לאט לאט הצבע חוזר ללחיים של תושבי הצפון, אמר לי אוריה אלקיים בסוף השבוע שעבר, לאחר אירועי הביפרים שהתפוצצו. "מלבד התחושה שסוף סוף אנחנו נוקמים באויב שישב לנו על הגדר ורצה לרצוח בנו, יש גם תחושה של תחילת חזרת האמון של תושבי קריית־שמונה והצפון במדינת ישראל. תחושה שזוכרים אותנו, שחזרנו להיות משהו".
השינוי החל כזכור כבר ביום שני שעבר, כאשר לאחר כמעט שנה של מלחמה עדכן הקבינט המדיני־ביטחוני את מטרות המלחמה, והוסיף אליהן את השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. "התחושות היו מעורבות ביחס לצעד הזה", אומר אלקיים. "תושבי הצפון חיכו לשמוע הרבה קודם לכן שזו הופכת להיות אחת ממטרות המלחמה. במשך עשרות שנים הם מורגלים ללכת אחרי צה"ל והממשלה ולומר 'אנחנו מאחוריכם'. במשך שנים מנהיגי ישראל הודו לעורף שהוא נותן לצה"ל ולקברניטים את הכוח, וגם במלחמה הזו התחושה הייתה שתושבי הצפון מתבקשים להוכיח את זה ולהמשיך להיות נאמנים. אבל החודשים חלפו, ואנשי הצפון התחילו להרגיש שהם מצידם נותנים לצה"ל לנצח, אבל ממשלת ישראל והעומד בראשה לא נותנים".
אני משוחח עם אלקיים, כתב תחקירים וחדשות בתאגיד השידור הישראלי, כתושב הצפון, אף שבפועל בעשור האחרון, מאז גיוסו לגל"צ, הוא מתגורר בירושלים. "הבית, בסיס האם, הוא לחלוטין קריית־שמונה", הוא מבהיר. "העובדה שאני עדיין רווק מעצימה את החיבור שלי לעיר שבה גדלתי, אבל אני מאמין שגם כשאהיה נשוי, תחושת החיבור לא תפחת. כשאני בירושלים אני אומר שאני הולך לדירה, אבל כשאני נוסע לקריית־שמונה אני לא אומר שאני נוסע להורים אלא נוסע הביתה. בחודשים האחרונים אני הולך בשוק מחנה־יהודה ורואה שם את זקני קריית־שמונה, ואין דבר שמסב לי אושר יותר מלראות את האנשים שגדלתי לצידם ולנשק להם את היד. כאילו הבית שלי הגיע לירושלים. אחד הדברים שבכל זאת מנחמים אותי בימים הללו הוא שאני זוכה להביא את האנשים האלה למסך. צדיקים, מתוקים וטובי לב, עמודי התווך של קריית־שמונה, שלצערי עם ישראל מכיר אותם רק בימי מלחמה.
עד שבעה באוקטובר עסק אלקיים בעיקר בתחקירים. בשנה האחרונה הוא בעיקר "מספר סיפורים", כהגדרתו. "אני משתדל להנציח כמה שיותר אנשים שנפלו בשבעה באוקטובר ובחודשים שלאחר מכן, ולספר את סיפורי התושבים בקריית־שמונה וביישובי הצפון, להביא את המצוקות שלהם אל המסך".
בית דודו של אלקיים בקריית־שמונה חטף שני טילים בתוך פחות מחודשיים. אחרי אחד מביקוריו בעיר הנטושה כתב אלקיים פוסט נוקב כלפי הממשלה. "כשהבית האחרון בקריית־שמונה יעלה באש, אל תספידו עיר ואם בישראל ואל תבקשו מאיתנו לשאת את עול יישוב הארץ במקום שהפקרתם. אל תצפו שנקים מחדש בתים על האדמה שראיתם כיצד היא משחירה".
"אנחנו רוצים תחושת ביטחון, ולא קיבלנו אותה במשך שנים", הוא אומר כעת. "אם מדינת ישראל הייתה יודעת שבמשך השנים היא עשתה משהו כדי למזער את האויב, היא לא הייתה ממהרת לפנות אותנו. המצפן של המדינה היה לחכות ליום זעם ורק אז להגיב, בלי ליזום ובלי לעשות משהו שיבטיח ביטחון הלכה למעשה. עכשיו התושבים גאים לראות את הביפרים מתפוצצים בכיסים של מחבלי החיזבאללה, ומברכים על לקיחת היוזמה, אבל מתסכל שאזרחי ישראל לא לוקחים כמובן מאליו את היוזמה של 'הקם להורגך השכם להורגו'.
"ובכל זאת, ההערכה שלי היא שדווקא המבוגרים שקשרו את גורלם בצפון במשך עשרות שנים, יחזרו. אלו שלא יחזרו הם אלו שיש להם יכולת כלכלית לעזוב, ושמצאו בשנה החולפת אפיקי פרנסה במרכז. הם גם הבינו שהשד של התנועה הסואנת במרכז לא כזה נורא. אם צ'ייני, נתניהו או גלנט חושבים שפשוט תינתן הוראת חזרה ואנשים ייסעו צפונה, הם טועים. יש מחירים לשנה של הססנות, ולתחושה שמגיבים רק כשהמרכז חוטף. זה יהיה האתגר הגדול של מדינת ישראל ביום שאחרי המלחמה. אנשים יישארו במרכז, בתים בצפון יוצעו למכירה, והמדינה עלולה להתכנס פנימה".
הריאיון המלא יפורסם מחר (יום ו') ביומן
