בשנים האחרונות קיבלנו יותר מפעם אחת את הרושם שאין שום סיבה ששר במשרד מסוים יבין בתחום שהוא הופקד עליו. ועדיין, במשרד הביטחון עדיין יש לנו סטנדרטים, ואנחנו מצפים שהשר המופקד על המשרד יהיה איש מקצוע ברמה גבוהה. בכל זאת, מדובר בחיים עצמם.
ברקע הדיווחים על מינוי מתוכנן של גדעון סער – ששירת בגולני – לשר הביטחון, חזרנו לאחור ובחנו את 20 האישים שכיהנו בתפקיד המכובד: כמה מהם היו אנשי צבא וביטחון, וכמה הגיעו מתחומים אחרים? והאם אפשר להצביע על קשר מובהק בין התפקוד של השר לבין הרקע הביטחוני שלו?
נתחיל במספרים:
20 שרי ביטחון עד היום (אם לא כוללים את נתניהו, ששמר אצלו את תיק הביטחון כברירת מחדל זמנית למשך כשנה). חצי מהם היו חברים במטכ"ל:
6 רמטכ"לים: משה דיין, יצחק רבין, אהוד ברק, שאול מופז, בוגי יעלון, בני גנץ.
4 אלופים: עזר וייצמן, אריאל שרון, איציק מרדכי יואב גלנט.
6 לא שירתו כלל בצבא – דוד בן גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול, שמעון פרס, מנחם בגין ומשה ארנס.
27 שנים שבהן כיהן שר ביטחון שלא שירת בצבא.
כ-25 שנים שבהן ראש הממשלה היה גם שר הביטחון (ב-13 מהן קראו לו דוד בן גוריון).
ראש הממשלה ושר הביטחון
מטבע הדברים, בשנים הראשונות של המדינה אי אפשר היה לאתר לתפקיד שר הביטחון פוליטיקאי בוגר צה"ל, שרק הוקם. אבל אנשי צבא ומחתרת מובהקים דווקא היו בנמצא – בוגרי הצבא הבריטי שנלחמו במלחמות העולם, וכמובן אנשי המחתרות.
דוד בן גוריון לא נתן את התפקיד לאף אחד מהם, והעדיף לשמור אותו לעצמו. בתשע מתוך עשר הממשלות הראשונות, משנת 1948 ועד 1963, שר הביטחון היה ראש הממשלה בן גוריון בעצמו. הניסיון הצבאי שלו היה בעיקרו ניהולי: כראש הסוכנות היה בן גוריון מעין "סמכות על" גם בנוגע להגנה, הוא דחף להקמתה והוביל את פעולותיה, אבל לא נודע כאיש שטח. בתקופתו במשרד הביטחון ישראל ניצחה במלחמת השחרור ובמלחמת קדש.
היוצאת מן הכלל בתקופה זו היא ממשלת ישראל החמישית, בראשות משה שרת, שבה פנחס לבון היה שר הביטחון למשך שנה (1954-5), בעקבות מעבר בן גוריון לשדה בוקר. לבון כבר שימש כסגנו ומחליפו של בן גוריון במשרד, וכמוהו לא היה לו רקע צבאי מובהק. בשנות הארבעים הוא פעל כעסקן, ולא היה מאנשי ההגנה. בתקופתו במשרד שררו יחסים עכורים בינו לבין הרמטכ"ל משה דיין (בעצמו מינוי של בן גוריון), ובעיקר התפוצצה "פרשת לבון", הידועה גם כ"עסק הביש", שבה נתפסו מרגלים ישראליים במצרים. לבון התפטר בעקבות הפרשה, אבל הדיה לא שככו במשך שנים רבות, עד שבסופו של דבר הוכח שלבון לא נתן את ההוראה, והפעלת הסוכנים נעשתה ללא ידיעתו.
כאמור, בן גוריון לקח לידיו את מושכות המשרד בחזרה עד לשנת 1963, אז התמנה ראש הממשלה לוי אשכול, שהיה שר הביטחון בארבע השנים הבאות. כמו קודמיו, לאשכול לא הייתה קריירה צבאית ראויה לציון (הוא התנדב לזמן מסוים בגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה), אך הוא שותף להקמת ההגנה וחבר המפקדה הארצית עד להקמת המדינה, והיה המנכ"ל הראשון של משרד הביטחון.
הניצחון והקונספציה
אשכול החזיק בתפקיד עד לאביב 1967, אז נאצר סגר את מצרי טיראן. אשכול הקים "ממשלת ליכוד לאומי", כמו שקראו אז לממשלת אחדות, ומסר את משרד הביטחון לידיו הסמכותיות של רמטכ"ל לשעבר, וחייל צה"ל המפורסם ביותר באותם ימים ואולי עד היום: משה דיין.
