לאט לאט הצבע חוזר ללחיים של תושבי הצפון, אמר לי אוריה אלקיים בסוף השבוע שעבר, לאחר אירועי הביפרים שהתפוצצו. "מלבד התחושה שסוף סוף אנחנו נוקמים באויב שישב לנו על הגדר ורצה לרצוח בנו, יש גם תחושה של תחילת חזרת האמון של תושבי קריית־שמונה והצפון במדינת ישראל. תחושה שזוכרים אותנו, שחזרנו להיות משהו".
השינוי החל כזכור כבר ביום שני שעבר, כאשר לאחר כמעט שנה של מלחמה עדכן הקבינט המדיני־ביטחוני את מטרות המלחמה, והוסיף אליהן את השבת תושבי הצפון לבתיהם בבטחה. "התחושות היו מעורבות ביחס לצעד הזה", אומר אלקיים. "תושבי הצפון חיכו לשמוע הרבה קודם לכן שזו הופכת להיות אחת ממטרות המלחמה. במשך עשרות שנים הם מורגלים ללכת אחרי צה"ל והממשלה ולומר 'אנחנו מאחוריכם'. במשך שנים מנהיגי ישראל הודו לעורף שהוא נותן לצה"ל ולקברניטים את הכוח, וגם במלחמה הזו התחושה הייתה שתושבי הצפון מתבקשים להוכיח את זה ולהמשיך להיות נאמנים. אבל החודשים חלפו, ואנשי הצפון התחילו להרגיש שהם מצידם נותנים לצה"ל לנצח, אבל ממשלת ישראל והעומד בראשה לא נותנים".
אני משוחח עם אלקיים, כתב תחקירים וחדשות בתאגיד השידור הישראלי, כתושב הצפון, אף שבפועל בעשור האחרון, מאז גיוסו לגל"צ, הוא מתגורר בירושלים. "הבית, בסיס האם, הוא לחלוטין קריית־שמונה", הוא מבהיר. "העובדה שאני עדיין רווק מעצימה את החיבור שלי לעיר שבה גדלתי, אבל אני מאמין שגם כשאהיה נשוי, תחושת החיבור לא תפחת. כשאני בירושלים אני אומר שאני הולך לדירה, אבל כשאני נוסע לקריית־שמונה אני לא אומר שאני נוסע להורים אלא נוסע הביתה. בחודשים האחרונים אני הולך בשוק מחנה־יהודה ורואה שם את זקני קריית־שמונה, ואין דבר שמסב לי אושר יותר מלראות את האנשים שגדלתי לצידם ולנשק להם את היד. כאילו הבית שלי הגיע לירושלים. אחד הדברים שבכל זאת מנחמים אותי בימים הללו הוא שאני זוכה להביא את האנשים האלה למסך. צדיקים, מתוקים וטובי לב, עמודי התווך של קריית־שמונה, שלצערי עם ישראל מכיר אותם רק בימי מלחמה.
"מצד שני, אני רואה את הפרצופים שלהם ואת העצב, ושומע סיפורים על אנשים שנפטרו משיברון לב ועל אנשים שחטפו אירועי לב ואירועים מוחיים בגלל התחושות הקשות. כשאני מבקר את ההורים שלי במלון, זקני העיר יושבים איתי ומתלוננים על רשות המיסים ועל רשויות נוספות. התחושה שלהם היא ששכחו אותם מאחור".
"המחשבה שתינתן הוראת חזרה ואנשים ייסעו צפונה, שגויה. יש מחיר לשנה של הססנות, ולתחושה שמגיבים רק כשהמרכז חוטף"
הוריו של אלקיים עזבו את ביתם כבר ב־8 באוקטובר, ומאז הם מתגוררים כמעט שנה במלון בלב ירושלים. "הם לא שכרו דירה בעיר כי סבתא שלי גרה איתם במלון והיא צריכה חברה. לכן הם נשארים איתה בחדר קטן יחסית, בעיקר כדי לתמוך בה. הנכדים באים לבקר את סבתא במלון גם עכשיו, כמו שהיינו עושים בקריית־שמונה".
רחל, אימו של אוריה, עלתה ממרוקו היישר לקריית־שמונה; אביו יצחק הגיע לעיר מיהוד. "אימא שלי כבר מכירה עכשיו את ירושלים היטב ומכוונת תיירים בכיכר ציון… זו אישה שבכל פיגוע דקירה שהתרחש בירושלים בעשור האחרון, לא משנה איפה, הייתה מתקשרת לשאול מה שלומי. בכל פעם כשנסעתי לירושלים היא דאגה, כי זו 'עיר עם סכנות'. עכשיו היא הפכה לירושלמית שיודעת להגיד לאנשים איך מגיעים לכותל, איזו חנות הכי מומלצת במדרחוב ואיך הולכים לממילא".
