פיגוע הירי שהתרחש לפני כשבועיים בכביש 35, ממזרח למחסום תרקומיא, שבו נרצחו שלושה שוטרים, תפס את הדס מזרחי בחו"ל. כשהיא נחשפה לחדשות מישראל התכווצה לה הבטן בכאב מוכר, כאב שהיא חשבה שהשאירה מאחור. לפני עשר שנים נרצח בעלה, ניצב־משנה ברוך מזרחי, בפיגוע ירי בדיוק באותו מקום.
השילוב של אופי הפיגוע, המיקום וזהות הנרצחים, מעורר בה תרעומת. "ההיסטוריה חזרה על עצמה אחד לאחד", היא אומרת בלהט, "מה שמלמד אותנו שברמה הביטחונית ישראל נמצאת באותו מקום ביהודה ושומרון. לא הופקו הלקחים הנכונים, נראה שלא נעשתה שום עבודת שטח, והמצב הביטחוני הרעוע לא השתנה. מי מבטיח שהיום או מחר לא יהיה שוב פיגוע באותו מקום?
"אנחנו רגילים לזלזל בערבים ובמפגעים, אבל הם מאוד חכמים", ממשיכה מזרחי. "לפני שהם יוצאים לפיגוע הם בודקים את השטח. בגלל בעיות של קליטה סלולרית במקום הפיגוע, לקח לי המון זמן לתפוס את כוחות הביטחון ולהזעיק עזרה. גם כשהגענו אל הפילבוקס לא היה בו אפילו חייל אחד, כי זה היה ערב חג והחליטו שלא צריך. בבית המשפט המחבל סיפר שכשהוא תכנן את הפיגוע הוא כיוון לאזור שאין בו קליטה סלולרית, והוא גם בדק היכן יש עמדות לא מאוישות ומצלמות לא תקינות. הוא גם ידע שהרכבים של כוחות הביטחון ממוגני ירי, אז הוא החליט לפגוע באזרחים שאין להם רכבים כאלה".
הדס נולדה וגדלה בקריית־ארבע, והוריה התגוררו בחברון עוד מתקופת הממשל הצבאי בעיר, בשנת 1968. "שניהם הגיעו מאנגליה במסגרת הכשרה של בני עקיבא. אימא שלי הגיעה ללמוד באוניברסיטה העברית ואבא הגיע ללמוד בבר אילן. ב־1968 הרב לוינגר והרב ולדמן הזמינו את כולם להגיע לחברון לחדש את היישוב היהודי, במיוחד את הסטודנטים מחו"ל. יצאו משם המון זוגות… אחרי שליחות באנגליה מטעם מדינת ישראל, הם חזרו ב־1978 לישראל וב־1980 נכנסנו לבית הדסה. אני זוכרת את עצמי בשנות כילדה חוטפת אבנים, ולצערי מאז ועד היום הדברים לא השתנו. את ברוך בעלי הכרתי כשאני הייתי בכיתה י"ב והוא שירת כקצין בחברון. אחרי שסיימתי את השירות הלאומי שלי, התחתנו". לזוג נולדו חמישה ילדים.
הדס מזרחי: "ראינו כבר שביום אחד ח'אלד משעל קורא לצאת לפיגועים, ובתוך זמן קצר מחבלים יוצאים לערי ישראל. זו פצצה מתקתקת, מחבלים חמושים שרק מחכים להנחיה"
בערב פסח של שנת 2014 נסעו הזוג מזרחי וילדיהם אל היישוב היהודי בחברון כדי לחגוג את החג עם הוריה של הדס. "נכנסנו למכונית שמחים ומתרגשים לקראת החג, שרים שירי פסח. עברנו את המחסום של החיילים וברוך יצא אליהם, איחל חג שמח, ונתן להם ממתקים לכבוד פסח".
