טראומת היסוד הזהותית של פרופ' שמואל טריגנו התרחשה כשהוא היה בן 14, בעת הבריחה שלו ושל משפחתו מארץ מולדתם אלג'יריה. בשנת 1962 הכריזה צרפת באופן פתאומי על סיום שלטונה הקולוניאלי במדינה. בקהילה היהודית השתררו בהלה וחשש מפרעות שיחולל ההמון המוסלמי ביום שאחרי הסתלקות הצרפתים. "המוסלמים באלג'יריה קינאו עמוקות ביהודים", אומר טריגנו. "כבר מתחילת הכיבוש הצרפתי, היהודים השתלבו בתרבות הצרפתית ובשל כך גם קיבלו אזרחות. היהודים תפקדו כמתווכים בין השלטונות ובין בני המקום הערבים־מוסלמים".
את הבריחה הבהולה של יהודי אלג'יריה, הוא אומר, צריך להבין גם על רקע הצלקות שהיהודים נשאו עימם כבני חסות של שלטון האסלאם, ובפרעות שחוו לאורך ההיסטוריה מצד שכניהם המוסלמים. כמו רבים מבני הקהילה, גם משפחת טריגנו, ששורשיה באלג'יריה מגיעים עד סוף המאה ה־15, בחרה להימלט לצרפת. הם הגיעו לפריז בהתראה קצרה ובחוסר כול, ונאלצו להתחיל את חייהם מחדש.
"שם הבנתי איך חיים שלמים יכולים להיגמר ברגע אחד, וכיצד הזהות היהודית איננה זוכה ליחס נורמלי בשום קנה מידה", הוא אומר. הדים לאיבה האלג'יראית ליהודים הוא מזהה באיומו הטרי של נשיא אלג'יריה, עבד אל־מג'יד תבון, שבדומה לעמיתו הטורקי ארדואן הכריז לאחרונה כי "צבאו מוכן להיכנס לעזה ולהילחם בישראל".
כאשר אני קושר בין זיכרונות ילדותו ובין אירועי 7 באוקטובר שנתפסו כפוגרום מודרני, הוא חוזר אל "פרעות תשפ"א", אירועי שומר החומות, שבעיניו הטרימו את שמחת תורה תשפ"ד. "כשישבתי בבית ושמעתי ברדיו כיצד המשטרה לא תפקדה ואיך יהודי לוד הופקרו לגורלם, הבנתי שיהודים יכולים לחוות גלות גם בישראל הריבונית. לא חשבתי שאחווה שוב דברים כאלה בארץ", הוא מודה בכאב.
לחזור לשאלות היסוד
סוגיית הנורמליות היהודית מרבה להעסיק את טריגנו לאורך השנים, והיא פותחת גם את ספרו החדש, "הדרך לירושלים: תיאולוגיה פוליטית" (בהוצאת בזל; תרגם מצרפתית: אבנר להב). הספר נכתב אומנם לפני 7 באוקטובר, אך הוא משתלב היטב בשאלות הזהותיות שמעסיקות מאז את החברה הישראלית.
"האסון הזה איננו חותם את ההיסטוריה שלנו", אומר טריגנו. "אנו נקראים כיום לפתוח מחדש את שאלות היסוד של הציונות, לתקן את אופק החיים היהודיים בישראל, ולברר את הבשורה הלא־ממומשת של הישראליות כלפי העולם. התקווה הזאת מתגלמת בירושלים, שמסמלת מסרים אוניברסליים, פוליטיים ודתיים לאנושות כולה. עלינו להחזיר את הציונות לתודעה התנ"כית הזו, שמעולם לא הבנתי מדוע ויתרנו עליה. אם נביט בכנות במציאות שלנו ונפנים שאנחנו לא 'עם נורמלי' וגם לא צריכים להיות – זאת כבר התחלה טובה בדרך לשם".
יצירתו רבת השנים של טריגנו (76), פרופסור אמריטוס באוניברסיטת הסורבון בפריז, כוללת 27 ספרים פרי עטו ועוד תשעה ספרים עבי־כרס בעריכתו. "הדרך לירושלים", שבמהדורתו העברית נדפס כספרון כיס בן 132 עמודים, הוא החמישי מהם שגם תורגם מצרפתית לעברית.
מבחינת טריגנו, הספר החדש הוא מעין סיכום ביניים של הגותו. "זה אקורד הסיום של החיפוש הרוחני והאינטלקטואלי שלי עד כה", הוא אומר. "לאורך ארבעים שנה כתבתי באופנים שונים על הבעייתיות בבקשת 'הנורמליות' של הציונות הפוליטית – הרצון להפוך את העם היהודי לעם 'ככל העמים' ואת מדינת ישראל למדינה 'ככל המדינות'. אחרי השביעי באוקטובר, כשברור שהאויב לא מתייחס אלינו כאל בני אנוש, וכאשר חלק מהאליטות במערב מגיבות למלחמה ולציונות כתופעה 'לא נורמלית' במובהק, זה כבר ברור לישראלים רבים. באופן זה, הספר שלי משתלב במקרה בתוך חיפוש הזהות שישראלים רבים מוצאים את עצמם בו. בספר הזה אני מבקש ללכת מעט מעבר לאופק הביקורת על הנורמליות".
נישאר לרגע בביקורת שלך על "הנורמליות". מה הבעיה מבחינתך ב"יהודי הנורמלי" שהציונות ניסתה ליצור?
"כדי להבין את הבעיה בבקשת הנורמליות הציונית, יש לחזור לכישלון האמנסיפציה", משיב טריגנו. "הרצל הוביל את הציונות לאוטו־אמנסיפציה, שחרור עצמי ליהודים, כדי שהם לא יהיו תלויים יותר בגוי שיעניק להם חירות פוליטית. הבעיה בעיניי היא שהרצל הסתפק רק בממד של השחרור הפוליטי, בעוד שבכיוונים החברתיים והתרבותיים הוא אימץ לחלוטין את רוח האמנסיפציה שניסתה להתאים את היהודי לעולם, להיפטר מאי־הנורמליות היהודית, וליצור 'יהודי חדש'. במובן זה, משמעותה של האמנסיפציה הייתה ביטול התרבות והזהות הייחודית היהודית.
"אני לא יכול לזלזל בציונות", מדגיש טריגנו, "היא הצליחה להחזיר את הריבונות היהודית לארץ ולהגשים את נבואות קיבוץ הגלויות. כאן נעוץ בעיניי עומק המתח שבין 'היהודים' ל'ישראלים'. בכתיבה שלי אני מנסה לפתוח לנו צוהר ליציאה מהמבוי הסתום של הנורמליות".
הריאיון המלא יפורסם מחר (ו') במוסף "שבת" של מקור ראשון