כשאימא פותחת שעון
עד שבעה באוקטובר עסק אלקיים בעיקר בתחקירים. בשנה האחרונה הוא בעיקר "מספר סיפורים", כהגדרתו. "אני משתדל להנציח כמה שיותר אנשים שנפלו בשבעה באוקטובר ובחודשים שלאחר מכן, ולספר את סיפורי התושבים בקריית־שמונה וביישובי הצפון, להביא את המצוקות שלהם אל המסך".
במסגרת כתבותיו הטלוויזיוניות מהצפון, הוא נכנס כמה פעמים לקריית־שמונה. "בכל ביקור אני מביא משהו אחר מהבית של ההורים. אימא שולחת אותי ויודעת שזה מסוכן, ולכן היא 'פותחת לי שעון'. היא נותנת לי שלוש דקות לאסוף חפצים שנדרשים מהבית, ורוצה שאהיה איתה על הקו כשאני בורח מהעיר. פעם אחת הבאתי כסף שהיא חסכה לחגיגת בר־מצווה של נכד, פעם את הדרכון, ופעם אחרת הבאתי כמה אלבומים. הנחת העבודה היא שעד סוף המלחמה הבית של ההורים שלי ייפגע. מאוד אופתע אם בסוף המלחמה הבית שלנו יעמוד על תילו. מעבר לקירות, מה שחשוב הוא הזיכרונות. יש לנו עשרות אלבומים והבאתי רק שבעה, כי אין מקום לאחסן אותם במלון. בחודש מרץ הבאתי לאבא שלי ספרי 'שניים מקרא ואחד תרגום'. הוא ביקש רק את ספר ויקרא, ואמרתי לו שאביא כבר גם את במדבר ודברים…".
כאשר משפחת אלקיים עזבה את ביתה, הסוכה עדיין עמדה על תילה. "מה שהקור, הגשמים והסופות לא עשו, עשתה השמש, שבחודשי הקיץ ייבשה את האזיקונים והרסה את הקישוטים", מדווח אוריה. "בביקור האחרון שלי, לפני שלושה חודשים, ראיתי שגם הפלריג שעוטף את הסוכה התחיל ליפול. קריית־שמונה היא עדיין עיר של סוכות, שתקועה בשמיני עצרת. איפה שלא תיסע בה תראה רמזורים על מצב כתום מהבהב, סוכות בנויות, ובחירות לראשות העיר שעדיין בעיצומן. המועמדים עדיין מחייכים מהשלטים".
בית דודו של אלקיים בקריית־שמונה חטף שני טילים בתוך פחות מחודשיים. אחרי אחד מביקוריו בעיר הנטושה כתב אלקיים פוסט נוקב כלפי הממשלה. "כשהבית האחרון בקריית־שמונה יעלה באש, אל תספידו עיר ואם בישראל ואל תבקשו מאיתנו לשאת את עול יישוב הארץ במקום שהפקרתם. אל תצפו שנקים מחדש בתים על האדמה שראיתם כיצד היא משחירה".
"אנחנו רוצים תחושת ביטחון, ולא קיבלנו אותה במשך שנים", הוא אומר כעת. "אם מדינת ישראל הייתה יודעת שבמשך השנים היא עשתה משהו כדי למזער את האויב, היא לא הייתה ממהרת לפנות אותנו. המצפן של המדינה היה לחכות ליום זעם ורק אז להגיב, בלי ליזום ובלי לעשות משהו שיבטיח ביטחון הלכה למעשה. עכשיו התושבים גאים לראות את הביפרים מתפוצצים בכיסים של מחבלי החיזבאללה, ומברכים על לקיחת היוזמה, אבל מתסכל שאזרחי ישראל לא לוקחים כמובן מאליו את היוזמה של 'הקם להורגך השכם להורגו'.
"קריית שמונה ננטשה הרבה לפני שבעה באוקטובר, במשך שנים ארוכות של התעצמות האויב על הגדרות. אנחנו כישראלים אוהבים להתבשם מהשקט. כשאנחנו מפנטזים על שקט, זה מקסימום לארבעים שנה כמו בספר שופטים. במשך 17 שנה מאז מלחמת לבנון השנייה, התבשמנו מהשקט. למרות שאנחנו, תושבי הצפון, לא גנרלים, ידענו שהשקט הזה יתפוצץ ביום מן הימים. לצערי הרב ממשלות ישראל נתנו למפלצת הזאת לפרוח ולהתעצם על הגדרות".