בסביבות השעה 18:00 נפתחה אש מחבלים לעבר שלושה כלי רכב שנסעו מכיוון מחסום תרקומיא־אידנא לכיוון חברון בכביש 35, בהם הרכב שבו נסעה המשפחה. ברוך נפצע אנושות והדס נפצעה בינוני. כאשר הבינה שמצבו הבריאותי אינו מאפשר לברוך להמשיך לנהוג, השתלטה על ההגה במטרה לחלץ את משפחתה. תוך כדי נסיעה הורתה לחמשת ילדיה להשתחרר מהחגורות ולשכב על רצפת הרכב. במקביל, ניסתה לתפוס את כוחות ההצלה והביטחון, ענייו שעלה לה במאמץ רב מכיוון שהכיסוי הסלולרי באזור היה חלקי מאוד. במהלך הנסיעה הצליחה להימנע ממפגש חזיתי בין רכב המשפחה לרכב המחבלים.
בדצמבר 2014 העניקה לה משטרת ישראל את עיטור המופת על תפקודה במהלך האירוע, ועד היום היא האזרחית היחידה בתולדות המדינה שעוטרה בעיטור זה. לאחר האירוע הפכה לפעילה במאבק שהובילו נציגי משפחות שכולות נגד העברת כספים למחבלים הכלואים בישראל.
"ברוך היה בדרגת סגן ניצב ביחידת מודיעין מסווגת של המשטרה. הוא אף פעם לא אמר לנו שום דבר על העבודה שלו, אבל כשהיינו נוסעים לקריית־ארבע הוא תמיד אמר שמסוכן לנסוע לשם ברכב. היינו צוחקים עליו כי אנחנו גרים ביהודה ושומרון, אין לנו דרך אחרת לנסוע. אנחנו צחקנו, ובסוף הוא זה שנרצח. כששמעתי על הפיגוע עם שלושת השוטרים נזרקתי עשר שנים אחרונה. עלו בי תחושות של הלם וכאב עצום, הכול חזר אליי. איך זה קורה שוב? הכאב על המשפחות, הידיעה איזה כאב ומסע של צער וסבל מחכה להן. הצער נמשך עד היום ואקח אותו עד סוף חיי".
לאחר הפיגוע ההוא ניהלה מזרחי מאבק בכנסת, ובעקבותיו השתפר מצב הכיסוי הסלולרי בכבישי יו"ש. ועדיין, אנשי ביטחון מספרים כי גם היום קיימים "חורים" בקליטת הטלפונים.
"המחבל שרצח את בעלי היה ממשוחררי עסקת שליט", מציינת הדס. רבים מהמשוחררים באותה עסקה שבו במהרה לטרור. "אנחנו צריכים להגיע להסכמה שמחבלים שרוצחים לא צריכים לראות עוד אור יום. באופן אישי אני בעד עונש מוות. בחו"ל עושים את זה. נראה שאצלנו לא מפנימים שאותם מחבלים ירצחו שוב. הרי למה הם השקיעו כל כך הרבה בחטיפות? כי הם יודעים שישחררו מחבלים תמורתם. לכן אסור שהמדיניות תהיה החלפת דם בדם.
"כל המחבלים שמשוחררים בעסקאות מגיעים לאזור יהודה ושומרון, והתוצאות הן עוד פיגועים. נכון שראינו בהתחלה מעצרים של אלפי מחבלים, אבל בזמן האחרון אנחנו מתחילים לראות גם שחרור של מחבלים, כאלה שהיו במעצר מנהלי וכיום לא לא מאריכים להם אותו לתקופה נוספת. צריך לעשות יותר כדי להעמיד לדין פלילי ולשים אותם בכלא לשנים ארוכות. צריך להבין שאנחנו במלחמה".
ביהודה ושומרון מתנהלות שתי מלחמות במקביל, אומרים גורמים במועצת יש"ע: מלחמה מדינית ומלחמה צבאית. המלחמה המדינית מובלת על ידי מדינות המערב, ומטרתה לפגוע בהתיישבות; המערכה הצבאית מנוהלת על ידי איראן. האיראנים מבינים כעת שחסרים להם כוחות פרוקסי מול מדינת ישראל, אחרי שהיכולות של חמאס בעזה נשחקו, ובצפון מתנהלת לאורך זמן זירה שאין בה הכרעה.
