רוברט דסה, השורד האחרון מפרשת "עסק הביש", נפטר אמש (ג') בביתו ברמת השרון בגיל 91. דסה, יליד אלכסנדריה, היה מנעוריו פעיל ציוני מסור והתבלט בפעילותו ב"בני עקיבא" כחניך, מדריך ומרכז סניף "בני עקיבא" באלכסנדריה. בהמשך עבר לתנועת "דרור". בשנת 1951 גויס עם צעירים ציוניים אחרים בקהיר ואלכסנדריה ע"י אברהם דר, שליח יחידה 131 של המודיעין הצבאי, שהגיע למצרים במטרה להקים רשת ריגול וחבלה.
שתי חוליות של הרשת פעלו באלכסנדריה ובקהיר, והיו אמורות להיות מופעלות רק במצב חירום במסגרת "מבצע סוזנה" החשאי. ב-23 יולי 1954, על מדרגות קולנוע "ריאו" באלכסנדריה, עלה המבצע החשאי בעשן ואש והפך ל"עסק הביש". רוברט היה באותו יום בקהיר לטובת משימת חבלה אחרת יחד עם חברו שמואל עזר. למחרת, כשחזר לביתו, נעצר ותוך מספר ימים נעצרו על חברי הרשת, למעט מפקדם אברי אלעד, שלימים הסתבר שבגד.
רוברט וחבריו עברו חקירות ועינויים קשים. בדצמבר 1954 החל המשפט וב-28 ינואר 1955 ניתנו גזרי הדין. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר נידונו לתלייה והוצאו להורג ב 31 ינואר 1955 ואילו דסה נידון ל-14 שנות מאסר ועבודות פרך. בתקופת המאסר פיתח מיומנויות שרידות יוצאות דופן ופעל בדרכים יצירתיות ושונות לחזק חבריו ולשפר תנאי מאסרם. במסגרת זו יזם גם הקמת קבוצת כדורגל ותזמורת. בנוסף, צייר רוברט ציורים רבים, חלקם ציורי קיר, את הסוהרים וכן את חיי הכלא. חלק מהציורים הצליח להבריח מהכלא.
בכתבה שפורסמה בעבר במקור ראשון סיפרו רוברט דסה ומאיר זפרן איך בכל ימי כלאם לא ידעו חברי הרשת שהם חלק מפרשייה גדולה בהרבה, "פרשת לבון", שסיבכה בכירים בצה"ל ובמערכת הפוליטית בישראל במסכת הסתרות, שקרים, התחמקות מאחריות וזיופי מסמכים. לימים אף הביאה הפרשה להתפטרותו של דוד בן־גוריון מראשות הממשלה. כשגילו את שהתרחש, הצטרף למכאובי הגוף והנפש גם עלבון כבד.
בפברואר 1968, כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים, שוחרר יחד עם שלושת חבריו לרשת שעדיין היו במעצר, במסגרת עסקת שחרור שהוביל ראש המוסד, מאיר עמית. לאחר הגעתו לארץ קיבל דרגת רס"ן (בהמשך קיבל דרגת סא"ל) והוכר כנכה צה"ל, למד היסטוריה של המזה"ת ושפה וספרות ערבית. באוניברסיטת תל אביב באונ' ת"א הכיר את דינה, ילידת ארה"ב, והשניים נישאו.
במשך שנים רבות עבד כעיתונאי במחלקה הערבית של הטלוויזיה הישראלית ואף יצא עם מנחם בגין לאחת מנסיעותיו למצרים במסגרת המו"מ על הסכם השלום. ב-1992 יצא לאור ספרו "בחזרה לקהיר" בו תיאר בזווית אישית את פעילות הרשת. רוברט הותיר אחריו את דינה, שהיתה לצידו במסירות עשרות שנים, ואת שלושת הילדים: גיא, יעל ואלון ושבעה נכדים.
לפני כחמש שנים נפטרה מרסל ניניו, החברה הטובה, "דודה מרסל" קראו לה הילדים. לפני כמעט שנתיים נפטר מאיר זפרן. "גיבור וקרבן", כך מכנה הבוקר את דסה סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, חוקר ולוחם מורשת, שמלווה כבר שנים את המשפחה. "רוברט והחברים שלו נענו לקריאה של מדינת ישראל בלי לשאול את עצמם יותר מידי מה הסכנות עבורם", מתאר מיטשניק. "הם הסתכנו, הם נעצרו, שניים מהם נתלו ואחרים הקריבו את מיטב שנותיהם בבית הכלא המצרי ולאחר שהם השתחררו, כשמדינת ישראל לא עשתה את כל המאמצים ואך ורק בזכותו של אדם אחד – מאיר עמית – הם הגיעו לכאן למדינה שלמענה הם הקריבו כל כך הרבה. זה היה ב-1968 והשאלה היא האם כל אחד מאיתנו לא צריך לזכור ולהוקיר והאם מדינת ישראל עשתה את כל מה שהיא הייתה חייבת לעשות למענם, והאם היא תזכור לעשות זאת גם לאחר מותו של רוברט".
