בקיבוץ עלומים לא שמעו מעולם על מילטון פייפר מסטטן־איילנד שבניו־יורק. גם מר פייפר עצמו לא ידע שקיים בישראל קיבוץ בשם זה. ואולם מי שנכח בטקס הצנוע שהתקיים בביתו של פייפר ביום ראשון השבוע, יכול היה להתרשם כי בין הצדדים שוררת היכרות רגשית עמוקה.
אחרי טבח שבעה באוקטובר, שמע גבורתם של אנשי הקיבוץ יצא למרחקים. מאבקם הנחוש של חברי כיתת הכוננות, שתפסו עמדות מול עשרות מחבלים חמושים, נלחמו בעוז על הבית וניהלו קרבות בלתי אפשריים כשמאחוריהם חבריהם ובני משפחותיהם, הפעים לבבות רבים, בהם גם את ליבו של מילטון פייפר.
עוד לפני שהתוודע לסיפור הייחודי של עלומים, עלה במוחו רעיון לכתוב ספר תורה לזכר הנרצחים והחיילים שחירפו נפשם במערכת חרבות ברזל. הוא ביקש שספר התורה הזה יוכנס לבית כנסת באזור עוטף עזה שיעשה בו שימוש תדיר.
את מילטון ואת רעייתו פראן פגשתי בהודו בנובמבר שעבר. אנחנו עובדים יחד כבר שנים בארגון קבוצות טיול לרחבי תבל, שאת הכנסותיהן הוא מייעד לארגוני החסד שהוא מנהל. מילטון סיפר לי על הרעיון המבשיל במוחו. מיד הצעתי לו את עלומים, קיבוץ דתי בעוטף עזה, שבו מתגוררת משפחת גיסי. הוא התרגש וכאב לשמוע על המאורעות הקשים שעבר הקיבוץ ב־7 באוקטובר, והבין מיד שאין יעד מתאים יותר לתרומת ספר התורה. ואכן, השבוע נמסר הספר לידיהם של נציגי הקיבוץ: הרבש"ץ אייל ריין, שפיקד על כיתת הכוננות, ודוד בר, שאיבד בני משפחה בטבח. פייפר הזמין אותי לטקס בתור ה"שדכן", אך בשל שיבוש לוח הטיסות לא הצלחתי להגיע. בקרוב יוכנס הספר ברוב הדר לבית הכנסת של עלומים, שעמד בשיממונו חודשים ארוכים מאז שמחת תורה האחרון.
בחודשים האחרונים החלו תושבי הקיבוץ לחזור אליו בהדרגה. פייפר הספיק לסייר בו, במסגרת ביקור שערך בישראל, עוד כאשר הוא היה ריק מתושביו. "הייתי אולי הראשון שנכנס לבית הכנסת מאז שמחת תורה", הוא מספר בשיחה טלפונית. "ביקשתי שיפתחו את ארון הקודש כדי לראות היכן ישכון ספר התורה. על הרצפה ראיתי דגל של שמחת תורה. סיפרו לי שהדגל הזה היה שייך לאחד מנכדיו של רב הקיבוץ, הרב עמית קולא. לקחתי איתי את הדגל, והשבוע הראיתי אותו לאורחי הטקס.
מיכאל, אביו של סרן ניתאי עמאר ז"ל: "עבורנו ספר התורה הזה הוא סוג של נחמה פורתא תחושה שניתאי השאיר משהו גדול, משהו רוחני לדורות הבאים, שאנשים יקראו בו וייזכרו בו"
"עלומים הוא אחד משני קיבוצים בעוטף עזה שהם שומרי שבת, והוא היה בין הראשונים שהותקפו", מזכיר פייפר. "הודות ליכולות ולאומץ הלב של צוות החירום, הם הדפו את המתקפות הראשונות ודחקו את הטרוריסטים לשולי הקיבוץ, שם הצליחו מחבלי חמאס להצית את המחלבה ואת המתבן ולפגוע במכל הראשי. במשך שנים רבות היה הקיבוץ במקום הראשון בהפקת חלב בישראל. אומנם הם הצליחו, בעזרת מתנדבים מכל רחבי הארץ, להחזיר את פעילות המחלבה, אבל עקב הטראומה שחוו הפרות, איכות החלב נפגעה ובמשך חודשים הוא היה בלתי מתאים לשימוש. הסיפור שלהם נגע לליבי מאוד".
אייל ריין משתף אותנו בחוויותיו מהטקס שהתקיים השבוע בביתו של פייפר: "זה היה טקס מרשים ומאורגן מאוד. נכחו שם אנשים רבים ואנו סיפרנו להם על פעולת ההצלה של כיתת הכוננות. דוד בר סיפר להם על אסונו המשפחתי, כאשר גיסתו נרצחה וילדיה נותרו בממ"ד מבלי לדעת מה עלה בגורל אימם. רוב האורחים בטקס לא הכירו את עלומים ולא שמעו את הסיפור. חלקם הגיעו לארץ בשנה האחרונה במסגרת משלחות התנדבות. סיימנו בכך שאנחנו חוזרים לבית שלנו, משתקמים ובונים את עצמנו מחדש".