דיין עבר את כל המסלול הצבאי האפשרי, בהתחשב בתקופה ההיסטורית שבה הוא חי: מראשוני הנוטרים של ההגנה בשנות השלושים, אחר כך מפקד מחלקה, מפקד פלוגה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (התפקיד שבו איבד את העין), קצין בדרגת רב-סרן ואחר כך סגן-אלוף בקרבות הפתיחה של מלחמת השחרור, אלוף פיקוד דרום ולתקופה קצרה גם אלוף פיקוד צפון, ראש אג"ם ולבסוף הרמטכ"ל הרביעי. במשך ארבע שנותיו בתפקיד הוא יזם את פעולות התגמול, הוביל את צה"ל לניצחון במבצע סיני, וגם נשא את ההספד לרועי רוטנברג, שמסתננים מעזה רצחו וחטפו את גופתו; דיין אמר אז: "אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו". כמעט שבעים שנים עברו, ולא הרבה השתנה.
כעת הוא קיבל את תפקיד שר הביטחון. יותר מהשפעה מעשית על התפקיד, הידיעה שהקצין ההתקפי והמוכר עומד בראש מערכת הביטחון, ולא העסקן האפרורי, עודדה מאוד את הציבור בשעה הקשה שלפני המלחמה. צה"ל פתח במתקפת פתע, ואיך זה נגמר בסוף כולם יודעים. לאחר מכן המשיך דיין בתפקיד הבכיר לאורך מלחמת ההתשה, והיה מראשי הסוברים שמצרים לא תתקוף אותנו כי פניה לא למלחמה. בבוקר יום הכיפורים תשל"ד עצמו, כשמקורות מודיעיניים הורו בבירור שבאותו היום תפרוץ מלחמה, התנגד דיין למתקפת מנע. בימים הראשונים של המלחמה נראה דיין מובס ושפוף, וגם אחרי שישראל הצליחה לנצח בשתי החזיתות, ואחרי שוועדת אגרנט ניקתה את דיין מאשמה, הלחץ הציבורי להתפטרותו היה כבד.
בשנת 1974 התמנה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין לתפקיד ראש הממשלה, ומינה את שמעון פרס לשר הביטחון. גם לפרס לא היו חוויות רבות מהצבא לחלוק ליד המדורה – למרות שהיה בן 25 בזמן הקמת המדינה, הוא לא התגייס לצה"ל אלא נשאר בתפקיד שאותו מילא בניהול משרד הביטחון, וכשהיה בן שלושים מינה אותו בן גוריון למנכ"ל המשרד. פרס צבר ותק מכובד במשרד, כולל בתפקיד סגן שר הביטחון. בשנותיו בראשות המשרד לא עברו על ישראל מלחמות גדולות – האירוע הבולט ביותר היה מבצע יונתן – אך אירוע היסטורי אחר התחולל: העלייה לסבסטיה והקמת גוש אמונים. מתוך מפלגת העבודה, פרס נחשב אז לאחד התומכים של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
אחרי המהפך
שר הביטחון הראשון מטעם הימין, לאחר המהפך בבחירות 1977, היה עזר וייצמן – איש צבא מובהק, ממקימי חיל האוויר, מפקדו במשך שמונה שנים (1958-1966), והאיש שטבע את הביטוי "הטובים לטיס". ויצמן גם שימש כראש אגף המבצעים בזמן מלחמת ששת הימים, ועם פרישתו מצה"ל השתלב במפלגת גח"ל (לימים הליכוד).
כעבור שלוש שנים בתפקיד התפטר ויצמן, והוחלף לשנה אחת בידי ראש הממשלה מנחם בגין – בעל עבר מחתרתי מכובד, שעמד בראשות האצ"ל – אבל בצה"ל לא שירת. כעבור שנה הקים בגין ממשלה בפעם השנייה, ואת תיק הביטחון קיבל קצין מפורסם כמעט בסדר הגודל של דיין (מינוס העובדה שלא כיהן כרמטכ"ל) – אריאל שרון, שהחל את דרכו בהגנה ובגדנ"ע, השתתף בכל מלחמות ישראל עד ליום הכיפורים ועבר את כל שרשרת הפיקוד הצבאית: מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, מפקד יחידת הקומנדו 101, פיקוד על גדוד, חטיבת הצנחנים, מפקד אוגדה ואלוף פיקוד הדרום. כשר הביטחון, שרון הוביל את פינוי סיני ואחר כך את מלחמת לבנון, ונאלץ להתפטר בעקבות אירועי סברה ושתילה.