"איראן חייבת לייצר 'חום' בשטח, והיא עושה את זה באמצעות יהודה ושומרון", מסביר בכיר במועצת יש"ע. "זה לא נעצר ביו"ש, והדברים זולגים לתחומי מדינת ישראל הקטנה. כמו הפיגוע שכשל בתל־אביב, והחוליה שנתפסה בשבוע שעבר בכביש 6. מכיוון שמדובר בהנחיה איראנית זה מתחיל להיראות יותר ויותר בהתאם – מכוניות תופת, מעבדות נפץ, אירועים שלא התרגלנו לראות בשטח הזה. אם עד עכשיו דיברו על אבנים, בקבוקי תבערה וירי מנשק מאולתר, היום אנחנו מתמודדים עם כלי נשק תקניים, יכולות צבאיות ברמה גבוהה, ואנשים שמאומנים בירי.
"הפיגוע בתרקומיא כלל וידוא הריגה, זה אירוע מבצעי בליגה אחרת. נוצרה כאן 'חבילה' אגרסיבית שמופעלת נגד ההתיישבות, והממשלה מתנהלת מול זה בעצלתיים. גם בזירה המדינית וגם בזירה הצבאית־ביטחונית, אין שינוי תפיסה ביהודה ושומרון. בשבוע שעבר היה מבצע גדול בצפון השומרון, 'מחנות קיץ', אבל בעצם זה עוד מאותו הדבר. מה שעשינו לפני המלחמה במבצע 'בית וגן', זה מה שאנחנו עושים עכשיו. אין שינוי אסטרטגי בתפיסה".
צעדות לאור יום
החזיתות הנוספות שעימן מתמודדת ישראל – בצפון, בדרום, כמו גם הזירה הבינלאומית – לא נעלמות מעיניה של מזרחי. עם זאת, היא אומרת, אסור להשלים עם קיומם של מחבלים בלב המדינה, שרק מחכים להזדמנות ולשעת כושר. "ראינו כבר שביום אחד חאלד משעל, מנהיג חמאס, מוציא הודעה מצולמת לצאת לפיגועי התאבדות, ובתוך זמן קצר יש יציאה של מחבלים לתוך ערי ישראל, לתוך מרכז הארץ, כולל המחבל ההוא שכשל בביצוע פיגוע התאבדות בתל־אביב. זו פצצה מתקתקת. מחבלים חמושים עם יכולות, מוטיבציה ואמצעים, שפשוט מחכים לקבל הנחיה. היא יכולה להגיע מאיראן או מגורמי חמאס בחו"ל, כמו בטורקיה, שמפעילים תשתיות טרור ביהודה ושומרון. מדינת ישראל חייבת להתעשת ולצאת למבצע בשטח כמו חומת מגן – ללכוד את המחבלים ולהכניס אותם לכלא, לתפוס את הנשקים, לפעול נגד תשתיות טרור".
לדעתה, "כל עניין ההסכמים והתיאום הביטחוני של ישראל מול הרשות הפלסטינית הוא שיח של 6 באוקטובר, והוא מצריך חשיבה מחודשת – איך עושים את זה נכון ואם בכלל. כרגע המצב הוא שעברנו לחיות על נס, וכידוע לא סומכים על הנס. המזל יכול לעבוד פעם־פעמיים, אבל בפעם השלישית נקבל פיגוע. חייבים להתעשת עכשיו".
חלק מההתארגנות של המחבלים, היא מציינת, גלוי בתקשורת וברשתות: צעדות והלוויות של מחבלים בהשתתפות מאות חמושים לאור יום. "מדינת ישראל נמנעת מלהגיב לצעדות הראווה האלה, פשוט לא להאמין. בישראל אומרים שיש ילדים בצעדות הללו ולכן נמנעים מלפעול נגדן. מה שמדינת ישראל לא מבינה הוא שאותם מחבלים מעבירים לדור הצעיר את תפיסת הג'יהאד ואת הרצון לפגוע בישראלים וביהודים. תדאגו שלא יהיו שם ילדים, תדאגו שלא תהיה הסתה, תדאגו למנוע את האירועים הללו מראש, ואם הם קורים בכל זאת – תדאגו לפזר אותם".