ומה המחווה המיוחדת הזו תעשה לקיבוץ?
"מבחינתנו חשוב לדאוג לא רק למחלבה ולחקלאות, אלא גם לנפש ולרוח. בחול המועד סוכות נקיים טקס הכנסת ספר תורה להיכל בית הכנסת, ואני מקווה שחלק מהאורחים שהיו בניו־יורק יבואו לארץ".
ספר התורה, מספר ריין, הוא יפהפה, וכתיבת סופר הסת"ם נקייה וברורה. כמעט שנה נדרשה להשלמת כתיבתו, ופייפר גייס לשם כך שורה ארוכה של תורמים. כל אדם שרצה לזכות ב"בעלות" על פרשה מלאה ובכתיבת אות בחגיגת הכנסת ספר תורה, התבקש לתרום 900 דולר. כך הוא הצליח לגייס במהירות 50 אלף דולר, ולהשלים לאחרונה את כתיבתו.
אבל פייפר לא הסתפק בכתיבת הספר. "הכנתי לוח גדול ועליו שמות 700 חללי צה"ל שנפלו מאז 7 באוקטובר. לוח נוסף כלל את שמות השבויים והחטופים שנרצחו", הוא מספר.
"בימי חיי הכנסתי ספרי תורה רבים, אבל אני חייב לומר שמעולם לא חשתי מה שאני חש כעת" מוסיף פייפר. "זה ספר תורה מיוחד במינו, שנכתב למען מטרה קדושה. אנשים מתו על קידוש השם, והספר ינציח את זכרם. תורתנו מאחדת את היהודים ברחבי העולם, ומבטיחה חיים ואושר לאלו המחזיקים ותומכים בה. אנו מתפללים שה' ייתן לכולם ברחבי העולם שלום ושלווה ונחת".
תחמושת רוחנית
מילטון ופראן פייפר הם בעלי משרד רואי חשבון בניו־יורק, אבל חלק ניכר מזמנם מוקדש לארגון הצדקה שהקימו, "נחת אנלימיטד (אינסופי)". כנשיא הארגון, שהוא תאגיד ללא מטרות רווח, מילטוֹן משקיע מאמצים בלתי נלאים לגיוס כספים לצורכי צדקה. מסעות ההתרמה שלו ברחבי העולם סייעו לילדים רבים שהיו זקוקים לניתוחים ולטיפולים רפואיים. הוא סייע גם במימון הוצאת ספרים תורניים שכתבו רבנים חשובים, וגייס כספים עבור שורה של ארגוני יהדות, צדקה וחסד.
פראן ומילטון התחתנו בגיל צעיר מאוד, ועד מהרה התברכו בילדם הראשון. מילטון שאל את עצמו "איך אני הולך להודות לה' על המתנה הזו של ילד בריא?" והקים את ארגון Nachas Unlimited. כאשר הם הפכו לסבא וסבתא השם השתנה ל־Grand Nachas, וכאשר נולדו הנינים הוא הפך ל־Grand Great Nachas. "הכסף שאנו אוספים בעולם הזה אינו שייך לנו אלא לקב"ה, ואנו מלאי תודה על כל הטוב בחיינו, במיוחד על ילדים, נכדים ונינים בריאים. כהבעת תודה בחרנו להקדיש את חיינו למטרות צדקה", אומר מילטון.
אחת המשתתפות בטקס בניו־יורק הייתה פולה ספודק, ידידת משפחת פייפר. "כאשר הסופר כיוון את היד של מילטון לכתוב את האות האחרונה בתורה, עיניו התמלאו דמעות", היא מספרת. "כל מי שנכח בהקדשת ספר התורה חש רגשות מעורבים של שמחה ועצב. מצד אחד, תמיד יש שמחה גדולה כשמסיימים ספר תורה חדש. מצד שני, זה היה אירוע מר, בידיעה שתושבי קיבוץ עלומים עברו סבל בלתי נתפס, אובדן חיים טרגי ועקירה מבתיהם. מילטון מספק לקיבוץ עלומים עוד תחמושת שאיתה יחדשו את חייהם ויצליחו בעזרת השם. התחמושת הרוחנית הטובה ביותר היא התורה שלנו".
ממקום שבתה בארה"ב, פולה חשה שותפות גורל עם האזרחים והחיילים בישראל. "אולי אנחנו לא מחזיקים רובה או לובשים מדים, אבל אנחנו צריכים להשתמש בכל כלי נשק שקיים בארסנל שלנו כדי להרגיש כאילו אנחנו עצמנו נלחמים שם", היא אומרת. "עלינו לחוש 'עמו אנכי בצרה' עם החיילים האמיצים שלנו ששמים את נפשם בכפם מדי יום, עם כל מי שאיבד אדם אהוב באופן טרגי, ועם כל משפחה שעדיין מחכה לשמוע בשורות טובות על יקירם שמוחזק כבן ערובה. אנחנו מרגישים ביחד, כאילו גם אנחנו נמלטים מכדורי המלחמה. אנחנו זקוקים להתחדשות, להתחלה חדשה ול'ריסטארט', כפי שקורה בסיום קריאת התורה בשמחת תורה וחידוש הקריאה בספר בראשית".
