כמו הים הרוגע שנמצא מעבר לפינה, כך גם ביתה הקטן והנעים של שי המבר, שלו ומזמין. מהרגע שנכנסתי, קשה היה לי שלא להישאב לנחת הזו שמשרה המבר, מתחילת הריאיון ועד סופו, זו שמורגשת היטב בכל שיריה, שסביר להניח שאתם מכירים לא מעט מהם.
המבר, 27, כמו אבן ייחודית בתוך האוסף הנדיר של זמרות ישראליות, שיוצרות בעצמן את השירים שלהן מהמילים ועד המנגינה. עובדה מרשימה במיוחד בהתחשב בכך שהמבר שייכת לדור הפופ הצעקני ולטיקטוק. אבל בפועל היא חלק בלתי נפרד מז'אנר כותבי הטקסטים המורכבים, וצלילי רוק איטיים עם סיפור שמלווה את המאזין הרבה אחרי שהשיר נגמר.
את נדב סיון, מי שלפני חודשים ספורים נישאה לו, מצאה המבר, כמו בסיפור אגדות מקומי, בין אזעקה לאזעקה בחדר המדרגות, בימי הלחימה של מבצע שומר החומות.
"נדב היה שכן חדש בבניין", היא נזכרת. "באחת האזעקות יצאתי לחדר המדרגות עם מגבת ושמפו על הראש. ככה נפגשנו בפעם ראשונה. הוא מצא חן בעיניי מיד, ופשוט התחלתי איתו בהודעה". כשאני מתפעלת מהצעד הלא שגרתי שעשתה, היא ממהרת להנמיך את ההתלהבות. "אני חושבת שהגיע הזמן לנרמל את זה שגם נשים עושות את הצעד הראשון. אנחנו מאוד משתפרות, אבל יש מקום לעוד. הגענו לשלב שאנחנו אמורות לא לפחד לבחור את הפרטנרים שלנו ולקחת צעד קדימה. להקשיב לאינטואיציה שלנו, לפחות לנסות. חמישים אחוז שזה יצליח, וזה יותר מאה אחוז שלא יקרה כלום אם אני אבנה על זה שהגבר יפנה אליי, רק כי ככה מקובל. כל עוד זה נעשה בכבוד ובנועם, בין שזה גבר ובין שזו אישה, למה לא לעשות צעד ראשון? בכל מקרה זו מחמאה".
המבר וסיון יצאו מהמרחב המוגן והפכו לזוג תל־אביבי, אבל לא ידעו שגם את רגע הנישואים שלהם ייאלצו לחגוג כשברקע אזעקות, ובין צו מילואים אחד לאחר. שלוש שנים בדיוק לאחר אותו רגע מתוק של היכרות, הם חגגו את אהבתם באירוע מצומצם מול חמישים קרובים במטע חקלאי בצפון. "נדב היה במילואים מהיום הראשון ללחימה, והחתונה הזו הייתה הזדמנות להעניק לעצמנו מתנה בתוך כל התקופה המורכבת הזו", היא אומרת, "זה היה היום הכי שמח בחיים שלי והכי מרגש. לא היו לנו תוכנויות ברורות לגבי חתונה, והמלחמה לא בהכרח גרמה לנו להאיץ את הקשר או למהר להתחתן. אבל הזמן עבר והבנו שזו מלחמה ארוכה, וכמו הרבה זוגות, פתאום נהיה לנו פוקוס על מה חשוב באמת. גם אחרי החתונה נדב המשיך לשרת, ואנחנו כל הזמן בכוננות קריאה לצו הבא. בדיעבד אני יכולה להגיד שהבחירה להתחתן היא הניצחון שלנו".
איך את מתמודדת עם הדאגה?
"זה הפגיש אותי עם הפחדים והחרדות הכי גדולים, הכול בא לי לפרצוף. הבנתי שזה המקום שלי לעשות עבודה פנימית לא לאבד את עצמי ולשמור על הסנטר".
המבר לא נשארה לבד בבית, ועם מטען הדאגה והעצב האישי יצאה אל כיכר החטופים, שם המשיכה להופיע ולתת לקול שלה להגיע לקהל שהיה זקוק לו. "אני מאוד אוהבת להיות בבית, והמאמץ לצאת החוצה היה חשוב לי. זו הייתה תקופה מטורפת, קשה למצוא מילים לתאר אותה. אבל כשיוצאים, וכאב נפגש עם כאב, זה מכניס לפרופורציות ומעניק איזו נחמה. אי אפשר לספור את הפעמים שהופעתי בכיכר החטופים, וזה רק נהיה קשה יותר מפעם לפעם.
"בפעם הראשונה שהופעתי שם", היא נזכרת, "הייתי בטוחה שלא אחזור, שאחרי הערב ההוא הכיכר תחזור להיות עוד סתם כיכר בתל־אביב. אבל מאז אני חוזרת שוב ושוב. הזמן עובר, והם עדיין בשבי. זה לא נתפס בראש, והלב מתכווץ עוד קצת בכל פעם. הסיטואציה הזו גורמת לי להרגיש כמו ילדה, שאני לא מבינה כלום".
הריאיון המלא יפורסם מחר (ו') במגזין "מוצש" של מקור ראשון