המאבק בטרור דורש מאמץ סיזיפי ועיקש לאורך זמן, של חתירה לחיסול האויב ונטרול תשתיות הטרור עוד בטרם מימש את זממו, אומרת מזרחי. "אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שאפשר להמשיך לישון בשקט לילה ועוד לילה, כשלידנו יש פלוגות וגדודים שלמים של מחבלים חמושים, ממומנים, מוסתים. אין שום דרך לעצור אותם אלא אם כן עושים את זה פיזית – לחסל אותם, או ללכוד ולכלוא אותם. ככה מונעים טרור, לפני שהם יוצאים לעשות פיגועים. אם המדינה רוצה היא יכולה להפעיל את הכלים האלה שנמצאים ברשותה, אבל הבעיה היא שעדיין לא השתחררנו לגמרי מהחסימה המחשבתית ומהקונספציות של לפני שבעה באוקטובר בנוגע ליהודה ושומרון".
עופר אוחנה, חובש: "אם מתקשרים למשטרה ואומרים שיש פיגוע בתרקומיא או ב'צומת הכבשים', לא בטוח שהם יודעים איפה זה. לכן לוקח הרבה זמן עד שמדווחים הלאה למוקד האזורי הרלוונטי"
בנוסף, היא אומרת, המערכת מגלה אדישות להסתה הפרועה שמשתוללת באזור, באמצעות ברשתות החברתיות באזור. "מדובר בתוכני הסתה קשים ביותר, כולל דרבון ממשי לביצוע פיגועים, מדריכים כיצד לעשות זאת, ופירוט האמצעים הדרושים. החומרים האלה מופצים בטלגרם, באינסטגרם, בטיקטוק וגם בפייסבוק. יש להם השפעה גדולה מאוד על הדור הצעיר, והדברים גלויים".
נקודת החולשה הכואבת ביותר מבחינתה היא המדיניות המשתנה של חסימות הצירים, כפי שקרה ביום הפיגוע בתרקומיא לפני כשבועיים. ארבעים דקות לפני הירי בשוטרים התריעו בקבוצת ועד מתיישבי הר חברון כי הצבא פתח את המחסומים, מה שאִפשר בהמשך את חדירת המחבלים וביצוע הפיגוע.
"כל הזמן פותחים את החסימות של הכבישים ואז סוגרים אותם אחרי פיגועים", מתארת הדס. "מפגעים נכנסים דרך החסימות האלה. כביכול עומד כאן חופש התנועה של ערביי האזור מול החיים של היהודים, ושוב ושוב בוחרים במערכת להקל את חופש התנועה שלהם משיקולים של 'שקט תעשייתי'. השרה סטרוק העלתה את זה לאחרונה בצורה ברורה בישיבת קבינט. היא התרעמה ושאלה מדוע נעשה הדבר הזה, האם מישהו מחכה שיקרו עוד פיגועים? באיזה מקום בעולם מעדיפים את זכות היסוד של חופש התנועה על פני הזכות לחיים?"
מועצת יש"ע פנתה בחודשים האחרונים אל ראש הממשלה בדרישה לספק פתרונות למתיחות הביטחונית הגואה באזור יהודה ושומרון. כשלב ראשון הם דרשו חסימת צירים, ממש כמו בשמונה באוקטובר; אלא שלדברי בכיר במועצה הדבר לא קורה באופן שיטתי משום שהתפיסה השלטת בצבא מעוניינת לשמר את מרקם החיים התקין של האוכלוסייה הערבית. זו בדיוק התפיסה שרווחה ערב המלחמה בעזה, הוא מזכיר.
זמן יקר
עופר אוחנה (53) היה חובש במד"א ונהג אמבולנס במשך 34 שנים, עד שנפצע בפיגוע לפני כשנתיים. ידו הימנית נפגעה ואינה מתפקדת מאז. לפני שבועיים הוא נקלע למעבר תרקומיא מיד לאחר הירי בשלושת השוטרים, וביד אחת ניסה לבצע החייאה בפקד אריק בן־אליהו ז"ל.
