגיוס ומיון מנהלים בכירים לתחומי תכנון ואסטרטגיה, דוברות, תיאום, מעקב ובקרה ועוד.
התקנים טרם אוישו, וגם הליך התכנון ככל הנראה לא התחיל. ראש המנהלת, שהספיק לצאת לחופשה משפחתית בחו"ל, כבר עלה לכותרות כשחלק ממסמך העקרונות שחיבר דלף לתקשורת; העקרונות שלו – "ייעשה מאמץ לתת מענה למרבית הצרכים של האוכלוסייה, וזאת מתוך הבנה שתמיד יהיו לא מרוצים", ו"לא כל האוכלוסייה תחזור" – לא התקבלו באהדה. זמן קצר לאחר דליפת מסמך העקרונות גם החלו השמועות על עזיבתו הצפויה של מרום.
ליאם יחיא, תושבת נטועה ומנהלת תחום שותפויות ויועצת לקידום מעמד האישה במועצה האזורית מעלה־יוסף שבגליל המערבי, סבורה שהפינוי המתמשך והכאוס במינוי הפרויקטור לצפון הם עדות להזנחה מתמשכת של הפריפריה הצפונית. "לפני הכול צריך לשנות את המינוח", היא אומרת. "הצפון לא דורש שיקום אלא הרבה מעבר לכך – חזון של צמיחה ומצוינות. לצערי, היום יותר מתמיד אנחנו יודעים עד כמה הצפון נשאר מאחור בכל התחומים: תשתיות, חינוך, תרבות, רפואה ופיתוח כלכלי. את זה צריך לשנות מהיסוד.
"אנחנו לא צריכים לשקם, אלא להצמיח; לא לטפל במה שנפגע, אלא לתת לצפון את מה שלא קיבל במשך שנים רבות מדי. פרויקטור הצפון כבר יצר איתנו קשר, אבל טרם גובשה תוכנית אחודה של משרדי הממשלה והרשויות בצפון. אנחנו עדיין לא יודעים מה הסכומים שיוקצו למימוש התוכניות, וגם לא באילו תחומים הן יתמקדו.
"חייבים להביא לגליל מיזמים גדולים שיחוללו שינוי בתחומי התעסוקה והדיור. חייבים לעשות הכול כדי להביא יזמים ומשקיעים לגליל, להחזיר תושבים הביתה ולעודד אוכלוסיות נוספות להעתיק את מגוריהן לצפון. כדי שזה יקרה, צריך להשקיע גם בבריאות, בחינוך ובתרבות, לצד שיקום התשתיות והפיתוח הכלכלי.
"הכאוס, ההרס והפינוי הכפוי יכולים להיות גם הזדמנות לשינוי גדול. תושבי הצפון לא יתפשרו על שיקום, ודורשים השקעות נרחבות בכל תחומי החיים כדי להבטיח שהעתיד בצפון יהיה טוב מהעבר. אני מקווה שהמדינה תעמוד לצידנו ביום שאחרי, ושכל המילים וההבטחות יתממשו לתוכניות פעולה. אין לנו פריבילגיה לוותר על חבל הארץ הזה."
איך ייראה היום שאחרי המלחמה בקו העימות?
"הוא יהיה מלווה בהרבה תסכול, כי אחרי יותר משנה של פינוי, שמי יודע אם לא תהפוך לשנתיים, תושבי הצפון כבר הכירו עולם חדש ופגשו את הפער בין החיים באזורים החזקים והמפותחים של הארץ ובין החיים על הגדר בגבול הצפון. התוצאה תהיה שדווקא החזקים יעזבו את האזור. זו סוגיה שצריך להתעכב עליה, אבל בינתיים זה לא נעשה, לצערי".
רק הפינוי עובד
מרבית תושבי עוטף עזה כבר חזרו לבתיהם, ומנהלת הדרום בראשות אלוף במיל' יפתח רון־טל עובדת כסדרה. בצפון המצב מורכב יותר. הפינוי המתמשך, הבטלה מאונס והמצב הביטחוני הרעוע נותנים את אותותיהם.
סקר מרכז הידע האזורי גליל מזרחי שנערך באפריל 2024 מלמד ש־28 אחוזים מתושבי קריית־שמונה שוקלים לא לחזור לבתיהם לאחר המלחמה – נתון עגום שמתגמד כששומעים שמתוך צעירי העיר (בני עשרים עד שלושים), 41 אחוזים שוקלים לא לחזור. במקביל, כמחצית מתלמידי מערכת החינוך שפונו מבתיהם מדווחים על פגיעה במצב החברתי והרגשי. מרכזי החוסן בגליל המזרחי והמערבי מספרים על עלייה חדה במספר הפניות, שכבר עומד על יותר מ־8,000 פניות מאז תחילת המלחמה.
