עמדנו בגוש אחד, חמישה לוחמים, ירינו לכל הכיוונים, ותוך כדי כך ניסינו לתפוס מחסה עד כמה שאפשר. אני זוכר הרבה פיצוצים, ירי בלתי פוסק. אתה מנסה לצעוק לחבר שלך ולא יודע אם הוא שמע אותך, לא יודע אם הצלחת בכלל להוציא משהו מהפה, או שהכול אקו אחד מטורף", משחזר א', קלע חוד מיחידת המסתערבים של מג"ב (ימ"ס), את הקרב הקשה בקיבוץ נחל־עוז ב־7 באוקטובר.
אני פוגשת אותם בנחל־עוז, כמעט שנה אחרי 7 באוקטובר. הם הגיעו לכאן כדי לשחזר יחד – ולא בפעם הראשונה – את כל המהלכים, ההחלטות וההיתקלויות של אותו יום נורא. רוב פצועי הכוח נפגעו ברגליים, אבל חזרו ללכת. חלק מהמרואיינים מגיעים במדים, חלק כבר הספיקו להשתחרר מהשירות. כך או כך, בשל אופי תפקידם אסור להראות את פניהם או לכתוב את שמם המלא.
הם מדברים מיד על מי שאיננו. "יעקב הוביל אותנו בקיבוץ בביטחון עצמי רב", מתאר ר', שהיה ליד קרסינסקי ברגעי חייו האחרונים. "בעוד כדורי המחבלים שורקים סביבנו, והחול מתחתינו 'קופץ' מהירי, יעקב תפס את כולם לרגע ואמר לנו משפט שעד היום עושה לי צמרמורת: 'רוצחים שם יהודים. אנחנו חייבים להתקדם לכיוונם כדי להציל אותם'. הוא ידע איך לתפוס את האנשים, איך לחלק פקודות – לאן לבוא, איפה לחפות, והכול ברמה הכי מקצועית שיש. הוא כל הזמן דחף אותנו להמשיך, ובעוצמה מטורפת".
בכביש הגישה למתחם המגורים ששימש אותם בקיבוץ ניכרות עדיין שאריות פיח מהרכב שלהם, ה"זאב", שעלה כאן באש. המקום הרוס ושרוף אחרי שהמחבלים השתוללו בו. על השולחנות מונחות עדיין קופסאות אתרוגים מאובקות. "אנשים רצו לפרגן לנו לפני שמחת תורה, והביאו לנו הרבה אוכל. כמו שאת רואה, גם הוא עדיין עומד פה מאז", אומר א' ומצביע על ארגזי חמגשיות באחד הארונות. "כמה ימים אחרי שנפצעתי, שלחו לי לבית החולים סרטון – רואים בו חיילים שמגיעים לכאן ואומרים שהכול שרוף, ואז הם מראים את הסוכה שנשארה". כמעט שנה אחרי, הסוכה עדיין עומדת, ועוד מעט אולי תחזור לשימוש.
הם יודעים שהם אלה שהצילו את הקיבוץ, אמרו להם את זה כבר לא מעט פעמים, וגם הוסיפו את המילה שנטענה משמעויות חדשות בשנה האחרונה – גבורה. כשאני שואלת אותם מה ההרגשה של "גיבורים במסכה", משתררת שתיקה ארוכה. רפ"ק ש', מפקד הפלגה, מתעשת לבסוף ואומר: "יותר כיף ככה, כי זה מצמצם שאלות מבחוץ". האחרים מהנהנים. "אנחנו לא קולטים שכבר עברה שנה", מוסיף י'. "לדעתי השתקמנו קצת מהעניין. בתור חיילים, לא בתור מדינה. יצאנו קצת מההלם, והחזרנו באופן חלקי את הכבוד".
אין זמן לפחד
"עד התלם האחרון", מכריז הכיתוב הבולט בכניסה לקיבוץ נחל־עוז, מרמז לאמרה הידועה של יוסף טרומפלדור – "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו". את שחזור הקרב אנחנו עורכים בעקבות הספר "לחיים ולא למוות" שפרסמה יחידת ההיסטוריה והמחקר של מג"ב (הוצאת כנרת־זמורה), ובו סיפורם של לוחמי מג"ב ב־7 באוקטובר. הספר הוא פרי מחקר מקיף שערכה היחידה בשיתוף המחלקה להיסטוריה של צה"ל. שני מחבריו – סנ"צ ד"ר טל משגב, שעומד בראש יחידת ההיסטוריה והמחקר של מג"ב, וההיסטוריון אורי קראוסהר, איש מילואים באותה יחידה – מתלווים אלינו גם הם לשחזור.