ידיד נוסף שהגיע מרחוק במיוחד לטקס היה מארק פומרנץ, המתגורר בפוארטו־ריקו. בדברים שנשא בטקס הוא פנה למילטון פייפר: "ישנם רגעים בחיים שהם כל כך טהורים ויפים, שאנחנו צריכים לחדול מעיסוקינו האחרים כדי לספוג אותם. גרמת לי לחוות היום אחד מהרגעים הללו. מה שעשית יצא מליבך הטהור ונגע בנשמתי. כיבדת את זכר החיילים שנפלו, והזכרת לכולנו להתפלל למען השבויים. השרית תקווה חדשה, גרמת לכולנו לאשר מחדש את אמונתנו בה' אפילו ביום החשוך ביותר. הצגת את תורתו ככלי להארה ושמחה, שמגיעה בזמן לקיבוץ כדי לחגוג את שמחת תורה, שנה אחרי הכאב הנורא".
אשכנזי וספרדי
שלושה מחברי קיבוץ עלומים נפלו במערכה. סרן ניתאי עמאר, שהיה עוזר קצין הנדסה חטיבתי באוגדת עזה, התעורר בבוקר שמחת תורה לקול האזעקות ורעמי המטחים שלא פסקו. אחרי שהייה קצרה בממ"ד החליט לצאת. הוא הבין שיש חדירה של מחבלים, אמר להוריו "צריכים אותי, הקפיצו אותי מהצבא" – למרות שהוא הקפיץ את עצמו – נטל את נשקו ויצא במהירות לפני שינסו לעצור בעדו. הוא לקח את המכונית המשפחתית ויצא לכיוון הבסיס. מאוחר יותר הראו המצלמות רכב נעצר בצומת גמה, במרחק של כעשר דקות נסיעה מהקיבוץ. המשפחה לא קיבלה דו"ח רשמי המפרט מה בדיוק קרה לניתאי, אך כפי הנראה הוא נתקל במחבלים, נטש את הרכב, וצעד ברגל עד הכניסה לבסיס. הוא נלחם בקרב ויחד עם חיילים אחרים הצליחו לחסל בין 10 ל־17 מחבלים. בשעה 13:30 עוד הספיק להתקשר לחברתו עדן, ומיד לאחר מכן נהרג מכדור שנורה לעברו. על דלת המכונית ההרוסה נמצאו סימני ירייה. בשעה 14:00 נמצא הטלפון שלו בעזה, על פי האיכון.
שחף ברגשטיין, בן עלומים, התגורר בכפר־עזה והיה חבר כיתת הכוננות שם. באותו בוקר קיבל צו 8, אך בטרם הספיק להתלבש נרצח באכזריות בידי המחבלים בממ"ד ביתו, והוא בן 33.
הנופל השלישי הוא אוריה מש, בן 41, שאף שהיה פטור ממילואים, חתם על המשך שירות. בשמחת תורה גויס יחד עם פלוגתו. מפקדיו וחבריו מהמילואים מספרים שלא נח לרגע, ותמיד חיפש היכן יוכל לתרום ולמי יוכל לעזור. ב־31 באוקטובר נכנס לצפון רצועת עזה. ביום חמישי י״ח במרחשוון, 2 בנובמבר, נפל בעת מילוי תפקידו.
משפחת עמאר החליטה גם היא לתרום ספר תורה לזכר בנה ניתאי. כך שלארון הקודש בעלומים יוכנסו שני ספרי תורה – אשכנזי, תרומת מילטון פייפר, וספרדי, של משפחת עמאר. "אייל ריין צלצל אלי מארה"ב ואמר לי שספר התורה של פייפר הוא קל משקל. הספר שלנו, שבניית הבתים שלו תסתיים בקרוב, מצופה כסף ומשקלו רב. קל להבין מה יעדיפו להוציא בשבת…", אומר בחיוך מיכאל עמאר, אביו של ניתאי.
מיכאל היה אמור לנסוע ולהיות בין מקבלי הספר, אך העדיף להישאר עם משפחתו. "אחרי נפילת ניתאי יש לילדים קשיים לא מבוטלים. כולנו נמצאים בסוג של פוסט־טראומה, ולא היה נכון לעזוב כעת ולנסוע. נחגוג עם הספר כשהוא יגיע לכאן".
"עבורנו ספר התורה הזה הוא סוג של נחמה פורתא", מוסיף מיכאל, "תחושה שניתאי השאיר משהו גדול, משהו רוחני לדורות הבאים, שאנשים יקראו בו וייזכרו בו".