למלחמה יש השפעה שלילית גם על חברות ההייטק: דו"ח שפרסמה חברת סטרטאפ ניישן סנטרל בעקבות מחקר שביצעה בקרב שישים חברות טכנולוגיה בצפון מלמד שרק פחות מחציין עדיין מתפקדות כסדרן. כ־41 אחוזים מהחברות כבר העבירו את הפעילות לאזור המרכז, וכ־20 אחוזים מדווחות שלא יחזרו לצפון. כ־40 אחוזים מכלל החברות שנסקרו בוחנות העברה של הפעילות לחו"ל, בצורה מלאה או חלקית.
משה קקון, מפונה מקריית־שמונה ופעיל בארגון תושבי הצפון "לובי 1701", מספר על התחושות: "אנחנו מרגישים שלא מטפלים בנו באמת. חלק קוראים לזה הפקרה, חלק הזנחה, אבל בשורה התחתונה הדבר היחיד שעובד הוא הפינוי עצמו. המלונות, מענקי האכלוס, המנהלות למפונים – כל זה עובד מצוין.
"מהצד השני, בכל מה שקשור לעיר עצמה, הרמה האזורית והחשיבה על היום שאחרי, שם לא קורה דבר. זה עניין מכריע, כי כרגע הכי חסרה לנו הוודאות. זה חיוני לא רק לאדם הפרטי ששואל את עצמו אם לחזור או לא, אלא גם לעסקים, מפעלים וחברות.
"אנחנו יודעים שחברות שיש להן שלוחות באזור כבר שוקלות מה לעשות, אם להישאר או לעזוב. אם הן יחליטו שלא להחזיר, תהיה לכך השלכה רוחבית קשה מאוד על תעסוקה של מאות אנשים שהם בעלי משפחות. קריית־שמונה בנתה על הפודטק, טכנולוגיית המזון, כדי להשאיר בעיר צעירים. השקיעו בכך משאבים רבים. כל מערכת החינוך בעיר התגייסה לנושא. מכיתה א' ועד י"ב הלמידה הייתה מכוונת לזה, כדי שהילדים ייחשפו לתחום מגיל צעיר, יעשו בהמשך בגרויות בתחומים משיקים, ילמדו בפקולטה למזון בתל־חי ובסוף יישארו לעבוד בעיר. הנישה המדהימה הזו נמצאת עכשיו בסכנה, כי האופק לא ברור. המלחמה החזירה את האזור שנים אחורה, וזו רק דוגמה אחת להשפעה השלילית של חוסר הוודאות".
מה לא עשו נכון עד עכשיו, ואיך אפשר לתקן?
"אם הפרויקטור היה מתמנה מיד לאחר הפינוי ומכין תוכניות ותקציבים, היינו במקום אחר. היינו מבינים שיש על מי לסמוך ביום שאחרי. אנשים היו נושכים שפתיים ומחזיקים מעמד, כי הם היו יודעים שיש למה לחכות. אחוזי העזיבה שמדברים עליהם כיום בהכרח יגררו סגירה של גנים וכיתות, ובמקומות קטנים גם סגירה של בתי ספר. זה ייצור סחף חדש של עזיבה. אנשים יגידו לעצמם שאם אין לילדים שלהם חברים פה, גם להם אין בשביל מה להישאר – והם יעזבו למקום אחר.
"נכון, אנחנו לא יודעים את מלוא השיקולים של הממשלה והצבא בתחום הביטחוני, אבל זה לא פוטר את המדינה מלתת מענה טוב יותר בתחום האזרחי, לספק ודאות לתושבים לגבי היום שאחרי. כרגע המדינה לא מראה רצינות ומוכנות ליום שאחרי. התוצאה היא שמשפחות צעירות, שתכננו להשתקע בצפון ולבנות פה את העתיד שלהן, שואלות את עצמן למה לעשות את זה.
"אני מעריך שמי שלא מושקע בעיר, מי שאין לו משכנתא על בית או עסק – קיים סיכוי מאוד נמוך שיחזור. אנחנו כבר רואים שעסקים ותיקים, שכבר הועתקו למקומות חדשים במרכז וראו שהם יכולים להרוויח כפול מאשר בצפון, אולי לא יחזרו. אז למה שמישהו מראש יכניס את עצמו למצב כזה עם עסק חדש?"