במהלך חודש אוגוסט הגיש אלקיים מדי ערב תוכנית רדיו בכאן רשת ב', שבה שוחח עם מפונים מהצפון ומהדרום ועם תושבים שנשארו ביישוביהם בצל האזעקות והטילים. "שמעתי שם כמעט הכול. כאב, תסכול, וגם בני זוג שחלוקים ביניהם היכן לגור ביום שאחרי המלחמה".
עשייה כמו שלך בשנה האחרונה מעוררת תהייה מוכרת על כלי התקשורת שלנו. האם גם בלי עיתונאים עם חיבור אישי לפריפריה, סיפורם של התושבים שם יזכה לחשיפה ראויה?
"המציאות מוכיחה שאדם קרוב אצל עצמו, ושגם עיתונאים הם תבנית נוף מולדתם. באחת הכתבות שעשיתי תיעדתי את הרגע של פתיחת המקררים בבית של ההורים. לא ישנתי שלושה לילות לפני הצילומים. גם מהפחד מה אני עומד לראות במקרר, גם ממה שיהיה שם בזמן הביקור, וגם מהחדירה לפרטיות. זה היה אירוע מאוד לא קל. אחרי שהכתבה שודרה, עיתונאי שאל אותי אם כבר סחטתי את כל הלימון של קריית־שמונה… הרגשתי שאולי הוא חושב שכל הרעש שאני עושה סביב קריית־שמונה הוא כדי להתבלט ולרכוב עליו. אנשים לא מבינים שזה המקום שבו התעצבתי, ושהוא מרכז חיי. לא מבינים שאני חושש מהאפשרות שהילדים העתידיים שלי לא יוכלו לבקר בו כי לא תהיה שם עיר. במשך שנים אני מזדעק על שירותי הרפואה הלא טובים בצפון כי אני רוצה שההורים שלי ימשיכו לגור שם, ושאם חס וחלילה יקרה להם משהו יהיה להם מענה רפואי הולם. אני רוצה את קריית־שמונה טובה ומפותחת.
"להורים שלי היו אינספור הזדמנויות לעבור לירושלים, אבל הם בחרו להישאר בקריית־שמונה גם בגלל הציונות. אימא שלי חינכה בבית ספר מצוין בעיר, אבל בתיכון היא שלחה אותי מחוץ לעיר, כי החינוך בקריית־שמונה הוא לא כמו במרכז, ושירותי הבריאות הם לא כמו במרכז. אנשים שנשארים בקריית־שמונה ובצפון, וחקלאים שממשיכים לגדל שם, הם אנשים שחשוב להם שחבל הארץ הזה יפרח, יגדל ויתעצם. כשאני זועק את זעקת הצפון וקריית־שמונה, זה כי אני יודע שאין לנו ארץ אחרת".
ובינתיים בתאילנד
לפני כחודש שודר ב"כאן" פרויקט מיוחד בשני פרקים שצילם אלקיים בתאילנד, על ישראלים שנסעו לשם בשנה האחרונה כדי לחפש חיים שקטים. "היה לא קל לצלם את הכתבות האלה, אבל ראיתי בכך חשיבות. התחושה הייתה שכמו שהממשלה מתעלמת מתושבי הצפון במלונות, היא גם מתעלמת ולא מודעת לכמות האנשים שעוברים לחו"ל. היו מגיבים שטענו שאני מעודד ירידה, אבל בדיוק להפך, זה נעשה כדי לבלום ירידה. דיברתי עם תושבים מהצפון שנמצאים שם, והם פטריוטים לגמרי. הם אמרו לי 'זרקו אותנו למלונות ומצפים שנתכלב בחדר של עשרה מטרים, אז אנחנו בוחרים לעשות את זה במקום שקט, נוח וזול יותר'".
המחשבות על הישראלים שהתרגלו לחיים בתאילנד הובילו את אלקיים להרהורים על תושבי קריית־שמונה בירושלים. "גם ההורים שלי מתרגלים. בחודשים הראשונים למלחמה אבא שלי היה מאוד נחרץ שהוא חוזר לקריית־שמונה, אבל שנה חלפה, אימא שלי יצאה עכשיו לפנסיה אחרי עשרות שנות הוראה בקריית־שמונה, אבא שלי בפנסיה כבר שנים, ועכשיו עולה השאלה למה לחזור לעיר. יש גם חוסר אמון במקבלי ההחלטות. אף אחד לא יכול להגיד בפה מלא שביום שאחרי, חיזבאללה לא יהיה איום. אחרי שבעה באוקטובר אנשים אומרים 'נתַנו את נשמתנו לצפון, אנחנו פטריוטים בדם, אבל גם לא רוצים לסכן את ילדינו ונכדינו'. אני כבר לא אמהר לנסוע כמו פעם בין מטעי התפוחים שעל הגבול עם לבנון, כי היום אני מבין מה זה אומר להיות קרובים לחיות אדם ולמפלצות. אם עד לפני שנה התלהבתי מהצבעוניות שבלראות לבנונית תולה כביסה, היום אני מבין שיש בזה סכנה מוחשית".