בשבת השחורה וביומיים שאחריה היו כוחות מג"ב פרוסים בלא פחות מ־57 זירות, ואיבדו 15 לוחמים. הספר החדש מבוסס על ראיונות עומק עם לוחמים מהקרבות השונים והתחקות אחר המסלול שעשה כל אחד מהם. לשם כך נעזרו החוקרים בשלל כלים – תצלומי אוויר, תיעוד ויזואלי, הודעות וואטסאפ, רישומי ג'י־פי־אס, מצלמות גוף של אנשי ביטחון ומצלמות אחרות שפעלו באזורי הקרבות. לרוב נשארים מחקרים כאלה בספריות הפנימיות של היחידות הצבאיות או המשטרתיות, אלא שהפעם הוחלט במג"ב לעבד אותן לספר שלא יהיה כתוב בשפה מחקרית, אלא כסיפור עלילתי קריא ונגיש. מחצית מההכנסות ממכירת הספר יוקדשו להנצחתם של 15 החללים.
"החל מהשבת השחורה פתחנו חמ"ל היסטוריה, ובהמשך גם יצאנו לשטח", מתאר משגב. "אנחנו מתעדים את הלחימה במיוחד מהזווית של זירות קבלת ההחלטות – בפיקודים ובחמ"לים שיכולים להיות גם במרחק מאתיים מטר מהקרבות עצמם. ביצענו תהליך מחקרי עד לרמה של כל כדור – מאיפה הוא יצא והיכן פגע. מקומות שאנשים אחרים ברחו מלראות אותם, אנחנו נכנסנו אליהם. בהדרגה הבנו שקורה פה משהו הרבה יותר גדול מקרב זה או אחר של כוח מג"ב. הבנו שאנחנו מתעדים למען האנושות".
צוות המשחזרים הגיע אל הלוחמים כבר באוקטובר, כשבעוטף עדיין התנהלו קרבות, וגבה מהם עדויות. משגב: "אני מרצה הרבה. כשאני מספר על מה שעשה הימ"ס בנחל־עוז, אני אומר: זה היה 'כוח צביקה' על כדורים ממריצים" – הוא משווה בין גבורת המג"בניקים לטנק הבודד של צביקה גרינגולד, שהצליח לפגוע בטנקים סוריים רבים במלחמת יום כיפור. "מ־11 לוחמי ימ"ס הם הופכים לעשרה, ואחר כך נשארים רק חמישה כשירים, והם ממשיכים להחזיק את הלחימה ומצילים יישוב שלם. וגם שם הייתה הקריאה: 'מתי תגיע תגבורת? אנחנו לבד'".
בערב שמחת תורה עוד הספיקו לוחמי הימ"ס להגיע להקפות ולתפילת חג בבסיס נחל־עוז הסמוך. שעות לא רבות אחר כך מצאו עצמם בלב סערת האש. ב', שהגיע ארצה מארה"ב והתגייס לימ"ס כחייל בודד, מספר על טעות שעשה בשעות המוקדמות של אותו בוקר: "כשעוד היו אזעקות, שלחתי הודעה לאבא שלי וכתבתי שאני על הגבול עם עזה, אבל הכול תקין ושלא ידאג. אחר כך הוא סיפר לי שהוא ראה עוד לפניי את הסרטון של הטנדרים בשדרות, וכל הלילה הוא היה מול הטלוויזיה. אני הייתי פה, ההורים שלי היו בצד השני של העולם, וזה היה קשה מאוד בשבילם".
"אני זוכר שזיהיתי מישהו שעמד מאחורי מחסה, ויריתי לעברו כשלושה כדורים. הוא זרק רימון עשן, ובגלל המיסוך קשה היה להבחין אם פגעתי בו. ואז פתאום ראיתי קנה של נשק יוצא מהעשן ומתחיל לירות לכיוון שלי, בלי שאוכל לראות את היורה. שם נפל לי האסימון והבנתי שיש להם טקטיקות. אני לא נותן להם יותר מדי קרדיט, וראינו בסוף איך זה נגמר, אבל הם לא היו חבורה עם כפכפים ובוקסרים כמו שדמיינו לפני כן. היו להם יכולות".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