השירות הצבאי של שר הביטחון הבא, משה ארנס, היה דווקא בצבא ארה"ב. בשנות הארבעים הוא שירת בחיל ההנדסה האמריקאי, ואז עלה ארצה. הרקע הביטחוני החשוב יותר שלו הוא בתעשייה האווירית, שבה שימש כסמנכ"ל במשך תשע שנים. ארנס שימש בתפקיד במשך שנה, ואז הגיעה ממשלת הרוטציה, שבה כיהן כשר הביטחון הרמטכ"ל השני בתפקיד: יצחק רבין.
התפקיד חזר לארנס ב-1990 ושוב לרבין – הפעם כראש ממשלה – עד הירצחו, ואז שוב לפרס כראש הממשלה המחליף עד לבחירות 1996. ארבעת שרי הביטחון הבאים היו בדרגת תת-אלוף לפחות: האלוף בדימוס איציק מרדכי בממשלת נתניהו הראשונה (עד שהתפטר והוחלף לזמן קצר בידי ארנס); אהוד ברק, הרמטכ"ל השלישי במשרד הביטחון – שלא באמת ישב בלשכת שר הביטחון, כי הוא כיהן גם כראש ממשלה; תא"ל בדימוס בנימין (פואד) בן אליעזר, שהיה השר בזמן מבצע חומת מגן; והרמטכ"ל הרביעי בלשכה שאול מופז, שהוביל את עקירת גוש קטיף.
שר הביטחון הבא השתחרר מצה"ל בדרגת סרן בחיל החימוש: עמיר פרץ. לאחר מלחמת לבנון השנייה הוא היה מאלה שוועדת וינוגרד מתחה עליהם ביקורת, ולבסוף הפסיד בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה והתפטר מתפקידו.
התפקיד חזר לאהוד ברק בממשלת נתניהו השנייה, עבר לרמטכ"ל נוסף, משה (בוגי) יעלון, שאחרי פרשת אלאור אזריה סיים את תפקידו והוחלף בידי אביגדור ליברמן – שכעולה חדש שירת שירות מקוצר כמש"ק הגנה מרחבית.
ליברמן כיהן בתפקיד כשנתיים וחצי, אחריו התפקיד חזר לראש הממשלה, הפעם בנימין נתניהו, ואז עבר לפוליטיקאי שרצה אותו מאוד: רס"ן בדימוס נפתלי בנט. בממשלת הרוטציה קיבל את התפקיד בני גנץ, הרמטכ"ל השישי במשרד, ובממשלה הנוכחית התיק הגיע ליואב גלנט, אלוף בדימוס שכמו בנט רצה בתפקיד מאוד.
הגורמים הנוספים
מהתיאור עד כה, קשה לומר שיש קשר מובהק בין ההיסטוריה האישית של שר הביטחון לפני כניסתו לתפקיד, לבין תפקודו במהלך הכהונה.
בן גוריון הוביל את מדינת ישראל לניצחון בשתי מלחמות, ללא רקע צבאי אבל עם הבנה מעמיקה של המרחב ואמונה עמוקה ביכולתו של העם היהודי ושל מדינת ישראל הצעירה. הניצחון במלחמת ששת הימים רשום על שמו של משה דיין – אם כי הוא לא בנה את הכוח של צה"ל, הוא התמנה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה – וגם ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים. שניים מהמבצעים הנועזים ביותר של צה"ל, מבצע יונתן והפצצת הכור האיראני, היו בתקופתם של שרי ביטחון שלא שירתו בצה"ל כלל: פרס ובגין, בהתאמה. ואפילו כריכת שניהם יחד יכולה להיות מטעה – לאחד היה רקורד עשיר במשרד הביטחון והיכרות מעמיקה עם צה"ל, השני היה רוב חייו הפוליטיים באופוזיציה.
ועוד לא דיברנו על המדיניות של ראשי הממשלה – בשנים שבהן ראש הממשלה ושר הביטחון היו אנשים שונים – ועל האלמנט שבכלל לא תלוי בנו למרות שאנחנו נוטים לשכוח: התוכניות של האויב. שר ביטחון יכול לזקוף לזכותו כמה שנים של שקט – או לפחות שקט יחסי, אנחנו בכל זאת בישראל – רק בגלל שלאויב התאים כרגע שקט והוא העדיף לתקוף אחר כך.
תהיה אשר תהיה זהותו של שר הביטחון בתקופה הקרובה, נקווה שהוא יעביר קדנציה מקצועית והתקפית, יצליח להביס את הקמים עלינו בכל החזיתות, ויזכה ככל האפשר גם לסיוע משמים.