מדינת ישראל תצטרך למצוא אוכלוסייה אחרת כדי ליישב מחדש את הצפון?
"הכתב מיכאל שמש פרסם אצלנו בתאגיד מסמך של האלוף במיל' אליעזר (צ'ייני) מרום, הפרויקטור של הצפון, שהיה כתוב בו שלא כולם יחזרו ושאי אפשר לרַצות את כולם. אני אומר לממשלת ישראל: אם אתם רוצים שיהיו קריית־שמונה, שלומי ואביבים, החובה שלכם היא להיטיב עם האנשים הללו, שהתרגלו במשך שנה לחיים אחרים. אנשים הבינו בחודשים הללו ששירותי הבריאות במרכז טובים יותר, שהחינוך טוב יותר, שיש יותר אפשרויות תעסוקה. לפני שבועיים אבא שלי הרגיש לא טוב, וקיבל טיפול טוב בבית החולים שערי צדק. לא יכולנו להתעלם מהמחשבה שלפני שנה וחצי כשקרה לו משהו דומה, לא היה לו מענה כזה בחדר המיון הקדמי בקריית־שמונה.
"ובכל זאת, ההערכה שלי היא שדווקא המבוגרים שקשרו את גורלם בצפון במשך עשרות שנים, יחזרו. אלו שלא יחזרו הם אלו שיש להם יכולת כלכלית לעזוב, ושמצאו בשנה החולפת אפיקי פרנסה במרכז. הם גם הבינו שהשד של התנועה הסואנת במרכז לא כזה נורא. אם צ'ייני, נתניהו או גלנט חושבים שפשוט תינתן הוראת חזרה ואנשים ייסעו צפונה, הם טועים. יש מחירים לשנה של הססנות, ולתחושה שמגיבים רק כשהמרכז חוטף. זה יהיה האתגר הגדול של מדינת ישראל ביום שאחרי המלחמה. אנשים יישארו במרכז, בתים בצפון יוצעו למכירה, והמדינה עלולה להתכנס פנימה".
איך ייראה חג הסוכות אצל ההורים שלך?
"אני יודע לומר שבירושלים יהיו יותר סוכות השנה, וכך גם בתל־אביב ובנתניה, אבל בקריית־שמונה, שלומי ויישובי הצפון, הסוכות ימשיכו לעמוד ריקות כשמעליהן רועמים תותחים ונופלים טילים. ציפינו שהסוכה שלא מיהרנו לפרק אותה תשמש אותנו בשנה הזאת, עכשיו אנחנו אומרים שאולי היא תשמש אותנו, אחרי שיפוצים, בסוכות תשפ"ו. מדי שנה אנחנו יוצאים לסוכה ואומרים שאם חלילה נגזרה עלינו גלות, שזו תהיה הגלות שלנו. בימים הנוראים התרגלנו להריץ את התפילות על גלות ושבי שלקוחות מימים אחרים, לפני שנהיינו ריבון בארצנו, ופתאום הדברים האלה קורים. השנה בימים הנוראים אנשים יאמרו את התפילות האלה אחרת, זה לא יעבור לידם. הרבה דמעות יישפכו על מילים כמו גלות.
"אבל אנחנו בית אמוני ומשפחה דתית מאוד, ויודעים שהכול לטובה", מסיים אלקיים בנימה אופטימית, למרות הכול. "אנחנו גם מתנחמים במשנה בסוף מסכת סוטה שמדברת על הדור הזה וחוזה שהגליל יחרב. זה כמו בסיפור על השועל בבית המקדש שרבי עקיבא ראה אותו, צחק ואמר שאם התקיימו נבואות החורבן, יתקיימו גם נבואות הנחמה. ההורים שלי רגילים לראות את חצי הכוס המלאה. הם מסתכלים על ירושלים ואומרים 'אנחנו קרובים לקודש הקודשים, למקום שממנו המשיח יגיע, רק כמה תחנות ברכבת הקלה…'. אני מחכה ליום שבו קריית־שמונה תחזור. אני כבר מדמיין איך אני מעמיד שם מצלמה ומתעד אנשים שמנקים מקררים, מוציאים שטיחים לרחוב, מתחבקים עם מכרים. הפסקול של הכתבה יהיה 'תן לי דקה להתרגל אליך שוב'".