עניין חסימות הצירים נוגע אצלו בנקודה רגישה במיוחד. "לפני שנפגעתי פתחו מחסום סמוך לקריית־ארבע, ואני עמדתי וחסמתי את הכביש בגופי. בעקבות זאת עוכבתי לחקירה וגררו לי את האוטו. כעבור שלושה שבועות נפצעתי בפיגוע בדיוק באותו מקום. כשהתקבל הדיווח הראשוני על פיגוע ירי, הצבא התבלבל ויצא למיקום מסוים. אני כחובש מד"א יצאתי למקום שמניסיוני ניחשתי שהוא מקום הפיגוע. הגעתי לבד, בלי גיבוי. בינתיים המחבל חזר, ותוך כדי שאני מטפל ברונן חנניה ז"ל הוא ירה גם בי. הצבא לא היה במקום כדי לסייע לי. ברחתי לבית של ערבי ממול והתחבאתי בו עד שהגיע הרבש"ץ של קריית־ארבע, והוא זה שדרס את המחבל ותושב אחר הרג אותו. רק אחר כך הגיע הצבא, ובהמשך גם המשטרה".
דבריו של אוחנה מציפים נקודת חולשה נוספת וקריטית שהוא מזהה: הכרת גורמי הביטחון את השטח. "ממש כמו באירוע של רונן ז"ל ובאירוע של ברוך מזרחי ז"ל – כשהדיווח על הפיגוע הגיע אל הגורמים הביטחוניים, הם לא הבינו היכן המקום המדובר. כשהגיעה הקריאה על הפגיעה במשפחת מזרחי, אני יצאתי והתחלתי לטפל. תוך כדי טיפול התחננתי בקשר שיגיעו לגבות אותי, אבל הם פשוט לא ידעו איפה זה נמצא. אותו בלבול, אותו חוסר התמצאות. הבעיה מתחילה בשאלה מי מקבל ראשון את הדיווח. אזרח שמעורב באירוע ביטחוני ביו"ש אמור להתקשר למוקד הביטחוני הסמוך, למספר 1208. אבל יש אנשים שמתקשרים למשטרה או למד"א. הבעיה היא שהם לא מכירים בדיוק את השטח ולא יודעים איך להגיע אליו, או לאן להעביר את ההודעה כדי שיצאו אל המקום. כך קרה אצל ברוך מזרחי ז"ל.
"אם מתקשרים למשטרה ואומרים שיש פיגוע בתרקומיא או ב'צומת הכבשים', לא בטוח שהם יודעים איפה זה. לכן לוקח הרבה זמן עד שמדווחים הלאה למוקד האזורי הרלוונטי – המוקד הביטחוני, מוקד מד"א בגזרה וכן הלאה. בגזרת חברון זה פחות קורה, כי אנחנו בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא ומשתדלים גם עם המשטרה, אבל גם כיום לפעמים לא כולם מעבירים את הדיווח בזמן אמת. בעבר הייתי מנהל 'הצלה' יו"ש, והדבר הראשון שעשיתי היה לחלק מכשירי מירס לכולם – מד"א ירושלים, מד"א לכיש, מד"א נגב, לצבא, ל־669, למשטרה, כדי שברגע שמישהו מדווח על פיגוע כולם יקבלו את הדיווח ולא יהיו בעיות. זה מקצר טווחים בצורה מטורפת".
הדס מזרחי מסכמת: "אם בסופו של דבר מדינת ישראל מחליטה שלא להיכנס למבצע צבאי אינטנסיבי עד לניצחון המוחלט, כמו שאמר ראש הממשלה, אז גם בהקשר של יו"ש אנחנו עלולים לשלם מחירים כואבים על התבוסתנות והרפיסות הזו. במלחמה בטרור אין ואקום. אם אנחנו לא עומדים ונלחמים, אנחנו חוטפים".
